מוריץ לצרוס
 | |
| לידה |
15 בספטמבר 1824 פילהן, רפובליקת פולין  |
|---|---|
| פטירה |
13 באפריל 1903 (בגיל 78) מראנו, איטליה |
| מדינה |
ממלכת פרוסיה |
| השכלה |
אוניברסיטת הומבולדט של ברלין |
| מעסיק |
אוניברסיטת הומבולדט של ברלין, אוניברסיטת ברן |
| השקפה דתית |
יהדות |
| בן או בת זוג |
נהידה רות לצרוס |
  | |
מוריץ (משה) לָצָרוּס (בגרמנית: Moritz Lazarus; 15 בספטמבר 1824 – 13 באפריל 1903) היה פילוסוף, אתנולוג ופסיכולוג יהודי-גרמני, מייסד הפסיכולוגיה הלאומית והפסיכולוגיה ההשוואתית.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לצרוס נולד בפרובינציית פוזנן שבפרוסיה, ביישוב קטן שנקרא אז פילנה (Filehne) ושכיום נקרא וילן (Wielen). אביו, אהרון לוין לצרוס, היה ראש בית הדין והישיבה של פילנה, מתלמידי רבי עקיבא איגר. לצרוס למד ספרות עברית והיסטוריה, והמשיך ללימודי פילוסופיה ומשפטים באוניברסיטת ברלין עד לקבלת תואר דוקטור ב-1850. באותה שנה נשא לאישה את שרה לבנהיים.
בין השנים 1860–1866 כיהן לצרוס כפרופסור באוניברסיטת ברן. ב-1866 שב לברלין כפרופסור לפילוסופיה באקדמיה לתורת המלחמה, ומאוחר יותר, ב-1868, באוניברסיטת ברלין. ביום הולדתו ה-70 כובד בתואר "גֵהַיְימְרַט" (Geheimrat), תואר שלו זכו עילית הפרופסורים המובילים באוניברסיטאות הגרמניות.
לאחר מות אשתו נשא לצרוס אשה שנייה, נהידה, שהתגיירה לשם כך.
ארכיונו האישי שמור בספרייה הלאומית[1].
הפסיכולוגיה ההשוואתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
העיקרון הבסיסי בתורתו הפילוסופית של לצרוס שולל חיפוש האמת בהפשטות מטאפיזיות או אפריורי, אלא בחקירה פסיכולוגית, חקירה שאינה מגבילה עצמה להצלחה במודעות של פרט, אלא מתייחסת אל החברה כאל שלמות. הפסיכולוג, לפי תורתו של לצרוס, חייב לחקור את החברה האנושית מנקודת ראות היסטורית או השוואתית, תוך ניתוח היסודות המהווים את מרקם החברה, על מנהגיה, מוסכמותיה והמגמות העיקריות של התפתחותה.
הפסיכולוגיה ההשוואתית היא אחד הפיתוחים העיקריים של התאוריה ההרברטיאנית בפילוסופיה ומהווה מחאה נגד נקודות הראות של הפילוסופיה הנטורליסטית ושל האינדיבידואליות של הפוזיטיביסטים.
כדי לתמוך את רעיונותיו ולתת להם תפוצה, ייסד לצרוס ב-1859 יחד עם גיסו, היימן שטיינטל (Heymann Steinthal), ממייסדי בית המדרש הגבוה ללימודי יהדות, כתב עת בשם "כתב העת לפסיכולוגיה לאומית ובלשנות" (בגרמנית: Zeitschrift für Völkerpsychologie und Sprachwissenschaft).
לצרוס והיהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לצרוס נחשב לאחד מבני האליטה היהודית של תקופתו בגרמניה, ולקח חלק חשוב בחיי הציבור והרוח של יהדות פרוסיה. בין השנים 1867–1892 היה חבר באספת הצירים (Repräsentanten-Versammlung) של הקהילה היהודית בברלין, ובשנים 1882–1894 סגן נשיא ברית הקהילות הגרמנית-יהודית (Deutsch-Israelitischer Gemeindebund). בשנים 1867–1874 היה נשיא הסניף הברלינאי של "כל ישראל חברים". ב-1869 היה נשיא ועידת לייפציג, וב-1871 נשיא ועידת אאוגסבורג. בנוסף, בין השנים 1869–1894 כיהן לצרוס כסגן נשיא ועד הסיוע ליהדות רוסיה וליהדות רומניה.
בוועידת לייפציג קודמה לבסוף היוזמה להקמת סמינר רבני רפורמי, שרבים כמהו אליו כדי להפחית את התלות בבית המדרש לרבנים בברסלאו. לצרוס נטל על עצמו את המיזם, אך הקים את המוסד המתוכנן כעל-זרמי, עם תוכנית לימודים משולבת ונציגי כל ההשקפות, למורת רוחו של אברהם גייגר שהסתייג מהפשרנות שבדרך זו.[2] לאחר שקם בית המדרש הגבוה ללימודי יהדות ב-1870 ונחנך ב-1872, עמד לצרוס בראש חבר הנאמנים שלו, וגייגר כיהן כפרופסור לתולדות עם ישראל וספרות עברית.
ראובן בריינין, פובליציסט עברי ומראשוני התנועה הציונית, כתב על לזרוס והקשר היהודי-עברי-אוניברסלי שלו: ”העברי שבו ינק את מזונותיו הרוחניים מהאדם הנאור שבו, והאדם התרבותי שבו גדל והתעמק על שדה יהדותו. ... כל מה שהתעמק יותר ויותר בשאלות חכמת נפש העמים, כן התגברה בו הכרתו העברית, כן התעצם בו הרגש היהודי, וכל מה שהתעמק יותר בפסיכולוגיה של העם העברי, כן נגלו לו מקורות ומופתים חדשים להבנת נפש העמים”. מוסיף בריינין: ”לאַצאַרוס האמין בעומק לבבו, כי רק מוצאו העברי הכשירו להיות מיסדה של החכמה החדשה, פסיכולוגית העמים, כי רק נפש העברי מסוגלה היא על-פי טבעה המיוחד לחוש ולהרגיש את נפש העמים”[3].
לצרוס פעל רבות בתחום המאבק באנטישמיות, אך פרסומיו התאפיינו בנימה מתונה. דבריו בתחום זה קובצו בכרך הנושא את השם "נאמן וחופשי: נאומים והרצאות על יהודים ויהדות" (בגרמנית: Treu und frei: gesammelte Reden und Vortrage uber Juden und Judenthum). תפיסתו התעלתה על התחום הצר יחסית של יהדות גרמניה וביטאה את חזית הספרות והחשיבה הגרמנית. לפי השקפתו של לצרוס, האפיון העיקרי של עם או אומה הוא השפה, לכן דוברי הגרמנית הם גרמנים, כולל היהודים שבהם. הוא טען:
"אנו חיים בגרמניה, משרתים אותה ומצייתים לחוקיה. השכלתנו גרמנית, האמונה הגרמנית מלהיבה את דמיוננו וכאן קברי אבותינו."[4]
בשלהי המאה ה-19, לצד עלייתה של האנטישמיות הפוליטית, קם בגרמניה דור חדש של חוקרים שתקפו את הקשר שיצרו הרפורמים המוקדמים בין הפרושים לנצרות והציגו את תורתו של ישו לא כנובעת ממקור משותף אלא עומדת בסתירה מוחלטת אליה. פרנץ דליטש, אדולף פון הרנאק ויוליוס ולהאוזן טענו כל אחד בדרכו שהיהדות היא השתקפות של תרבות המזרח הקדום והמוסר הפרימיטיבי שלו. בקרב רבים מיהודי גרמניה רווחו אדישות דתית והתנצרות. למול ההסתה האנטישמית, הטילו ב-1883 נציגי קהילות מלונדון, פריז, וינה וברלין על ועדה בראשות לצרוס לנסח כתב הגנה על יסודות דתם. התוצאה הראשונית הייתה חוברת קצרה בשם "חמישה-עשר עקרונות תורת המוסר היהודית" (Fünfzehn Grundsätze der jüdischen Sittenlehre), עליו חתמו 350 מנהיגים ורבנים בני כל ההשקפות. חיבור מפורט ומשפיע בהרבה, "מוסר היהדות" (Die Ethik des Judenthums), פורסם על ידו ב-1889. הספר הציג את התפתחות האתיקה היהודית כיצירה של כלל העם, וחזר על מושגי יסוד כמו היות הטקסים כלי-שרת חולפים ומשניים למהות המוסרית של הדת. היצירה הפכה למעין מדריך ליהודים הליברליים של גרמניה, ומשתורגמה לאנגלית על ידי הנרייטה סאלד זכתה להשפעה רבה גם בארצות הברית, בה היו לתנועה הרפורמית המקומית רעיונות דומים.[5] לדברי שפ"ר לצרוס כיתר המלומדים היהודיים הגרמניים היה בור בידיעותיו בתלמוד ("חכמתם הכללית קודמת לידיעתם את היהדות") ולכן מסר את עבודת המחקר לספר לידי מיכאל לוי פרומקין רודקינסון שהיה בעל מוניטין מפוקפק.[6]
בתקופת לימודיו של יעקב יצחק נימירובר בגרמניה השניים התיידדו והגותו של לצרוס השפיעה רבות על תפיסתו של נימירובר ועל יהדות תרבותית.
כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Das Leben der seele in Monographien uber seine Erscheinungen und Gesetze, Berlin: H. Schindler, 1857.
- Ideale Fragen: in Reden und Vortragen, Leipzig: C. F. Winter, 1885.
- An die deutschen Juden, Berlin: Verlag von Walther & Apolant, 1887.
- Treu und frei: gesammelte Reden und Vortrage uber Juden und Judenthum, Leipzig: C. F. Winter, 1887.
- Der Prophet Jeremias, Breslau: S. Schottlaender; New York: G.E. Stechert, 1894.
- Die Ethik des Judenthums, Frankfurt am Main : J. Kauffmann, 1899.
- Was heisst und zu welchem Ende studirt man jüdische Geschichte u. Litteratur?: ein Vortrag, Leipzig: M. W. Kaufmann, 1900.
- Die Erneuerung des Judentums: ein Aufruf, Berlin : G. Reimer, 1909.
פעילות לאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Rede beim Schluss der ersten israelitischen Synode zu Leipzig : am 4. Juli 1869 gehalten vom Präsident der Synode, Leipzig: List & Francke, 1869.
- Reden zur Eroffnung und zum Schluss der zweiten israelitischen Synode in Augsburg : am 11. und 17. Juli 1871, Augsburg: G.A. Reichel, 1871.
- Unser Standpunkt: Zwei Reden an seine Religionsgenossen am 1. und 16. December 1880, Berlin: Stuhr, 1881.
על חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Moritz Lazarus’ Lebenserinnerungen (Bearbeitet von Nahida Lazarus und Alfred Leicht), Berlin: G. Reimer, 1906.
- Aus meiner jugend: Autobiographie (mit vorwort und anhang herausgegeben von Nahida Lazarus), Frankfurt a. M.: J. Kauffmann, 1913.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מיכאל מאיר, בין מסורת לקדמה - תולדות תנועת הרפורמה ביהדות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
- ראובן בריינין, משה לצרוס, באתר פרויקט בן יהודה
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מוריץ לצרוס, במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- מוריץ לצרוס, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
- רשימה מלאה של ספריו(הקישור אינו פעיל) (בגרמנית)
- מוריץ לצרוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מוריץ לצרוס (1824-1903), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ארכיון מוריץ לצרוס, בספרייה הלאומית
- ^ מיכאל מאיר, "חילוקי דעות על חינוך מודרני לרבנים בגרמניה של המאה הי"ט", דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 1973. עמ' 200.
- ^ ראובן בריינין, משה לצרוס, באתר פרויקט בן יהודה
- ^ מלחמת העולם הראשונה ורפובליקת ויימאר
- ^ Michael Meyer, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, Wayne State, 1995. עמ' 203-206; Christian Wiese, Challenging Colonial Discourse: Jewish Studies And Protestant Theology In Wilhelmine Germany, Brill, 2005. עמ' 112-113.
- ^ כנסת ישראל, ספר ראשון, עמ' 31 (18 במהדורה הווירטואלית). הוא מציין שם ספר אחר שיכל לשמש תחליף ראוי, אך נכתב ברוסית ונראה שלצרוס לא שמע עליו לפני הדפסת ספרו.