יעקב יצחק נימירובר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב ד"ר יעקב יצחק נימירובר

יעקב יצחק נימירובר (רומנית: Iacob Niemirower; ‏, (1 במרץ 1872, א' באייר תרל"ב - 18 בנובמבר 1939) היה פילוסוף והיסטוריון יהודי-רומני יליד למברג, כיהן בין 1921 ל-1939 כרב הראשי הראשון של רומניה. היה חבר בסנאט הלאומי מ-1927 עד מותו. הרב ד"ר נימירובר היה לוחם ללא חת באנטישמיות, הנהיג את יהדות רומניה בדרך המודרניזציה של חיי הקהילה, דגל ביהדות כתרבות ובפתיחות לתרבות רומניה ושאר העמים, תמך בהתלהבות בציונות, הגן בקול אמיץ על זכויות המיעוט היהודי[1].

נימירובר היה ציוני נלהב, שימש כחבר נשיאות הקונגרס הציוני השלישי ולאחר מותו של הרצל, הספיד אותו בבית הכנסת בנוכחות חברי הקונגרס[2].

חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת לימודיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוריץ לצרוס, חברו של יעקב יצחק נימירובר

נימירובר נולד בלמברג, גליציה המזרחית, כבן יחיד לאמו ממשפחת מרגושס ולאביו נחום הכהן נימירובר (נמירובר), סוחר אדוק. הוא למד בתלמוד תורה אצל המלמד חיים איש סקולה, ובהשגחת הרב יצחק אהרן אטינגר מעיר הולדתו. עוד בהיותו ילד עבר עם משפחתו ליאשי שברומניה, שם היו קרובי אביו ודוד של אימו, הפובליציסט מרגושס. מוריו שם היו סבו מצד אביו, הרב שמואל מרדכי נימירובר, הרב מנדל באראש והרב יעקב טאובס (טויבש)[3]. כבר בילדותו נהג לקרוא וללמוד ממורה נבוכים. בגיל בר מצווה למד את האלפבית הלטיני והחל לקבל שיעורים גם בלימודי חול.

בתחילת דרכו יעקב יצחק נימירובר הושפע מחסידות בלז, אך בהמשך נהה אחר ההשכלה. הוא עזב את החסידות, תוך קריאת ספרי הרמב"ם, יהודה הלוי, נחמן קרוכמל, יצחק בר לווינזון ופרץ סמולנסקין והתקרב לרעיונות תנועת ההשכלה היהודית.

בשנת 1890 נסע לברלין להשלמת לימודיו לתעודת בגרות. לאחר זאת לקח קורסים בפילוסופיה, היסטוריה וספרות וב-1895 עמד בבחינות הדוקטור, בהצטיינות יתרה (Magna cum laude), באוניברסיטת ברן, בהדרכת פרופסור לודוויג שטיין על עבודת דוקטור בשם "הקורלציה שבין חופש הבחירה, המצפון ושכר ועונש". עבודת הדוקטור פורסמה על ידי פרופסור לודוויג שטרן בכתב העת "ארכיב לפילוסופיה ותולדותיה". במקביל לקח קורסים בבית המדרש לרבנים בברלין, שם היה תלמידו של הרב עזריאל הילדסהיימר, אחד מאבות הנאו-אורתודוקסיה. ב-1897 נסמך לרבנות על ידי הרב האורתודוקסי ארנסט ביברפלד, ובהמשך ביקש וקיבל סמיכות גם מהרב הליברלי המבורגר ממקלנבורג-שטרֶליץ[1].

בתקופה זו התידד עם מוריץ לצרוס, ידידות שנמשכה כל חייו וב-1896, נשא לאישה את פאני מרגוליס, בעלת תואר דוקטור למשפטים מאוניברסיטת בריסל, נכדת הרב אפרים זלמן מרגליות (הראז"מ).

כהונתו ביאשי ופועלו בה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הגדול של יאשי (צולם 2002)

בדצמבר 1896 שב ליאשי ומיד נשכר לשמש כרב וכדרשן בבית הכנסת המודרני בית יעקב או היכל נוישוץ[4][5]. הרב הבכיר ביאשי, אורי שרגא פייבל טאובס ומחנה היהודים המסורתיים התנכרו לו בגלל דעותיו המודרניות. הקהילה היהודית נחצתה לשני מחנות, במרכז העיר חסידי נימירובר השואפים לחדשנות ובשכונות היהודים השמרנים יותר[6]. התנהגותו המאופקת של נימירובר וידענותו המופלגת כבשו לבבות רבים ולאחר מותו של טאובס, בשנת 1908, נבחר נימירובר, שזכה כבר לפופולריות גדולה, לרב הבכיר של יהדות יאשי. נימירובר תמך ברעיון הציוני, בשנים 18971898 חידש את פעילות האיגוד הציוני "אהלי שם" לקידום הספרות היהודית והעברית שפעל בעבר ביאשי (אחרי 1878) בהנהגתם של ד"ר קרפל ליפה, סולומון מנדל מאטס ואחרים. במסגרת איגוד זה הירצה רבות על מדעי היהדות. בשנת 1898 הנהיג לראשונה ביאשי שעות תפילה לתלמידי בתי הספר היהודיים וקורס לתולדות עם ישראל המיועד לתלמידים היהודים בבתי הספר הממלכתיים. ביאשי קמו באותן השנים (1900) חמישה חוגים ציונים כשאחד מהם נשא את השם "ד"ר נימירובר". מאוחר יותר, בשנת 1910 הם התאחדו בארגון ציוני מאוחד של יהודי העיר.

בשנת 1900 נסע לחו"ל כדי לגייס עזרה לטובת המהגרים היהודים ששהו ברומניה והתחיל לארגן בשבילם את מפעל רווחה קהילתי. החל משנת 1901 עמד בראש התנועה לארגון הקהילות היהודיות בכל רחבי רומניה ובו זמנית ניהל מאבק עיקש נגד חוקים או תקנות אנטישמיות כמו "שבועת היהודים" (more judaico) המיוחדת, שנכפתה על היהודים על ידי השלטונות. בגלל סירובו לשתף פעולה עם השבועה הורשע ונקנס בשנת 1911 על ידי בית משפט רומני ביאשי[7] אך המשיך להיאבק והגיע עם התביעה לביטולה עד לבית המשפט הגבוה לצדק של הממלכה. במאבקו הצודק קיבל את תמיכת ראשי המשפטנים ביאשי ובבוקרשט, והשבועה בוטלה בסופו של דבר כעבור שנה, ב-1912.

הרב נימירובר השתתף בקונגרס הציוני של 1905 והיה בין מתנגדי תוכנית אוגנדה. ב-1908, בנאום בקוגנרס הציוני, עורר הדים שימושו במושג "ציונות סינתטית" כדי לציין דרך, עדיפה בעיניו, שתאחד את הציונות המדינית עם הציונות המעשית.

הרב נימירובר היה בין התומכים העיקרים של חיזוק החינוך היהודי המודרני המשלב לימודי יהדות ועברית עם לימודי חולין. תמך בהקמת בתי ספר תיכון "תרבות" ובשנת 1899 יחד עם ד"ר קרפל ליפה ניהל בית ספר יהודי ראשון למסחר המיועד לילדי קהילת יאשי. החל משנת 1906 יחד עם הינריך רוזנבאום ומשכילים יהודים אחרים של השורה הראשונה ייסד מעין אוניברסיטיה עממית יהודית בהשראה ציונית - "טוינבי הול" (Toynbee Hall) שפעלה ביאשי במשך כעשר שנים.

כהונתו בבוקרשט ופועלו שם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת היכל קורל של בוקרשט, מרכז פעילותו של הרב יעקב נימירובר (צולם ב-2006)

בשנת 1911 נבחר נימירובר לרבה (חכם) של קהילת היהודים הספרדים של בוקרשט, למרות היותו אשכנזי. בחירתו התבססה על דעותיו הליברליות שהתאימו לקהילה הספרדית של בוקרשט. בתקופת כהונתו כרב של הקהילה "הספרדית", שמנתה כ-1000 משפחות בבוקרשט, יזם נימירובר פעילויות רבות בתחום הרווחה, החינוך והתרבות היהודית. הנהיג, בין היתר, קורסים לדת ישראל ולתולדות העם היהודי המיועדים לתלמידי בתי ספר יסודיים, תיכוניים ומקצועיים. באותה תקופה שירת גם כרב (לפי המונחים הרשמיים "רב מוודה") של חיל המצב של בוקרשט, מורה להיסטוריה ודת בבתי הספר "תרבות" ("קולטורה") וחבר בוועדת משרד החינוך הרומני להסמכת המורים לשפה העברית. היה בין ראשי פעולות הסיוע למשפחות החיילים המגויסים ולמשפחות השכולות בימי מלחמת העולם הראשונה וחזר בימי שלום להרצות על פילוסופיה של תולדות עם ישראל במסגרת "אגודת שרון". הוא מילא שליחות זו עד 1921. ב-1912 הקים גם בבוקרשט חוג תרבותי לפי הדגם של "טוינבי הול" (Toynbee Hall), כפי שעשה לפני כן ביאשי. ב-1919 היה חבר במשלחת של יהודי רומניה לוועידת השלום שנערכה בפריז.

לאחר שהפדרציה הציונית של יהודי רומניה עברה מגאלאץ לבוקרשט, הקים סקציה ציונית בשם "יבנה".

ב-17 במאי 1921 נבחר לתפקיד הרב של קהילת היכל קורל של בוקרשט הליברלית. תחילה רצה לאחד את שתי הקהילות, קהילת קורל והקהילה הספרדית של בוקרשט, אך התעוררה התנגדות וזה לא עלה בידו. ב-1926 הוכרה היהדות רשמית כדת בעלת מסגרת ארגונית ריכוזית, דוגמת יתר הדתות שפעלו ברומניה ונימירובר נבחר, בלחץ קהילת היכל קורל, לרב הראשי של יהדות רומניה, בהתחלה של קהילות ה"ממלכה הישנה" (ולאכיה ומולדובה) ולאחר מכן של רומניה כולה והמשיך בכך עד מותו. נימירובר היה רב ליברלי ובחירתו לרב ראשי החמירה את המתח עם גורמים בקהילה האורתודוקסית, גם משום ששתי הקבוצות נתמכו, כל אחת מהן לחוד, על ידי מפלגות רומניות יריבות[8].

נימירובר היה יחד עם הרב מאיר אברהם הלוי אביה הרוחני ואחד ממיסדיה של החברה ללימודים יהודיים ברומניה. סביבו, במכון התרבותי של היכל קורל של בוקרשט התגבשה מעין אקדמיה יהודית שכללה דמויות חשובות מהאליטה האינטלקטואלית והדתית היהודית ברומניה: משה גסטר, אדולף שטרן ואחרים.

בשנת 1927 הצליח הרב נימירובר לקבל אישור מהשלטונות להקמת בית מדרש לרבנים בבוקרשט אך לבסוף התוכנית, שהייתה יקרה ללבו, לא יצאה לפועל בגלל קשיים כלכליים[9] החל משנת 1926 כיהן בסנאט של רומניה כנציג הקהילה הדתית היהודית. נימירובר היה הסנטור היהודי הראשון מתוקף ייצוג המיעוט היהודי. כמו כן, היה פעיל בבני ברית, ומשנת 1898 הנהיג את ארגון "בני ברית" בעיר יאשי ולאחר מכן ברומניה כולה.

דרכו המתונה, כושרו הרטורי ובקיאותו עוררו כבוד בקרב מנהיגים רומנים רבים, גם כאלה שלא הצטיינו באהדה רבה ליהודים. אולם בהיותו נציג מכובד של המיעוט היהודי הגדול, משך גם איבה רבה מקרב הלאומנים הרומנים הקיצונים. ב-11 בינואר 1936 ניצל נימירובר מניסיון התנקשות בחייו (כדור של אקדח חורר את כובעו)[10]. שר החוץ ניקולאיה טיטולסקו ושר הדתות מיהרו לגנות את המעשה ולחזק את ידי הרב. לעומת זאת חוגים עוינים בהנהגת שר הפנים, המנהיג האנטישמי והמשורר אוקטביאן גוגה, טענו שלהתנקשות לא הייתה סיבה פוליטית, אלא הייתה מעשה של פגוע נפש.

בשנת 1938 הגיע לארץ ישראל לקראת המכביה השלישית ובניסיון לארגן עלייה המונית לארץ, אך שלטונות המנדט הבריטי התנגדו ושנה לאחר מכן נפתחה מלחמת העולם השנייה שסגרה לגמרי את האופציה. זמן קצר אחרי פתיחת המלחמה הלך יעקב נימירובר לעולמו.

אחריתו והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מותו הרב נימירובר הכין את הרב מאיר אברהם הלוי להיות יורשו[11]. הרב נימירובר נפטר בבוקרשט, במפתיע, ב-18 בנובמבר 1939 ונקבר בבית העלמין היהודי הישן של בוקרשט. לאחר מותו של נימירובר התכנסו רבני ואדמו"רי רומניה (רגאט) כדי לבחור את יורשו. בכנס היה רוב בעד הרב אלכסנדר שפרן, שנתמך גם על ידי הרבנים היותר שמרנים, והם הכריעו נגד המועמד העיקרי, הנחשב עוד יותר מודרני, (76 נגד 50), הרב הלוי, ונגד עוד חמשה מועמדים אחרים, ובהם הרב היינריך אלפרין והרב מאיר תאֶנן שנתמך על ידי איגוד היהודים הרומנים של ד"ר פילדרמן. לתפקיד הרב הראשי נבחר הרב הצעיר אלכסנדר שפרן, שקיבל מתוקף בחירתו גם את הכיסא בסנאט. אף על פי שבא מהמורשת היותר שמרנית של אביו, בצלאל שפרן, הרב אלכסנדר שפרן היה גם הוא בעל ידע רב בתרבות העולם ובעל אופקים רחבים והוקיר מאוד, בדומה לאביו, את פעלו היוצא דופן של הרב נימירובר.

בארכיון האוניברסיטה העברית בירושלים מצויה תכתובת עשירה שניהל ד"ר נימירובר עם אישים דוגמת דוד וולפסון, קרפל ליפה, שלום עליכם, אליאס שוורצפלד, ש"י עגנון ואחרים.

בשנת 2005, בהוצאה HASEFER, יצאה לאור אנתולוגיה בשם: Iudaismul (היהדות), שהוכנה על ידי ליאה בנימין ומיכאלה פופוב, עם מבוא מאת ההיסטוריון הישראלי לוסיאן-זאב הרשקוביץ' על עבודותיו ומחקריו של נימירובר.

הגותו והשקפותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקומו של הרב נימירובר בין זרמי היהדות של תקופתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נימירובר דיבר על שלושת ה"לוציפרים" (עברית: מאורות), שהיו מנהיגיה הרוחניים של האומה: משה מנדלסון, הגאון מווילנה וישראל בעל שם טוב, שלדבריו האירו את ההיסטוריה היהודית בעת החדשה, אך הציג את דבקותו אל הרפורמה ביהדות וההשתלבות התרבותית בגרמניה. הוא ביטא סימפטיה כלפי כל הזרמים שהופיעו במאה ה-19, החל מהרפורמים כמו שמואל הולדהיים, אברהם גייגר ולודוויג פיליפסון, עבור בזכריה פרנקל הקונסרבטיבי ועד לנאו-אורתודוקסיה של שמשון רפאל הירש. הרב נימירובר טען שהוא ממשיך את היהדות התרבותית בדרכו ובשיטתו של ידידו מוריץ לצרוס[12].

תפיסתו באה לידי ביטוי הלכה למעשה בהנהגת הקהילה; את הדרשות בהיכל קורל של בוקרשט נשא בשפה הרומנית, בלבוש דומה ללבושו של מטיף פרוטסטנטי, ועל כך משך אליו הערות אירוניות מצד היהודים האורתודוקסים והצעירים הציונים החילוניים[13]. במאמר הספד שכתב ב-1936, לאחר מות ידידו, הרב יהושע טהון מקרקוב, הזדהה איתו נימירובר עם דרכו הדתית של הנפטר ושל עוד כמה אישים אינטלקטואלים ורבנים שפנו לדרך זו, רפורמה דתית מתונה המשלבת בין המסורת היהודית ובין התרבות המודרנית[14].

ממקומו המיוחד התפלמס נימירובר עם המתבוללים ועם היהודים הלאומיים הרדיקלים, עם האורתודוקסים הישנים ועם החסידים וגם עם הנאו-אורתודוקסים של גרמניה. הוא הטיף לכל אלה על כך שהיהדות היא גם דת, אך גם לאום וצריך ללמוד לשלב ביניהם, אך גם להפריד כשיש צורך בכך[15].

הרב נימירובר פעל לגישור וקירוב בין הזרמים השונים ביהדות רומניה וגם כדי לקרב בין היהודים ובין הסביבה הרומנית הכללית. נימירובר אמר שהרב צריך לאחד בתוכו בין "הכוהן" העומד על משמר "מזבח העבר" ובין "הנביא" הטווה מסילות חדשות אל העתיד. לאורך דרכו חתר לגישור בין מסורות מקודשות ביהדות לבין אתגרי המודרניות[16].

לנימירובר הייתה השקפה אינטגרליסטית לגבי התופעות החברתיות, הרוחניות והתאולוגיות. מצויד בידע הרחב שרכש בעת שהכין את הדוקטורט שלו לגבי הקשר בין הבחירה החופשית, המצפון, הגמול והעונש, הקדיש כתבים רבים לפרובלמטיקה של המוסר היהודי, שבעיניו היה תמצית של שלושת הת"ווים, תורה, נ"ך ותלמוד[17].

העולם היהודי בעיני הרב נימירובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במבוא היסטורי לפילוסופיה של היהדות, שפרסם הרב נימירובר[18], הוא מתאר את ברוך שפינוזה כמי שזהר על שמי האנושות בתקופה חשוכה. הוא הסתייג ממי שראה בו פלגיאטור של הפילוסופיה היהודית, וטען שפילוסוף עולמי זה משתייך גם לפילוסופיה יהודית. לגבי התקופה המודרנית (של תקופתו) הציג נימירובר בראש את משה מנדלסון, אותו תיאר כסוקרטס של תקופתו וציין את השפעת הפילוסופיה של עמנואל קנט על הוגים יהודים בני התקופה. לדעת נימירובר, הפילוסופיה הדיאלקטית של הגל, לפי תפיסתו של היינריך היינה, השפיעה על הוגים רדיקליים דוגמת פרדיננד לאסאל וקרל מרקס, נימירובר טען שהיהדות המתקדמת (פרוגרסיסטית) רואה בנחמן קרוכמל הגל יהודי, באברהם גייגר רב רפורמי, יוצר ערכים חדשים ביהדות ואנשי האתיקה מוריץ לצרוס ושטיינטל (גיסו של לצרוס), ההיסטוריונים של הקבלה לשיטתו: אדולף פרנק ואהרן ילינק ובעיקר הרמן כהן, היו השליחים החשובים ביותר של הפילוסופיה היהודית הדתית בתקופה המודרנית[19].

בחיבורו של נימירובר, "מבט על ההיסטוריה היהודית", בפרק 19, הוא מונה את האירועים העיקריים לדעתו שחלו בהיסטוריה היהודית של המאה ה-19 ואלה הם:

  1. כינוס הסנהדרין של פריז, לפי הוראת נפולאון בונפרטה.
  2. חנוכת היכל המבורג ב-1818 ושרשרת האירועים שנפתחה בכך.
  3. עלילת דמשק ב-1840.
  4. הקמת מסדר בני ברית על ידי יהודי גרמניה ב-1843.
  5. ועידת הרבנים בפרנקפורט, ב-1845. בוועידה לקחו חלק אברהם גייגר, זכריה פרנקל, סמואל הירש (לא לבלבל עם שמשון רפאל הירש), לודוויג פיליפסון, שמואל הולדהיים, דוד איינהורן ועוד. להערכת נימירובר ועידה זו עלתה בחשיבותה על ועידת בראונשוייג שקדמה לה בשנה וגם על הועידות שבאו בעקבותיה.
  6. שנת המהפכות, 1848, שהייתה נקודת מפנה במתן זכויות ליהודים.
  7. הקמת כל ישראל חברים בפריז, ב-1860 והקמת הארגונים הדומים בלונדון, וינה וניו יורק.
  8. האנטישמיות שהחשיכה את העשורים האחרונים של המאה ה-19[20].

הפיצול בעולם היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב נימירובר טען שיש פיצול צורות ביהדות ומוכרות לו יותר ממאה צורות שונות. לדבריו ראובן בריינין מנה 60 קבוצות כאלה רק ברוסיה. במסה שלו על "רגעים חשובים בהיסטוריה היהודית לפי תפיסות שונות של היהדות", חילק נימירובר את התפיסה היהודית לשש קבוצות עיקריות:

  1. תפיסת הקונסרבטיבים הישנים, הקרויים גם אורתודוקסים מסורתיים, נאמני החוקים. הקבוצה הזאת, לדבריו, מורכבת קבוצות המשנה אשכנזים, ספרדים, חסידים, מתנגדים, מזרחיסטים ונאו-אורתודוקסים.
  2. תפיסת הפרוגרסיסטים (נימירובר ראה בעצמו פרוגרסיסט והתבטא ברוח זו במקומות שונים) הנבדלים ביניהם לפי דרגת הקדמה (פרוגרס) שלהם. הוא טען שגם הפרוגרסיסטים, אף על פי שהם יריבי האורתודוקסים, ראויים להיקרא מסורתיים, כי גם הם מעריכים את המסורת הדתית במידה מסוימת. את הפרוגרסיסטים חילק לקונסרבטיבים חופשיים (זכריה פרנקל), ליברלים החשים חופשיים כלפי העבר (אברהם גייגר, לודוויג פיליפסון), רפורמיסטים המונהגים לפי צורכי ההווה והנוטים לעתים לרפורמות רדיקליות (שמואל הולדהיים) ויהודים פרוגרסיסטים מהמזרח (מזרח אירופה) היוצרים שילוב של הליברליות הדתית עם הלאומיות היהודית.
  3. תפיסת היהודים הלאומיים, שמתחלקים לקבוצות שונות והמשותף להם בכך שרואים ביהודים אומה אחת. הלאומיים מקווים לייצור בעתיד מרכז תרבותי בארץ ישראל או בטריטוריה יהודית אחרת ומרכזים את מאמציהם לשם כך.
  4. תפיסת היהודים הסוציאליסטים. לצערו של נימירובר לא נמצא עדיין שילוב מדעי בין תפיסתו המטריאליסטית של קרל מרקס ובין יסוד יהודי מיוחד. הסוציאליסטים הם אנטי-לאומיים או א-לאומיים ורוצים אנושות אחידה, קוסמופוליטיזם רדיקלי.
  5. תפיסת היהודים האינדיבידואליסטים. לדברי נימירובר מונים ביהדות טלנטים רבים, אך פחות אנשי אופי וזה לא תואם למציאות. לדבריו יש להבליט לצורכי חינוך את הבולטים בהוגים וביוצרים היהודים.
  6. התפיסה הסינתטית, המאחדת, במידת האפשר את כל מרכיבי התפיסות האחרות, אישים, והתרחשויות, מעשים ויצירות, רעיונות דתיים וסמלים מסורתיים עם פקטורים כלכליים - הכל יחד זו נשמת האומה היהודית[21].

היהדות כדת וכלאום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנימירובר הייתה השקפה על פיה היהדות היא שילוב של דת ושל לאום, המתקיימים כמו תאומים סיאמיים, אותם אפשר להפריד בניתוח, אך עדיף שלא. הוא קיבל את העובדה שכל פרט יהודי יכול לבחור להיות יהודי רק מבחינה דתית או רק מבחינה לאומית ועדיין ראה בפרט כזה יהודי, גם אם התכחש לחלוטין לדת. הוא לא הלך צעד נוסף ולא היה מוכן להכיר בפרט כיהודי, אם עבר למחנה של דת אחרת, גם אם אותו פרט ראה את עצמו כיהודי מבחינה לאומית[22].

היבנאיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אקדמיה יבנאית חדשה

מהות היהדות, עם, אומה, או קהילה דתית ויחסו של הפרט היהודי אליה, העסיקו אותו רבות והוא נתן לכך ביטוי בכתביו. נימירובר קרא להשקפתו לגבי מציאת פתרונות למצב העם היהודי בעולם יבנאיזם (נגזר מיבנה). הוא שילב בהשקפה "יהודית תרבותית" זו יסודות של ציונות רוחנית מהגותו של אחד העם עם התזה של אוטונומיה תרבותית בגולה של ההיסטוריון שמעון דובנוב. מתוך השקפה זו העלה אף את הרעיון של הקמת תחליף מודרני לסנהדרין, מעין אקדמיה בירושלים, שדוגמת חכמי יבנה בתקופה הרומית, תהיה מרכז רוחני מנחה של העם היהודי[23].

העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נימירובר ייחס חשיבות רבה לערך העבודה, ראה בה את בסיס החיים ופעילות שהתורה מצווה עליה. בכתבו הקרוי Munca, baza vieţii (העבודה, בסיס החיים) כתב:

"לעבודה יש אופי מוסרי. עבודה משמעה גם עבודת הקודש, מילוי ציווי הדת. כשהתורה מצווה עלינו לעבוד, הכוונה היא לכל עבודה שמאצילה את האדם. כל אחד לעבודתו ולמשימתו, זו צריכה להיות סיסמתינו. העבודה מעצבת את האופי, מפתחת את העוצמות הטמונות באדם"[24].

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הקורלציה שבין חופש הבחירה, המצפון ושכר ועונש (עבודת דוקטור).
  • מוסר היהדות.
  • היהדות המודרנית - מסות פילסופיות וספרותיות.
  • גיחות מחקריות בתולדות עם ישראל - Incursiuni în istoria evreilor, ברומנית.
  • היהדות והיהודים בתקופה הערבית-ספרדית.
  • מבט על תולדות הקהילה הישראלית ביאשי Ochire asupra istoriei comunităţii izraelite din Iaşi, ברומנית.
  • תולדות הרבנות בבירת מולדובה.
  • חסידות וצדיקים - Chassidismus und Zaddikismus, יצא לאור ב-1913, בבוקרשט, בגרמנית - מציג נתונים היסטוריים חשובים על החסידים, מלווים במבחר של ספורים חסידיים
  • זיכרון נחום - Sichron Nachum, Festpredigten, Casualreden und aus synagogalen Vortraegen יצא לאור ב-1903, ביאשי, בגרמנית.
  • אקדמיה יבנאית חדשה - Eine moderne Jabne Akademie יצא לאור ב-1909, בווינה בגרמנית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הערך: יעקב נימירובר בביוגרפיה הגרמנית החדשה - כרך 19, עמ' 238, דונקר והומבלוט, ברלין, 1999, הוצאה על ידי הוועד להיסטוריה של האקדמיה הבאווארית למדעים.Neue Deutsche Biographie, Band 19 Berlin ,Duncker und Humblot 1999, Nauwach - Pagel,(בגרמנית)
  • הערך: יעקב נימירובר ב"היהודים בעולם" - לקסיקון ביוגרפי מאת ג'פרי ויגודר - עריכה ברומניה מאת ויויאן פראגר, ההוצאה הספר, בוקרשט, 2001) G. Wigoder -Evreii în lume - Dicţionar biografic, redacţie română - Viviane Prager- Editura Hasefer, Bucureşti, 2001(ברומנית)
  • קורות חיי הרב נימירובר בדו"ח פעילות הדת היהודית (במקור: דת משה) - מחלקת הדת - בין השנים 1918 - 1943 של המרכז היהודים Centrala evreilor ב-31.8.1943 - על ידי ד"ר מ. צימר וה. לייבה, פורסם על ידי ז'אן אנצ'ל ב"מסמכים לגבי גורל יהדות רומניה בזמן שואה" כרך ז, מסמך 327, עמ' 452–462 - מצוטט בספר הזכרונות של הרב אלכסנדר שפרן, "האוד המוצל מאש".Documents concerning the Fate of Romanian Jewry During The Holocaust vol.VII,doc,327 p.452-462 NYC, 1984, Beate Klarsfeld Foundation
  • Evreii din România în texte istoriografice (יהודי רומניה בטקסטים היסטוריוגרפיים) אנטולוגיה בהוצאת הספר - בוקרשט 2004.
  • לוסיאן-זאב הרשקוביץ, תנועת התיקונים בדת בקרב יהודי רומניה 1857-1921.
  • "יודאיזם ורוח מודרנית ביצירתו של דר' יצחק יעקב נימירובר" מאמר מאת ליאה בנימין שפורסם בגיליון מס' 268–269 (1069-1069) של REALITATEA EVREIASCĂ (המציאות היהודית).
  • "היודאיזם הנימירוביאני" סקירת הרצאה שנשאה ליאה בנימין במרכז התרבותי הקהילתי בבוקרשט. הסקירה פורסמה בגיליון מס' 268–269 (1069-1069) של REALITATEA EVREIASCĂ (המציאות היהודית).
  • Iudaismul : studii, eseuri, omiletică şi retorică / Iacob Iţhac Niemirower ; studiu introductiv de Lucian Zeev Herşcovici ; selectarea textelor, note, glosar şi indici de Lya Benjamin şi Mihaela Rotaru. - Bucureşti : Hasefer, 2005 "י.י. נימירובר - היהדות: מאמרים, מסות, הומילטיקה ורטוריקה"; מאמר מבוא מאת לוסיאן-זאב הרשקוביץ': בחירת הטקסטים, הערות שוליים, מילון ואינדקס מאת ליאה בנימין ומיאלה רוטארו - בוקרשט, הספר, 2005)
  • Breviar biobibliografic Evrei din România, הוצאת HASEFER, בוקרשט, 2008 (ברומנית)
  • *ברוך טרקטין, לוסיאן-זאב הרשקוביץ, אנציקלופדיה ליהדות רומניה במאות הט"ז-כ"א, מוסד הרב קוק, 2012.
  • Niemirower, Incursiuni in Istoria Evreilor BCUB 1916 (ברומנית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Baruch Tercatin şi Lucian-Zeev Herşcovici, „Prezenţe rabinice în perimetrul românesc”, Editura HASEFER, Bucureşti, 2008 - ברוך טרקטין וזאב-לוצ'יאן הרשקוביץ', "נוכחויות רבניות במרחב הרומני", הוצאת HASEFER, בוקרשט, 2008.
  2. ^ הנשיאות של הקונגרסים, הצפירה, 8 באוגוסט 1911
  3. ^ ראו: הרב מאיר וונדר - (1986), עמ' 1023.
  4. ^ יעקב מנוישוץ - אדם מאושר
  5. ^ ציטוט מעמוד 11 בהקדמה שכתב לוסיאן-זאב הרשקובץ לספרו של נימירובר, "IUDAISMUL", שיצא לאור בהוצאת HASEFER, בבוקרשט, ב-2005 : ... בחודש דצמבר 1896 שב ליאשי, שם נשכר כרב מודרני ומטיף בהיכל הרפורמי נוישץ ובנוסח הרומני ... iar în luna decembrie 1896 se întoarce la Iaşi, unde a fost angajat ca rabin modern şi predicator la Templul reformat Neuschatz
  6. ^ M. Sărăţeanu, (תרגום מרומנית: "לפני שלושים שנה"), מאמר שהופיע בספר היובל שהוגש לד"ר י. י. נימירובר לעת מלאות לו ששים שנה, בוקרשט, תרצ"ב-1932.
  7. ^ תיאודור לביא, פנקס קהילות רומניה, כרך א.
  8. ^ Baruch Tercatin şi Lucian-Zeev Herşcovici, „Prezenţe rabinice în perimetrul românesc”, Editura HASEFER, Bucureşti, 2008 - ברוך טרקטין וזאב-לוצ'יאן הרשקוביץ', "נוכחויות רבניות במרחב הרומני", הוצאת HASEFER, בוקרשט, 2008, עמ' 66.
  9. ^ הרב דר מנחם ברייאר "הישיבות ברומניה" בספר: מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם, בעריכת שמואל ק. מירסקי ניו יורק, הוצאת עגן, תשט"ז-1957.
  10. ^ פשיסטים רומנים יורים ברב נימירובר, דבר, 12 בינואר 1936.
  11. ^ ברוך טרקטין וזאב-לוצ'יאן הרשקוביץ', "נוכחויות רבניות במרחב הרומני", הוצאת HASEFER, בוקרשט: 2008, עמ' 67.
  12. ^ דברי יעקב יצחק נימירובר המובאים על ידי לוסיאן-זאב הרשקוביץ בעמוד 17, בהקדמה לספר של נימרובר, "IUDAISMUL", שיצא לאור בהוצאת HASEFER, בבוקרשט ב-2005.
  13. ^ דברי יעקב יצחק נימירובר המובאים על ידי לוסיאן-זאב הרשקוביץ, בהקדמה לספר של נימרובר, "IUDAISMUL", שיצא לאור בהוצאת HASEFER, בבוקרשט ב-2005, עמ' 15.
  14. ^ דברי יעקב יצחק נימירובר המובאים על ידי לוסיאן-זאב הרשקוביץ בעמוד 16, בהקדמה לספר של נימרובר, "IUDAISMUL", שיצא לאור בהוצאת HASEFER, בבוקרשט ב-2005
  15. ^ דברי יעקב יצחק נימירובר המובאים על ידי לוסיאן-זאב הרשקוביץ בעמוד 18, בהקדמה לספר של נימרובר, "IUDAISMUL", שיצא לאור בהוצאת HASEFER, בבוקרשט ב-2005
  16. ^ [דרושה הבהרה].Wininger Grosse Jüdische Nationalbiographie
  17. ^ "יהודי רומניה", בוקרשט: הוצאת הספר, 2008, עמ' 281–282.
  18. ^ בשנתון "סיני" של יהדות רומניה, 1931, כרך שלישי, עמ' 138-142.
  19. ^ Iudaismul : studii, eseuri, omiletică şi retorică / Iacob Iţhac Niemirower ; studiu introductiv de Lucian Zeev Herşcovici ; selectarea textelor, note, glosar şi indici de Lya Benjamin şi Mihaela Rotaru. - Bucureşti : Hasefer, 2005 "י.י. נימירובר - היהדות: מאמרים, מסות, הומילטיקה ורטוריקה"; מאמר מבוא מאת לוסיאן-זאב הרשקוביץ': בחירת הטקסטים, הערות שוליים, מילון ואינדקס מאת ליאה בנימין ומיאלה רוטארו - בוקרשט, הספר, 2005, עמ' 121–123.
  20. ^ Iudaismul : studii, eseuri, omiletică şi retorică / Iacob Iţhac Niemirower ; studiu introductiv de Lucian Zeev Herşcovici ; selectarea textelor, note, glosar şi indici de Lya Benjamin şi Mihaela Rotaru. - Bucureşti : Hasefer, 2005 "י.י. נימירובר - היהדות: מאמרים, מסות, הומילטיקה ורטוריקה"; מאמר מבוא מאת לוסיאן-זאב הרשקוביץ': בחירת הטקסטים, הערות שוליים, מילון ואינדקס מאת ליאה בנימין ומיאלה רוטארו - בוקרשט, הספר, 2005, עמודים 171 - 172
  21. ^ דברי יעקב יצחק נימירובר המובאים על ידי לוסיאן-זאב הרשקוביץ בעמודים 53 - 57, בספר של נימרובר, "IUDAISMUL", שיצא לאור בהוצאת HASEFER, בבוקרשט ב-2005
  22. ^ דברי יעקב יצחק נימירובר המובאים על ידי לוסיאן-זאב הרשקוביץ בעמודים 233 - 236, בפרק "היהדות. עם וגזע יהודי", "IUDAISMUL", שיצא לאור בהוצאת HASEFER, בבוקרשט ב-2005
  23. ^ "נוכחויות רבניות במרחב הרומני", מאת ברוך טרקטין ולוציאן-זאב הרשקוביץ', בוקרשט: הוצאת HASEFER, 2008, עמ' 46–47.
  24. ^ שם, עמ' 413.