מיג-1

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיג-1
MiG-1.jpg
מאפיינים כלליים
סוג מטוס קרב עריכת הנתון בוויקינתונים
ארץ ייצור ברית המועצותברית המועצות  ברית המועצות
יצרן מיקויאן גורביץ'
טיסת בכורה 5 באפריל 1940
תקופת שירות 1941 – 1943
צוות טייס יחיד
יחידות שיוצרו 100 עריכת הנתון בוויקינתונים
משתמש ראשי חיל האוויר הסובייטי
ממדים
אורך 8.16 מטר
גובה 2.62 מטר
מוטת כנפיים 10.20 מטר
שטח כנפיים 17.5 מטרים רבועים
משקל ריק 2,602 קילוגרם
משקל טעון 3,099 קילוגרם
משקל המראה מרבי 3,319 קילוגרם
ביצועים
מהירות מרבית 657 קילומטרים לשעה
קצב נסיקה 16.8 מטר לשנייה
טווח טיסה מרבי 580 קילומטרים
סייג רום 12,000 מטר
עומס כנף 177 ק"ג/מ"ר
חימוש
תותחים מקלע 12.7 מ"מ מדגם BS ושני מקלעי 7.62 מ"מ מדגם ShKAS
פצצות עד 200 ק"ג (440 ליברות)
הנעה
מנוע יחיד מדגם מיקולין AM-35A בתצורת V-12 מקורר נוזל, המספק כוח של 1,350 כוח סוס.
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מיג-1רוסית: Микоян-Гуревич МиГ-1) הוא מטוס קרב סובייטי מתוצרת חברת המטוסים מיקויאן גורביץ' שהיה בשימוש על ידי חיל האוויר הסובייטי בעיקר בתקופת מלחמת העולם השנייה. מטוס זה נחשב לקשה להטסה, אך היווה את הבסיס למטוס מיג-3, שהוכיח את עצמו כמטוס יירוט מוצלח בגובה רב וביסס מוניטין למתכנניו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המיג-1 תוכנן בתגובה לדרישה של חיל האוויר הסובייטי למטוס קרב מתקדם שפורסמה בינואר 1939. בתחילה, תוכנן הדגם על ידי לשכת התכנון הסובייטית "פוליקארפוב" וזכה לכינוי I-200. העבודה על הדגם החלה ביוני 1939, תחת פיקוחו של המהנדס הראשי ניקולאי פוליקארפוב ועוזרו טטיויניקין. פוליקארפוב העדיף מנועים רדיאליים וקידם את דגם ה-I180 שלו באותו זמן, אך כאשר מנוע רב עוצמה מדגם "מיקולין AM-37" נעשה לזמין, החליט פוליקארפוב להשתמש בו במטוס הקרב החדש שתכנן. גישתו בתכנון המטוס ובנייתו הייתה לבנות את מטוס הקרב הקטן ביותר האפשרי מסביב לשלדת המנוע החזק, ובכך לצמצם את משקל המטוס והגרר שלו – עיקרון המתאים למטוס קרב קל משקל ומהיר. המטוס תוכנן להגיע למהירות של 670 קילומטרים לשעה.

בקיץ 1939 סר חנו של פוליקארפוב מפני סטלין וכאשר זה הראשון נסע בנובמבר 1939 לסייר במפעלי התעופה של גרמניה, הרשויות הסובייטיות החליטו לפזר את צוות הפיתוח שלו ולהקים מחלקת פיתוח ניסיונית חדשה, שבראשה עמדו ארטיום מיקויאן ומיכאיל גורביץ', שהיו מועסקים רשמית בלשכת התכנון "פוליקארפוב" עד יוני 1940. המשך הפיתוח של הדגם I-200 הועבר לידי מיקויאן וגורביץ', שלאחר מכן נודעו, שלא לגמרי בצדק, כאבות המטוס.

התוצאה הייתה מטוס קרב שגרתי שטס לראשונה ב-5 באפריל 1940, אף על פי שאספקת המנועים עבורו לא הייתה מוכנה בזמן. במקום זאת, מטוס הקרב החדש טס עם המנוע הנחות יותר מדגם AM-35, ואפילו איתו שבר את שיא המהירות של מטוס סובייטי ב-40 קילומטרים לשעה. עם זאת, בשל מנועו הנחות לא יכול היה לעמוד בדרישות המפרט של חיל האוויר.

הדגם I-200 הוכנס לייצור כמעט מיידית ב-31 במאי 1940. בניגוד לדגמים מתחרים אחרים, כמו (יאקובלב) I-26 ‏(Yak-1) ו-I-301 (LaGG-3), I-200 עבר בהצלחה את מבחני הכשירות באוגוסט בניסיונו הראשון. בסוף אותה השנה, הדגם נשלח ליחידות ניסוי, שם גילו במהרה שעומס הכנף הגדול שלו גרם למספר בעיות שליטה במטוס, ביניהן נטייה הן להזדקרות ולסחרור, ולחוסר יציבות כיוונית.

כאשר הדיווחים על בעיות השליטה במטוס הגיעו למיקויאן ולגורביץ', הם פעלו כדי לתקן אותן ולשנות את עיצובו של המטוס בהתאם. הם אף הגדילו את טווח הטיסה של המטוס על ידי הגדלת הקיבולת של מיכלי הדלק שלו. גרסתו המשופרת של המטוס הוטסה לראשונה ב-29 באוקטובר 1940. על פי השיטה החדשה להענקת שמות למטוסים, החל מה-9 בדצמבר 1940 ל-100 המטוסים הראשונים מדגם I-200 ניתן השם MiG-1 (על שם ראשי התיבות של מיקויאן וגורביץ'), בעוד שלמטוס קרב המשופר על בסיסו ניתן השם MiG-3.

המטוס הופעל על ידי חיל האוויר הסובייטי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מיג-1 בוויקישיתוף