אשת חיל

אֵשֶׁת-חַיִל
אֵשֶׁת-חַיִל, מִי יִמְצָא; וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ. בָּטַח בָּהּ לֵב בַּעְלָהּ; וְשָׁלָל לֹא יֶחְסָר. גְּמָלַתְהוּ טוֹב וְלֹא רָע, כֹּל יְמֵי חַיֶּיהָ. דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים; וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ. הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר; מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ. וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה, וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ. זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ; מִפְּרִי כַפֶּיהָ נטע (נָטְעָה) כָּרֶם. חָגְרָה בְעוֹז מָתְנֶיהָ; וַתְּאַמֵּץ זְרוֹעֹתֶיהָ. טָעֲמָה, כִּי טוֹב סַחְרָהּ; לֹא יִכְבֶּה בליל (בַלַּיְלָה) נֵרָהּ. יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר; וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ. כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי; וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן. לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג: כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים. מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ; שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ. נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ; בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ. סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר; וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי. עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ; וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן. פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה; וְתוֹרַת חֶסֶד עַל-לְשׁוֹנָהּ. צוֹפִיָּה הילכות (הֲלִיכוֹת) בֵּיתָהּ; וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל. קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ; בַּעְלָהּ, וַיְהַלְלָהּ. רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל; וְאַתְּ עָלִית עַל-כֻּלָּנָה. שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי: אִשָּׁה יִרְאַת-ה', הִיא תִתְהַלָּל. תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ; וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ.
ספר משלי, פרק ל"א, פסוקים י-לא

אֵשֶׁת חַיִל הוא שיר הלל לאישה, החותם את ספר משלי. השיר כתוב כאקרוסטיכון אלפביתי ומתאר את האישה האידאלית. פרשנויות שונות ניתנו לגבי מושא השיר, החל מאשה מסוימת לא-נודעת, דרך נשים שונות במקרא, עבור בדמות האישה האידאלית וכלה בתורה.

החל מהמאה ה-16 נתקבל המנהג לשיר שיר זה בליל שבת לפני הסעודה ברוב תפוצות ישראל.

ניתוח השיר

בשיר 22 פסוקים, כמספר אותיות האלפבית העברי. לכל פסוק שני חלקים – חלקו השני משלים את חלקו הראשון.

האקרוסטיכון בנוסח המסורה תואם את סדר האלפבית המקובל. לעומת זאת, נראה כי בנוסח העברי שעמד לפני מתרגם השבעים, קדם הפסוק המתחיל באות פ"א לפסוק המתחיל באות עי"ן. החוקרים התקשו להכריע איזו היא הגרסה העדיפה. סדר אותיות שבו מחליפות עי"ן ופ"א את מקומן נמצא גם במגילת איכה (עיינו בפרק הרלוונטי בערך על מגילת איכה), ויש לו שורשים קדומים.

ספר משלי, שבו מופיע השיר, מוביל קו של יחס של בוז ליופי, במיוחד כשאינו מלווה בפנימיות תואמת – "שקר החן והבל היופי". חן ויופי הם שקר והבל, אישה אינה מושלמת אם אינה טובת אופי, יראת אלוהים ודואגת לביתה כמפורט במזמור.

רק בפסוק שלפני האחרון מצוין במפורש שהכוונה לאישה יראת שמים ("אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל"). כל שאר פסוקי השיר יפים לאישה כלשהי. אלכסנדר רופא מסיק, מתוך השוואה לתרגום השבעים, שהנוסח המקורי היה: "אשה מַשְׂכֶּלֶת [=חרוצה ומצליחה] היא תתהלל" ואילו הנוסח שלפנינו מקורו בתיקון מגמתי.

מושא השיר

חז"ל, שפירשו את ספר משלי כנכתב כולו על ידי שלמה המלך, פירשו את מושא השיר כאמו של שלמה, בת שבע. פרשנות רווחת אחרת, בעקבות ראיית תוכן הספר כמשלים, היא שהמדובר במשל לתורה, או לחכמה. פרשנים אחרים ראו בו שיר הלל לאישה האידאלית, ללא כוונה לאישה מסוימת.

יש הסוברים שעל פי הפשט נכתב השיר כהספד לאישה מסוימת, על ידי בעלה.

לאחרונה, מסר הרב דיויד פורמן (alephbeta.org) שיעור מדהים ובו מוכיח שמושא השיר היא לא אחרת מסבתו של שלמה המלך - רות המואביה. דיוק במילות השיר מגלות ומהדהדות מילים ורעיונות במגילת רות ואפילו בספר בראשית. בנוסף, הסדר הכרונולוגי של השיר מתואם היטיב עם ההתקדמות בסיפור המקורי.

בבחינת תוכן הסיפור והשיר לעומק, בולטת מעל הכל, מצוות היבום, שרות קיוותה לקיים, כנושא העיקרי, שבגינה, נקראתה לבסוף, אשת חיל. ״כפה פרשה לעני, וידיה שלחה לאביון״ מתארות את דביקותה של רות במטרה: בניית שם למחלון המת, על ידי יבום. כלומר, בעלה המת, מחלון, הוא העני והאביון, שכבר אין בכוחו להותיר שם לעצמו.

כדוגמא נוספת, ״חגרה בעוז מתניה, ותאמץ זרועותיה״, מתארת את אומץ ליבה של רות, כשדחקה בבועַז, (חילוף אותיות של בעֹוז) לקיים את ברכתו מפגישתם הראשונה בפרק ב פסוק יב: ״יְשַׁלֵּם יְהוָה, פָּעֳלֵךְ... אֲשֶׁר-בָּאת, לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו״, על ידי שהתעמתה עימו, מאוחר יותר, לרגלי הערמה, בפרק ג פסוק ט: ״וַיֹּאמֶר, מִי-אָתְּ; וַתֹּאמֶר, אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ, וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה.״. כלומר, עד עתה, רות מנסה ״לכבוש״ את בועז, על ידי חן, ובועז עונה לה, שלא החן הוא מה שמושך בה - אלא שהיא ״אשת חיל״ - דהיינו, על ידי מעשיה, שלא התייאשה מלהקים את שם בעלה המת. האומץ מתגלה, כשהיא אומרת שרק הוא (בועז) נשאר כ״גֹאֵל״ האחרון, כשהיא איננה מסווה את זהותה ולא מנסה להזדווג בעורמה. (עניין הסוואת זהויות נקשר באריכות לסיפורי בנות לוט, עֹרמת יעקב ביצחק, יהודה ביעקב בסאגת מכירת יוסף, ומעשה יהודה ותמר). מהלך זה גם מבהיר את המילים ״שקר החן והבל היופי - אשה יראת ה' היא תתהלל״ כלומר, בועז בסוף השיר אומר, ש״חן ויופי״ לא גרם לו לרצות בה, אלא שמצאה ״אשה יראת ה'״ מפני מעשיה - ולכן ״היא תתהלל״.

לסיום, ״קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה״, מי אלו בניה שאישרוה? זהו שלמה, כברכת בועז ״וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה״ שבניקוד שונה נקרא ״שְׁלֹמֹה״ והוא אכן מאשרה, בדור מאוחר יותר כמלך ישראל, בתואר אשת חיל.

שווה לשמוע את השיעור ולהעמיק בפרשנות זו.

שימוש בשיר

מקור המנהג לזמר את הפרק "אשת חיל" לפני הקידוש בליל שבת הוא בחוג מקובלי צפת ומבית מדרשו של האר"י, כאשר הפרק פורש באופן אלגורי כמתייחס לשבת, לשכינה ולכנסת ישראל גם יחד, שכולן דמויות נקביות. אמירת פרק זה היא המשך לתפילות בעלות מגמה דומה בקבלת שבת, כגון לכה דודי. עם השנים, התקבל גם הטעם שאומרים את הפרק כאות הוקרה לאשה על עבודתה הרבה והכנותיה לקראת שבת בפרט.

מנהג נוסף הוא לומר את פסוקי השיר במהלך הלוויה של אישה, בעת נשיאת המיטה לקבורה. בהקשר זה נאמר השיר כהספד על האישה ותכונותיה הטובות.

מרבים להשתמש בביטוי "אשת חיל" לאישה שהיא אם, רעיה או אשת ציבור פעלתנית.

ראו גם

• מעמד האישה ביהדות

לקריאה נוספת

• עדין שטיינזלץ ויצחק תורג'מן, אשת חיל, הוצאת מילתא
• מרים סקלרץ, "אשת חיל (משלי לא 31-10) - מבנה ומשמעות", בית מקרא נח-א, עמ' 119-106
• נילי שופק, מבוא למקרא, כרך ו' יחידה 11, האוניברסיטה הפתוחה, 1990.
• נילי שופק, ספר משלי, עולם התנ"ך, ת"א, 1999, עמ' 213.

קישורים חיצוניים

• רשימת מאמרים על אשת חיל באתר רמב"י
• אשת חיל באתר הזמנה לפיוט
• אשת חיל, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• תווי נגינה של השיר, באתר "דעת"
• הניגון המסורתי של המזמור באתר ביכורים
• נעמה צפרוני, העלמה והמחמאה, מגזין ארץ אחרת, מרץ-אפריל 2008.