חמוס

חמוס
מצב שימור
מצב שימור: מבוית
מיון מדעי
ממלכה:	בעלי חיים
מערכה:	מיתרניים
על־מחלקה:	בעלי ארבע רגליים
מחלקה:	יונקים
סדרה:	טורפים
תת־סדרה:	דמויי כלב
משפחה:	סמוריים
תת־משפחה:	סמורים
סוג:	סמור
מין:	חמוס מבאיש
תת־מין:	חמוס
שם מדעי
Mustela putorius furo ‏ליניאוס, 1758

חמוס באכילה

זוג חמוסי מחמד זכר משמאל, רוני החמודה תמימין

חָמוֹס המכונה גם חמוֹס הבית (שם מדעי: Mustela putorius furo; מספר מיני סמוריים דומים גם מכונים בשם "חמוס") הוא תת-מין של סמור שבוית כנראה מהחמוס המבאיש. אורך הזכרים יכול להגיע במקרים נדירים למטר מקצה האף עד קצה הזנב. משקלם של הזכרים 1–3 ק"ג ושל הנקבות 0.5-2 ק"ג. החמוס הוא קרניבור מובהק, כלומר הוא תלוי באספקת מזון מהחי.

בעבר היה החמוס נפוץ בתור חיית ציד באירופה ששימשה ללכידת עכברים, חולדות ומכרסמים אחרים, בזכות גופו הארוך והצר, שמאפשר לו כניסה למחילותיהם. כיום הוא נפוץ יותר כחיית מחמד אם כי ציד מכרסמים וחרקים בעזרת חמוסים נמשך עדיין בצפון אנגליה ובמקומות אחרים בעולם. מעמדו של החמוס כמשמיד מכרסמים וכחיית בית השתרש באירופה של ימי הביניים מכיוון שחתולים נחשבו אז על ידי הכנסייה כבני לוויה של מכשפות ועובדי שטן. מאוחר יותר תפס החתול את מקומו של החמוס. תוחלת החיים הממוצעת של חמוס היא 5–8 שנים, אך יש שנמצא תוחלת חיים שנעה בין 8 ל-12 שנים. החמוסים נוטים לישון הרבה בין 18-20 שעות ביממה ופעילים בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות ובערבים.

מבנה גוף

החמוס בעל גוף מוארך וגמיש, מצטיין בגמישות תנועתו. רגליו קצרות ובכל אחת מהן 5 אצבעות. אפרכסות האוזניים קצרות ומעוגלות. פרוותם של החמוסים לרוב צפופה ורכה. הפרווה משתנה בעונות השנה, כאשר במהלך החורף היא הופכת לבהירה, ארוכה ומלאה, בעוד שבקיץ נושרת הפרווה והופכת דוקרנית יותר, ולעיתים נוצרות קרחות בגוף החמוסים, בעיקר בקצה הזנב. ישנם גוונים שונים לפרווה: חום, שחור, לבקן, בלונדיני ועוד. למרבית החמוסים יש פרווה קצרה יחסית, אך קיימים חמוסי "אנגורה" בעלי פרווה ארוכה, שהם תוצאה של מוטציה חדה ונדירה יחסית בקרב החמוסים המבויתים. מאחר שהחמוסים אוכלי בשר הם נדרשים למערכת שיניים בהתאם. מלתעותיהם מפותחות מאוד ומספר שיניהם 28–38.

היסטוריה

מבייתי החמוס אינם ידועים. במסמכים היסטוריים יווניים משנת 450 לפנה"ס לערך נזכר החמוס, וכמו כן הוא נזכר במסמכים רומיים כמשמש לציד ארנבות ומכרסמים כגון חולדות, עכברושים ועוד.

ריח

התקשורת בין הפרטים מבוססת במידה רבה מאוד על חוש הריח. לחמוס בלוטות ריח באזור פי הטבעת, שבהן הוא משתמש בעת סכנה או לצורך סימון שטח. ריחו של החמוס נובע גם מהפרשות הנובעות מזקיקי השיער, כך שהניתוח להסרת הבלוטות האנליות (שאינו מקובל בישראל) אינו פתרון יעיל לעידון ריחו של החמוס. עיקור או סירוס של החמוס, לעומת זאת, מפחית משמעותית את הפרשת הריח.

רבייה

נקבות החמוס מתייחמות פעמיים בשנה, החל מגיל שישה חודשים בערך ולרוב באביב הראשון לחייהן. הזכרים מגיעים לבגרות מינית באותו הגיל על פי רוב. את נקבות החמוס מומלץ לעקר טרם הייחום הראשון, מכיוון שלעיתים נקבות חמוס שלא התעברו במהלך הייחום לא יוצאות מייחום ומפתחות הרעלת אסטרוגן ואנמיה מאובדן דם. הנרתיק אצל נקבות מיוחמות מוגדל מאוד והייחום ניכר עליהן. אם נקבת חמוס לא מעוקרת נשארת בייחום במשך יותר משלושה שבועות, יש לעקרה או להוציאה מייחום באמצעות טיפול הורמונלי הניתן בהזרקה.

תזונה

התזונה הטבעית של חמוסים כוללת מכרסמים קטנים, חרקים, עופות, זוחלים קטנים, נחשים, קיפודים, ארנבים, ולעיתים אפילו ביצים. הם טורפים לא בררנים והם יאכלו את הטרף שלהם במלואו, כולל העצמות. חמוסים בשבי ניזונים משילוב של מוצרי בשר שכוללים עופות, מכרסמים קטנים, בשר בקר, טלה, חזיר וחיות משק אחרות, בשילוב של כופתיות מיוחדות לחמוסים שהרכבן התזונתי הוא בין 28%–32% חלבון מן החי ו-15%–20% שומן מן החי.

חמוסים לא מסוגלים לעכל בקלות פחמימות מורכבות, ולכן אינם יכולים לאכול דגנים וירקות. למרות שחמוסים מסוגלים לעכל פירות הם לא מועילים להם ואפילו מזיקים, ועדיף להם להימנע מהם. חמוסים אוכלים בין 5%–7% ממשקל גופם ביום בהרבה ארוחות קטנות. מכיוון שמערכת העיכול שלהם קצרה וקצב חילוף החומרים שלהם גבוה, הם צדים וניזונים מספר פעמים ביום, ונוטים לאגור מזון.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חמוס בוויקישיתוף

• חמוס, באתר ITIS (באנגלית)
• חמוס, באתר NCBI (באנגלית)
• חמוס, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
• חמוס, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
• חמוס, באתר GBIF (באנגלית)
• חמוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אתר החמוסים הישראלי
• אתר בית החמוס