חופש מדת – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף

בשורה

גרסה מ־00:59, 13 באפריל 2020

חופש מדת היא אחת החירויות הניתנות לאזרח במסגרת הזכות לחירות כנספח לחופש דת, בשיטת המשטר דמוקרטיה ליברלית. חירות זו מאפשרת לכל אזרח לבחור שלא להשתייך לדת כלשהי או לעדה דתית כלשהי, שלא לקיים פולחן, מנהגים, חוקים או ציוויים הנובעים מהשתייכות זו, וליהנות מכל זכויות האזרח המקובלות במדינתו ללא קשר לדת.

מימוש החופש מדת עשוי לפגוע ברגשות הדתיים במדינה. על בית המשפט לקבוע איזה מן החופשים נתפס כחשוב יותר לפי מקרה. לטענות על פגיעה ברגשות כוח מוגבל, בעיקר כאשר אין בכוונות החילוני מניעים לפגוע ברגשות הדתי ואמנם יש חוק העונשין מגדיר כעבירה פלילית מקרים של פגיעה ברגשות דתיים.^[1]

מגילת העצמאות מצהירה שישראל תעניק לכל תושביה חופש דת מלא, אולם למעשה בישראל הזכות לחופש דת ולחופש מדת היא יחסית, ולכן היא עשויה להידחות מפני זכויות אחרות, אם הפגיעה תקיים את תנאיה של פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. יש הטוענים שהחופש מדת מתקיים בישראל באופן חלקי בלבד, כי חורגים ממנו נושאים כדוגמת החקיקה הקיימת בנושאי נישואין וגירושין, שאינה מאפשרת נישואים אזרחיים או גירושין אזרחיים, ולכן אדם החפץ להינשא או להתגרש בתחומי מדינת ישראל, חייב לעשות זאת על פי חוקיה של אחת הדתות המוכרות במדינה או להידרש להליכים מיוחדים ככל שהוא "חסר דת" על פי הגדרת החוק.

ראו גם

לקריאה נוספת

אורלי אילני, "חופש דת וחופש מדת בישראל", מתוך דת חברה ומדינה בישראל (2006)
דני סטטמן, גדעון ספיר, "חופש הדת, חופש מדת והגנה על רגשות דתיים", מחקרי משפט כא, תשס"ד (2004)
מאמרו של קובי נחשוני על דת ומדינה תשע"ה (בעברית)

הערות שוליים

^ דני סטטמן, גדעון ספיר, "חופש הדת, חופש מדת והגנה על רגשות דתיים", מחקרי משפט כא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ד 2004, עמ' 52

[1] דני סטטמן, גדעון ספיר, "חופש הדת, חופש מדת והגנה על רגשות דתיים", מחקרי משפט כא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ד 2004, עמ' 52

[1]

@@ שורה 4: / שורה 4: @@
 [[מגילת העצמאות]] מצהירה ש[[ישראל]] תעניק לכל תושביה [[חופש דת]] מלא, אולם למעשה בישראל הזכות לחופש דת ולחופש מדת היא יחסית, ולכן היא עשויה להידחות מפני זכויות אחרות, אם הפגיעה תקיים את תנאיה של פסקת ההגבלה שב[[חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו]]. יש הטוענים שהחופש מדת מתקיים בישראל באופן חלקי בלבד, כי חורגים ממנו נושאים כדוגמת החקיקה הקיימת בנושאי נישואין וגירושין, שאינה מאפשרת [[נישואים אזרחיים]] או [[גירושין]] אזרחיים, ולכן אדם החפץ להינשא או להתגרש בתחומי מדינת ישראל, חייב לעשות זאת על פי חוקיה של אחת הדתות המוכרות במדינה או להידרש להליכים מיוחדים ככל שהוא "[[חסר דת (ישראל)|חסר דת]]" על פי הגדרת החוק.
-זכותו של אדם לחופש מדת נפגעת במגוון מערכות ציבוריות, כגון מערכת החינוך, בתי חולים וצה"ל.
-במערכת החינוך הממלכתית, לרבות גני ילדים ובתי ספר יסודיים, מקצוע התנ"ך לא נלמד מנקודת מבט של [[ביקורת המקרא]], כפי שמצופה ממערכת חינוך שאיננה דתית. הלמידה מתקיימת מתוך הנחה גלויה או סמויה, תלוי במורה המלמד, כי [[סיפורי התנ"ך]] הם תיאור של התרחשויות הסטוריות, ואלוהים הוא ממשי בדיוק כמו שאר הדמויות. ההורים המעוניינים שילדיהם יגדלו ויתחנכו באווירה שבה יש חופש מדת יצטרכו לרוב לקחת עמדה לעומתית לזו של בית הספר.
-בבתי החולים בתקופת חו"ל המועד פסח זכותם של חולים לחופש מדת נפגעת בצורה חמורה. משרד הבריאות ברשאותו של השר [[יעקב ליצמן|יעקוב ליצמן]] ו[[הרבנות הראשית לישראל|הרבנות הראשית]] משלבים ידיים בדרישת האיסור להכניס אוכל ביתי למאושפזים. בבתי חולים רבים מעמידים מאבטחים בכניסה, אשר מבצעים חיפוש לאחר חמץ מכל סוג בכליו של המבקר. בעקבות תלונות רבות על האיסור להכניס אוכל ביתי למאושפזים הגיש [[הפורום החילוני]] תביעה לבג"ץ, עם התנגדות לעצם המציאות בה מתייחסים גורמים האחראים להנפקת תעודות כשרות לכל מתחם בית החולים, לרבות לחדרו של המאושפז, כעילו היה מטבח בית החולים. הבג"ץ הוגש לראשונה בתחילתו של 2018, והתקיימו מספר דיונים בנדון. בית המפשט הוציא צו ביניים האוסר על המאבטחים להחרים את האוכל הביתי שהמבקרים חפצים להביא למטופל. לא התקבלה עדיין הכרעה סופית בתביעה עצמה.
 == ראו גם ==