מיזרי (מחזה)

מיזרי
Misery
	כרזת המחזה, בצילום: סגל (מימין) ומור
בימוי	עירד רובינשטיין
הפקה	תיאטרון הקאמרי
כתיבה	עירד רובינשטיין (נוסח עברי)
מבוסס על	הספר מיזרי
דמויות	פול שלדון (יובל סגל); אנני וילקס (קרן מור); השריף (שהם שיינר)
מקום ההתרחשות	קולורדו
מדינה	ישראל
סוגה	אימה
הצגת בכורה	תיאטרון הקאמרי; 28 במרץ 2019‏
משך ההצגה	כשעה ו-45 דקות
שפה	עברית

מיזרי הוא מחזה ישראלי מאת עירד רובינשטיין (שגם ביים), שכתב את הנוסח העברי למחזה האמריקאי Misery מאת ויליאם גולדמן, אשר מבוסס על ספרו של סטיבן קינג, מיזרי. מיזרי הוא ספר אימה שראה אור ב-1987. הספר, שהיה לרב-מכר, זכה לעיבודים בימתיים בלונדון ואוף ברודוויי עוד בטרם הגיע לברודוויי (2015-2016) בעיבודו של ויליאם גולדמן (שכתב גם את התסריט לסרט הקולנוע המבוסס על הספר) ובכיכובם של ברוס ויליס ולורי מטקלף. המחזה בנוסח העברי עלה ב-28 במרץ 2019 בתיאטרון הקאמרי. מככבים בו יובל סגל וקרן מור.

המחזה מביא את סיפורו של פול שלדון, סופר אמריקאי המוכר בשל סדרת הספרים המצליחה שפרסם "מיזרי". שלדון נקלע לתאונת דרכים בשלג ומוצא עצמו פצוע וחבול בקרוואן המבודד של אישה זרה, אחות במקצועה, המציגה עצמה כמעריצה גדולה שלו וכמי שתטפל בו עד אשר הסופה תחלוף והיא תוכל להזעיק עזרה, אבל הסופה חולפת, העזרה לא מגיעה והאישה, אנני וילקס, מתבררת כפסיכופתית והופכת לסוהרת אכזרית שלא מתכוונת לוותר על שלדון, שמוצא עצמו כלוא בביתה ונתון לחסדיה. וילקס דורשת משלדון לכתוב רומן נוסף בסדרה במיוחד בשבילה. "מיזרי" (מאנגלית: סבל) הוא שם הדמות הראשית בספריו של שלדון, אותה מתעב שלדון ועליה משוגעת וילקס.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה קיבל ביקורות חיוביות בסה"כ, במיוחד על משחקם של מור וסגל. ננו שבתאי כתבה בהארץ: "...למור ולסגל יש אמנם כימיה נהדרת על הבמה, אבל נדמה שהם בעצמם לא בדיוק יודעים לשם מה כל זה. וזה חבל, כי שניהם שחקנים מצוינים, שיכולים להביא עומק. מור מצליחה להצחיק בקלות, כמובן, ולסגל יש איכות ייחודית של כנות על הבמה. הם מצליחים לייצר כמה רגעי משחק מקסימים ומצחיקים ממש. אבל זה לא מספיק כדי ליצור חוויה בעלת משמעות."^[1] דוד רוזנטל כתב בוואלה! NEWS: "הנוכחות הבימתית של מור וסגל והתפאורה והמוזיקה שסביבם הופכים את העיבוד הזה של "מיזרי" לטוב, מבדר, מלחיץ לעיתים ונאמן למקור. כמה מהתמונות החזקות והמוכרות... קמות לתחייה בקול תרועה רמה. הביקורת היחידה שלי על המחזה היא שיש בו מעט רגעים רדומים, כשאם בסרט המתח נשמר, כאן הוא מעט מתרופף לעיתים. אלה באמת צרות של עשירים, כי במשך רוב הזמן (קרוב לשעתיים) ההצגה מצליחה להתקדם בהילוך גבוה ולספק הנאה מרבית."^[2]

מאיה נחום שחל כתבה בכלכליסט: "רובינשטיין צלח את המעבר לבמה: זה מתחיל בעיצוב מרשים ופונקציונלי של פולינה אדמוב, עם קרוואן שמסתובב על צירו. והבמה מכוסה דפים לבנים מקומטים המשווים מראה של שלג. הדפים הם מוטיב חוזר שמחזק את כוחו של התיאטרון כמדיום פיוטי, סמלי ומוחשי. בנוסף, הפך רובינשטיין את המותחן האימתני לקומדיה שחורה, בלי למתוח את הגבולות, אך עם רגעים מצחיקים פה ושם. הוא מצא פתרונות בימתיים מקוריים לסצנות שבקולנוע נפתרות באמצעות קלוז אפים וזוויות צילום, בעיקר הודות לתאורה של אבי יונה בואנו והמוזיקה של רועי ירקוני והשימוש בניצבים."^[3] שי בר יעקב כתב בידיעות אחרונות: "נראה שהיחסים הבימתיים המעוותים ביניהם נבנו במודע כסוג של אנטי־תזה לפנטזיה הנהנתנית העולה מהפרסונות הטלוויזיוניות שלהם. הרובד הסמוי המפרק את הדימוי המוכר של מור וסגל כצמד האוהב להתפנק ביחד, מוסיף ממד אירוני ומגרה למופע. שהם שיינר, בתפקיד השריף המקומי, עושה גם הוא עבודה טובה."^[4]