התיאטרון הקאמרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הקאמרי)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 32°4′36.34″N 34°47′7.04″E / 32.0767611°N 34.7852889°E / 32.0767611; 34.7852889

לוגו התיאטרון הקאמרי של תל אביב
לוגו הקאמרי לרגל חגיגות ה-70
הכניסה לתיאטרון
בית התיאטרון הקאמרי, 2008

התיאטרון הקאמרי הוא התיאטרון העירוני של תל אביב, המהווה אחד מהתיאטראות הגדולים והחשובים בישראל. בשנת 2005 זכה התיאטרון בפרס ישראל על תרומה לחברה ולמדינה. מנכ"ל התיאטרון הוא נעם סמל, המנהל האמנותי של התיאטרון הוא עמרי ניצן.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הרעיון הראשוני של צורך בתיאטרון ובהעלאת הצגות סאטיריות ואחרות, את המימון לדבר ואת איסוף השחקנים, מיונם ובחירתם הגה, ניהל והקים (כמו גם את מועדון התיאטרון בחיפה ובתל אביב) יצחק קדישזון[דרוש מקור], ובעבודות התפאורה הראשונות כמו באוכל שהוגש במקום טיפלה אווה הגדיש (שלימים נישאה לקדישזון).[דרוש מקור] ב-24 באוקטובר 1944 אסף הבמאי יוסף מילוא ארבעה שחקנים (רעייתו ימימה מילוא, רוזה ליכטנשטיין, אברהם בן-יוסף ובתיה לנצט) והם העלו תוכנית בת ארבעה מערכונים בשם "מאז ועד היום" במרתף קולנוע מוגרבי בתל אביב. ההצגה זכתה להצלחה אמנותית וחמשת החברים החליטו להמשיך יחד, ולייסד תיאטרון שיהיה ישראלי באופיו. לאחר מכן הציג התיאטרון מחזה לנוער המבוסס על סיפורו של חיים נחמן ביאליק "אלוף בצלות ואלוף שום", ובסוף 1945 העלה את ההצגה המלאה הראשונה שלו, "משרתם של שני אדונים".

התיאטרון נוסד באופן רשמי בפברואר 1945. אז גם הצטרפו אליו השחקנים יוסי ידין וחנה מרון, שהפכו לימים לכוכביו הבולטים. "הקאמרי" החל להתבסס על דור של שחקנים צעירים שגדל בארץ, ביטא רוח ארצישראלית ודיבר עברית שוטפת, זאת בניגוד לתיאטרון "הבימה" שהתאפיין אז בשחקנים מבוגרים ממוצא רוסי ששיחקו בעיקר במחזות קלאסיים. "הקאמרי" החל להדגיש בהצגותיו את המחזאות העברית המבטאת את החברה הישראלית, יחד עם העלאת מחזות מהקלאסיקה העולמית בראייה חדשה וצעירה יותר. נאמן למגמה זו העלה התיאטרון בעת מלחמת השחרור ב-1948 את "הוא הלך בשדות", שנחשב כמחזה הישראלי הראשון שהעלה לבמה את דמותו של יליד הארץ (שהיה דמות של צבר גיבור, כפי שיצר הסופר משה שמיר).

בשנת 1958 התחולל בקאמרי "מרד" זוטא נגד ניהולו של יוסף מילוא, הבמאי המייסד של התיאטרון. את הניהול האמנותי לקחה לידיה הנהלה מורכבת מכמה מבכירי השחקנים של התיאטרון, בהם חנה מרון, אורנה פורת, בתיה לנצט, יוסי ידין ואברהם בן-יוסף. אליהם הצטרף מנכ"ל מבחוץ, יעקב אגמון. כעבור מספר שנים החליף את אגמון ישעיהו וינברג, לימים חתן פרס ישראל. ב-1971 הפך "הקאמרי" מתיאטרון בבעלות מועצת שחקנים לתיאטרון העירוני של העיר תל אביב.

בשנת 1976 פרש ויינברג מניהול התיאטרון, בין השאר בשל לחץ פוליטי בעקבות העלאת מחזהו של יוסף מונדי "מושל יריחו". במקומו התמנה למנכ"ל מי ששימש המנהל האדמיניסטרטיבי של התיאטרון, אורי עופר, כשלידו הנהלה אמנותית שעם חבריה נימנו דן מירון, אברהם עוז, גרשון פלוטקין וחנן שניר, שהתחלף אחר כך באילן רונן. בשנת 1984 התמנה אילן רונן למנהל אמנותי, וזמן קצר לאחר מכן הוחלף אורי עופר, שייסד וניהל את האופרה הישראלית החדשה, בעודד פלדמן, שנתמנה במקומו למנכ"ל. בשנות התשעים קיבל לידיו את ניהול התיאטרון הצמד עמרי ניצן (מנהל אמנותי) ונעם סמל (מנכ"ל), שהצליחו בראשית שנות השמונים להביא את תיאטרון חיפה לפריחה תחת ניהולם.

התיאטרון המשיך להציג הצגות רבות, כשהדגש היה על העלאת מחזות מקוריים. בד בבד העלה "הקאמרי" הצגות מהקלאסיקה העולמית של שייקספיר, ברכט, ארתור מילר ועוד. במשך 60 שנותיו הראשונות העלה התיאטרון כ-480 מחזות. "הקאמרי" העלה גם מספר מחזות זמר בולטים: "עוץ לי גוץ לי" (של אברהם שלונסקי) ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" (של נתן אלתרמן) בשנות השישים, ו"עלובי החיים" בשנות השמונים.

עם השנים הלכו והיטשטשו ההבדלים המהותיים בין הרפרטואר והליהוק של התיאטרון "הקאמרי" לבין שאר התיאטרונים בארץ, לרבות "הבימה".

המחזאי הבולט ביותר של "הקאמרי" מאז סוף שנות השישים היה חנוך לוין. מחזותיו העלו ביקורת חברתית ופוליטית נוקבת, ועוררו לא פעם סערות. מחזהו האנטי-מלחמתי "מלכת אמבטיה" שהעלה התיאטרון ב-1970, עורר סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים: צופים הפגינו והתפרעו במהלך ההופעות, פוליטיקאים התערבו והממשלה איימה להפסיק לתמוך כספית בתיאטרון. בעקבות המהומות, החליטה הנהלת "הקאמרי" להוריד את המחזה לאחר 19 הצגות בלבד. למרות זאת, נחשבת הצגה זו כאבן דרך בתולדות התיאטרון ובתולדות הסאטירה הישראלית, כשיש הטוענים כי היא הקדימה את זמנה במחאה שהעלתה על שכרון הכוח הישראלי לאחר מלחמת ששת הימים. בהמשך פעלו בתיאטרון מחזאים נוספים, בהם הלל מיטלפונקט, ענת גוב ועדנה מזי"א.

התיאטרון הקאמרי הוא הקדש. לקאמרי מועצת נאמנות וועד מנהל. המועצה היא בת 25 נאמנים ובראשה עומד ראש עיריית תל אביב יפו, רון חולדאי. הוועד המנהל מונה 9 חברים ויו"ר הוועד המנהל הוא עו"ד עפר שחל. לקאמרי אגודת ידידים המונה מעל 500 ידידים, שבראשה עומדת ליאורה עופר.

התיאטרון נתמך על ידי עיריית תל אביב-יפו ומשרד התרבות והספורט. למעלה מ-80% מתקציב התיאטרון מגיע מהכנסות עצמיות, כלומר ממכירת כרטיסים ומנויים.

נעם סמל ועמרי ניצן מקבלים את תואר עמית כבוד באוניברסיטת תל אביב

ב-15 במאי 2014 הוענק לתיאטרון הקאמרי תואר עמית כבוד של אוניברסיטת תל אביב. מנימוקי הפרס:

על תרומתו הייחודית במהלך שבעה עשורים להעשרת התרבות הישראלית בכלל וחיי התרבות בעיר תל אביב יפו בפרט; על רפרטואר ההצגות העשיר שלו, המשקף במידה רבה את סיפורה של מדינת ישראל וכולל יצירות תיאטרון שהפכו לנכסי צאן ברזל לאומיים בזכות עצמן; על תפקידו בטיפוח והצגה של יצירה ישראלית מקורית במיטבה; ולאות הוקרה מיוחדת על מחויבותו לעידוד מצוינות באמנויות הבמה בכל הארץ לכל ענפיהן, במשחק, בבימוי, בהפקה ובמוזיקה; על מערכת היחסים המיוחדת שהוא מקיים זה עשורים רבים עם הקהילה האמנותית באוניברסיטת תל אביב ועל כך ששימש בית חם לבוגרים ואנשי סגל מוכשרים רבים של אוניברסיטת תל אביב בתחום האמנויות. להכתירו בתואר עמית כבוד של אוניברסיטת תל אביב[1].

אולמות הקאמרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאטרון הקאמרי (2012). במרכז - הפסל "שער" של מיכה אולמן (1995)

התיאטרון הקאמרי החל את פעילותו בבניין "הפועל" ברחוב נחמני 4 בתל אביב[2]. במהרה שכר התיאטרון את אולם המרתף בבניין קולנוע מוגרבי בפינת הרחובות אלנבי ובן יהודה בתל אביב, בו היו 630 מקומות. היחסים בין מוגרבי שהשכיר את הבניין לתיאטרון הקאמרי לא התנהלו על מי מנוחות. מוגרבי דרש מדי פעם להעלות את דמי השכירות, ומשהתיאטרון סירב הוא דרש את פינוי התיאטרון מהאולם.[3]. סכסוך ראשון פרץ בתחילת 1949[4] ולאחר שהושגה הסכמה פרץ הסכסוך שוב ביוני 1950, לאחר שהתיאטרון טען שהוא משלם דמי שכירות מופרזים לעומת בתי קולנוע אחרים[5]. הפעם פתח התיאטרון בשביתה.[6]. הכנסת התכנסה והחליטה ברוב קולות של אנשי מפא"י, מפ"ם והמפלגה הפרוגרסיבית לשנות את החוק כדי לאפשר הפקעה של מבנים לצורכי אכסונם של מוסדות תרבות, חינוך ואמנות[7]. בשנת 1953 שוב ביקשו בעלי הבניין לפנות את התיאטרון[8] ובמסגרת זו סירבו להצעת תיאטרון לשפץ את האולם על חשבונו[9]. בעקבות זאת, הודיע שר האוצר בינואר 1954 על הפקעת האולם לעשר שנים למען התיאטרון הקאמרי[10] וקבע ששמאי יקבע את דמי השכירות שישלם התיאטרון למוגרבי[11]. בעקבות ביקורת ציבורית על ההפקעה הודיע שר האוצר על נכונותו לבטלה אם יושג הסדר בין התיאטרון לבעלי הבניין[12]. הסדר פשרה הושג במאי 1954[13].

ב-1953 רכש התיאטרון את בניין "הפועל" ברחוב נחמני 4 והקים בו את אולם נחמני המחודש בו הועלו הצגות החל מפברואר 1955 במקביל לפעילות בבניין מוגרבי[14][15]. בסוף 1957 פנה התיאטרון למשרד האוצר בבקשה להלוואה של מיליון לירות לצורך רכישת אולם תיאטרון בן אלף מקומות בפסאז' פילץ, שנקרא לימים פסאז' הוד, בצומת הרחובות פרישמן-דיזנגוף[16]. התיאטרון פנה למוסדות שונים בבקשת סיוע לרכישת האולם[17] והוקמה רשות ציבורית שקנתה את האולם עבור התיאטרון[18]. באותה שנה הוחלט לעזוב את אולם מוגרבי ולהתרכז באולם החדש ברחוב נחמני עד סיום בניית האולם בבניין פילץ[19] ולאחר סגירת התיאטרון ופתיחתו מחדש בהנהלה חדשה ביולי 1958 הוא הציג רק באולם החדש ברחוב נחמני[20].

שדרות שאול המלך ורחוב קפלן
ניתן ללחוץ על הקישורים לשמות המקומות.
ידיעות אחרונות שכונת מונטיפיורי נתיבי איילון תחנת הרכבת תל אביב השלום גשר עזריאלי דרך בגין רחוב דובנוב רחוב אבן גבירול קריית מאיר מכון תל אביב לחזנות התיאטרון הקאמרי המשכן לאמנויות הבמה ספריית בית אריאלה מוזיאון תל אביב לאמנות היכל המשפט רחוב ויצמן בית החולים איכילוב בית שלום עליכם בית אסיה בית אמריקה מגדל אמות השקעות בית הדר דפנה שדרות שאול המלך בית העיתונאים על שם סוקולוב מגדל הקריה בית אמות משפט לונדון מיניסטורס גינת דובנוב בית אירופה בית ציוני אמריקה מגדל דניאל פריש מגדל מרגנית מגדלי עזריאלי מגדל המטכ"ל הקריה שרונה רחוב קפלן בית הסופר מגדל המוזיאוןShaul HaMelech Blvd map.png
אודות התמונה

1 לונדון מיניסטורס, 2 בית אמות משפט, 3 מגדל מרגנית, 4. מגדל המטכ"ל, 5. תחנת הרכבת תל אביב השלום,
6. גשר עזריאלי, 7. מגדל הקריה, 8. המשכן לאמנויות הבמה, 9. ספריית בית אריאלה, 10. מוזיאון תל אביב לאמנות,
11. היכל המשפט, 12. מגדל המוזיאון, 13. בית אסיה, 14. מגדל אמות השקעות, 15. בית אמריקה,
16. בית אירופה, 17. בית הדר דפנה, 18. בית ציוני אמריקה, 19. מכון תל אביב לחזנות,
20. בית העיתונאים על שם סוקולוב, 21. בית הסופר, 22. מגדל דניאל פריש, 23. בית שלום עליכם,
24. התיאטרון הקאמרי, 25. בית ידיעות אחרונות.

בסוף 1961 עבר "הקאמרי" למשכנו בפסאז' הוד שברחוב דיזנגוף פינת פרישמן[21], ובשנת 2002 עבר למשכן חדש וגדול במתחם המשכן לאמנויות הבמה בשדרות שאול המלך בעיר.

במשכן הנוכחי של "הקאמרי" שישה אולמות:

  • האולם הגדול, קאמרי 1 ע"ש יוסף מילוא, המכיל 932 מקומות ישיבה.
  • אולם קאמרי 2, המכיל 419 מקומות ישיבה.
  • אולם קאמרי 3, חלל פתוח, אלטרנטיבי, המאפשר את מיקום הקהל בצורות שונות, מכיל כ-163 מקומות ישיבה.
  • אולם קאמרי 4, אולם החזרות של הקאמרי, המכיל כ-160 מקומות ישיבה.
  • אולם קאמרי 5, ע"ש ד"ר סיירוס ומירטל קאצן - אולם חזרות.
  • אולם הקפה תיאטרון, חלל אינטימי, הקהל יושב סביב שולחנות קטנים, מכיל כ-100 מקומות ישיבה.
תמונה פנורמית של אולם קאמרי 1
Magnify-clip.png
תמונה פנורמית של אולם קאמרי 1

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אבנר בן-עמוס, הקאמרי של תל אביב : 50 שנות תיאטרון ישראלי, הוצאת ד' די-נור, 1997
  • לאה גילולה, התיאטרון הקאמרי 1945 - 1961, השגשוג, המשבר ותיקונו, הוצאת יד בן צבי, תשע"ה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא התיאטרון הקאמרי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תואר עמית כבוד של אוניברסיטת תל אביב, באתר התיאטרון הקאמרי
  2. ^ בית הפועל נמכר לתיאטרון הקאמרי, על המשמר, 22 באוקטובר 1953
  3. ^ המדינה לנוכח הרוח..., מעריב, 11 במרץ 1949
  4. ^ ה' מוגרבי תובע צו פינוי נגד התיאטרון הקאמרי, מעריב, 17 בפברואר 1949
  5. ^ רק 24 איש נכחו בהצגת קולנוע מוגרבי - מתוך אהדה לת"ק, על המשמר, 11 ביוני 1950
  6. ^ הקאמרי שובת וקולנוע מוגרבי לפני שביתה, חרות, 7 ביוני 1950
  7. ^ חוק התיאטרון הקאמרי, חרות, 14 ביוני 1950
  8. ^ תביעה נגד התיאטרון הקאמרי, חרות, 12 ביולי 1953
  9. ^ בעל מוגרבי דחה הצעת התיאטרון הקאמרי לשיפור האולם, משמר, 7 בינואר 1954
  10. ^ שר האוצר הפקיע את אולם הקאמרי, חרות, 10 בינואר 1954
  11. ^ שמאי יקבע שכירות הקאמרי, מעריב, 11 בינואר 1954
  12. ^ מוגרבי - קאמרי, מעריב, 15 בינואר 1954
  13. ^ הושגה פשרה בין הקאמרי למוגרבי, משמר, 3 במאי 1954
  14. ^ מ. בן אפרים, עשור לתיאטרון הקאמרי, משמר, 4 בפברואר 1955
  15. ^ משכן אמנות חדש, דבר, 16 ביולי 1954
  16. ^ הקאמרי מבקש מליון ל"י לכיסוי חובות ורכישת אולם, מעריב, 31 בדצמבר 1957
  17. ^ הקאמרי מבקש עזרת מוסדות שונים להשתתף ברכישת אולם, דבר, 5 בינואר 1958
  18. ^ הנהלה חדשה לתיאטרון הקאמרי, מעריב, 8 במאי 1958
  19. ^ התיאטרון הקאמרי יצמצם צוות עובדיו, דבר, 23 בפברואר 1958
  20. ^ הקאמרי פותח שעריו מחדש, דבר, 14 ביולי 1958
  21. ^ שני פנים לאולם, דבר, 10 בנובמבר 1961