מיכאל אוחיון

מיכאל אוחיון, בלש משטרתי, הוא דמות בדיונית, גיבור סדרת הספרים הבלשיים של הסופרת הישראלית בתיה גור. דמותו מבוססת, ככל הנראה, על שוטר אמיתי בשם זה^[1].

אוחיון נולד בשנת 1945 והוא ממוצא מרוקאי. בתיכון למד בפנימייה למחוננים בירושלים. היה נשוי לנירה ונולד להם בן אחד בשם יובל. לאחר מספר שנים התגרש מאשתו. מאז ניהל כמה מערכות יחסים, בהם רומן אחד ארוך עם אישה נשואה.

קיבל תואר שני בהיסטוריה כללית מהאוניברסיטה העברית. לאחר סיום למודיו פנה אליו קצין משטרה בשם עמנואל שורר, והציע לו לעבוד כבלש במשטרת ירושלים. אוחיון קיבל את ההצעה, קיבל דרגת קצונה והשתלב כבלש חוקר במשטרה. רוב הזמן היה במחוז ירושלים, אך תקופה מסוימת פעל ביחידה הארצית לחקירת פשעים. בדרך כלל הוא פועל בצוות חקירה מיוחד (צח"מ) עם קצין המודיעין דני בלילתי ועם הבלש אלי בכר ורעייתו צילה, אף היא שוטרת. במהלך שירותו במשטרה עלה מדרגת פקד עד דרגת סגן ניצב.

אוחיון חוקר פרשות רצח המתרחשות בקבוצות חברתיות סגורות, כמו אגודה של פסיכיאטרים, מרצים בחוג לספרות או חברי קיבוץ. השיטה שהוא משתמש בה בחקירת רצח היא בירור מערכות היחסים בין הדמויות הפועלות בפרשה והתחקות אחר המניעים העמוקים שלהם. הוא מנסה להתבונן מנקודת המבט של החשודים, ולפענח את מה שהביא אותם לפעול כפי שפעלו. ההזדהות שלו עם נחקריו מביאה לפתיחות מצדם ובסופו של דבר להודאתם במעשה. בחקירותיו הוא נעזר בידע האקדמי ובהשכלה התרבותית שרכש באוניברסיטה.

אוחיון חובב ספרות יפה ומוזיקה קלאסית. רוב חייו עישן, אך בשלב מסוים ניסה להיגמל. דעותיו הפוליטיות, שאותן איננו מרבה לבטא, ממוקמות בשמאל הציוני המתון. הוא מתאפיין במלנכוליה תמידית המלווה אותו ובדאגנות רבה כלפי בנו.

ב-1991 יצא בערוץ 1 הסרט "רצח בשבת בבוקר" המבוסס על הספר ובו מיכאל אוחיון גולם על ידי השחקן ארנון צדוק.

סדרת ספרי "מיכאל אוחיון"[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצח בשבת בבוקר (כתר, 1988)
מוות בחוג לספרות (כתר, 1989)
לינה משותפת (כתר, 1991)
המרחק הנכון (כתר, 1996)
רצח בדרך בית לחם (כתר, 2001)
רצח, מצלמים (כתר, 2004) (לפי תסריט שכתבה גור עבור סדרת טלוויזיה בשם זה, שביים רם לוי בשנת 2000)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד גורביץ', ‏הבלש כגיבור תרבות : ספרות, קולנוע, טלוויזיה, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2013, הפרק "מיכאל אוחיון והאליטות הנפשעות: מהקיבוץ אל 'מנזר השתקנים'", עמ' 300–310.