דוד גורביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דוד גורביץ'

דוד גורביץ' (נולד ב-1951) הוא חוקר תרבות ומרצה בכיר לתקשורת בבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למנהל ובמרכז הבינתחומי הרצליה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד גורביץ' נולד בריגה, לטביה. בהיותו בן 8 שנים עלה עם הוריו לישראל ובילה את ילדותו בבת-ים. בוגר בהצטיינות בספרות משווה וספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן (1980). עשה מסלול ישיר לדוקטורט בספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן, אותו סיים בהצטיינות (1987). הדוקטורט, שנעשה בהדרכת פרופ' אברהם שאנן, עסק ב"רומן הנאו-פִּיקָרֶסְקי במאה העשרים: קפקא, גראס, בלו." עשה פוסט-דוקטורט באוניברסיטת הרווארד במימון הקרן הלאומית למדעי הרוח (NEH). היה Assistant Professor באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון (1989-1988).

שימש כמרצה באוניברסיטת בר-אילן, וכמרצה אורח באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בשנים 2007-1992 שימש כמרצה בכיר במוסדות הבאים: האוניברסיטה העברית, בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, המכללה האקדמית ספיר, בצלאל, המכללה האקדמית בית ברל ו-HIT מכון טכנולוגי חולון. בשנת 1992 התמנה למרצה בכיר בבית הספר לתקשורת של המסלול האקדמי המכללה למנהל. החל משנת 2002 עמד בראש מסלול מדיה ותרבות פופולרית שם - תפקיד אותו מילא עד לשנת 2015.

גורביץ' מרבה להתראיין בכלי התקשורת בנושאי תרבות ותרבות פופולרית. "גיבור תרבות", משדר הרדיו של דוד גורביץ' ודן ערב, שודר ב"קול הקמפוס" והוא כולל למעלה ממאה תוכניות.

דוד גורביץ' הוא אב לשניים, מתגורר בתל אביב.

אודות ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוסט-מודרניזם
תרבות וספרות בסוף המאה ה-20: הספר היחיד שנכתב בעברית על המצב ועל התרבות הפוסטמודרנית. הספר הוא ניסיון להבין את התופעה, תוך עיון בגישות פוסט-מודרניות מרכזיות, מניטשה ועד דרידה, פוקו וג'ודית באטלר. הפילוסופיה הפוסט-מודרנית מעומתת עם שיח הספרות העכשווי ועם האָמָּנוּת והתרבות הפופולרית. הספר מתאר את ההבדל בין הנרטיב המודרני של הנאורות לבין הנרטיב הפוסט-מודרני דרך ספריהם של קפקא, איטאלו קאלווינו, וירג'יניה וולף, פוקנר, קסטל-בלום, אתגר קרת ואחרים. ראה אור בהוצאת דביר בשנת 1997, מכר חמש מהדורות והיה שישה חודשים ברשימת רבי-המכר.
אנציקלופדיה של הרעיונות: תרבות, מחשבה, תקשורת (יחד עם ד"ר דן ערב)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנציקלופדיה של הרעיונות
אנציקלופדיה ראשונה בסוגה בשפה העברית, הקושרת בין ערכים מרכזיים של תרבות, תקשורת, אמנויות ומחשבה בת ימינו. האנציקלופדיה כתובה כאוסף של מסות ביקורתיות המתייחסות להקשרים בינתחומיים רחבים. דוגמאות לערכים: וירוס, אלילות/אלילים בתרבות הפופולרית, תרבות נגדסיקסטיז, משחקי לשון, לאס וגאס, השמרנות החדשה ועוד.

הבלש כגיבור תרבות: ספרות, קולנוע, טלוויזיה

הספר ראה אור בהוצאת משרד הביטחון בשנת 2013 ומבוסס על סדרת הרצאות ששודרה במסגרת האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל. הוא פותח סדרה של שלושה ספרים העוסקים כולם בייצוגי הפשע בתרבות הפופולרית. לדעתו של גורביץ' הבלש הוא אחד האייקונים הגבריים המרכזיים של התרבות החילונית. הבלש הוא נציג הסדר החילוני בעידן של תשוקה ואנומליה חברתית; הוא פוטר אותנו מחטאינו ומתחושת החרדה הכללית שלנו.
גורביץ' בוחן את דמות הבלש בפרספקטיבה של התרבות - בספרות, בקולנוע ובדרמה הטלוויזיונית. הבלש הפך לגיבור תרבות החל מהמאה ה-19 והגיע למעמדו המיתולוגי במאה ה-20. שם הוא הצטייר כתשובה פיוטית לתחושת האנומליה החברתית והפאניקה המוסרית בעידן הקפיטליזם הנוכחי. הספר מתבונן בהולדת הבלש, החל מיצירתו החלוצית של אדגר אלן פו "הרציחות ברחוב מורג" (1841), המשך בשרלוק הולמס, וכלה בסדרת טלוויזיה בנות ימינו כגון CSI, שרלוק ובלש אמיתי ועוד.
גורביץ' מבחין בין שלוש דמויות בלש: הראשון הוא הבלש הקלסי – נציגו המובהק הוא שרלוק הולמס מאת קונאן דויל, אדם הפועל באמצעות כוחותיו האנליטיים המופלאים ועוסק כל העת בהיסקים לוגיים הכופים עצמם על המציאות. השני הוא הבלש האקזיסטנציאלי – דוגמאות לכך הן המפקח מגרה של ז'ורז' סימנון ופיליפ מרלו של ריימונד צ'נדלר. זהו "הבלש הקשוח" שמתמודד עם האלימות הפיזית שהתקופה ספוגה בה. השלישי הוא הבלש הפוסטמודרני: הוא מופיע ביצירותיהם של בורחס, נבוקוב, פול אוסטר ואחרים. בלש זה מורכב מאוסף של מוסכמות ספרותיות או קולנועיות המצויות בתוך ההיסטוריה של הייצוגים הבלשיים. בלשים מסוג זה נגלה אצל במאים כגון דייויד לינץ', האחים כהן ואחרים. בטלוויזיה נפגוש אותו ביצירות כגון: "קולומבו", "הבלש המזמר" ועוד.

גנגסטר שיק: פשע, תרבות, קפיטליזם

ספר זה עוסק בגנגסטר כגיבור תרבות עכשווי, בספרות, במדיה ובתרבות הפופולרית. הגנגסטר, שהוא דמות הבבואה הנגדית של הבלש הוא נסיך הרוע האולטימטיבי של התרבות הפופולרית. הספר תוהה על סוד קסמו של הגנגסטר והשפעתו על תרבות ההמונים ושואל מדוע אנו חוזרים, שוב ושוב, למופעי הגנגסטר בתקשורת, בספרות, בקולנוע ואפילו בריקוד (ה"גנגסטא ראפ")? מדוע אנו נמשכים ומזדהים עם האדם הסוציופתי ההופך את החיים לאופרה מתוזמנת של אלימות ללא שיעור? כיצד הופך מחזה האֵימָה של המאפיה לבידור מעולה המתבל את עולמו של הבורגני? כיצד נרטיב של רֹעַ, בושה, חרדה ואשמה, שהוא לב לבו של המיתוס העברייני, מומר בתודעת הקורא ב"נרטיב מטוהר" ההופך את הגנגסטר למוצר בידורי ולגיבור תרבות עכשווי.
הטענה שהספר בודק גורסת כי האטרקטיביות האידאולוגית של הרֹעַ בתרבות הפופולרית מובנת על רקע שיתוף הפעולה בין הפנטזיה העבריינית לבין הפנטזיה הקפיטליסטית האלימה של ההצלחה, המאפיינת את הלך הרוח של התרבות בתחילת המאה ה-21. טענה זו נבחנת באמצעות דיון ביצירות המופת של הז'אנר מהמינגווי ("הרוצחים"), דרך "פני צלקת" של הווארד הוקס, "הסנדק" של קופולה, "גומורה" של מתאו גרונה, "הבורר" של חן ורשף לוי/ שי כנות, ואחרים.

הגנגסטר הפוסטמודרני: טראומה, קיטש, חלום

עם דעיכת האבחנות הבינריות הישנות בין טוב לרע, פרי הרציונליזם המודרני, אנו נספגים לתוך תרבות נאו-ליברלית חדשה המעמידה את עקרון הרווח וההצלחה החומרית גבוהה מעל הערכים האחרים. בעולם פוסט-ניטשיאני ופוסטמודרני, שהוא "מעבר לטוב ולרע", יכול הגנגסטר לתפקד כגיבור תרבות מבוקש. האלימות של הגנגסטר הפוסטמודרני מקבלת תפנית בעידן שבו דימויי הרֹעַ עוברים תהליך גורף של אסתטיזציה וטיהור ומגדירים, כך, את אישיותו של הפושע כאיש עסקים חסר מעצורים, המוסיף את האלימות המוקצנת לרשימת כישוריו.
ספר זה מתמקד בייצוגי הפשע בתרבות הפוסטמודרנית, וליתר דיוק במופעיו של הגנגסטר בספרות, בקולנוע, ובדרמה הטלוויזיונית של העידן. באמצעות דיון השוואתי בעבודותיהם של יוצרים פוסטמודרניים ייחודיים, כגון טרנטינו, לאונה, דה פלמה, דייוויד צ'ייס (הסופרנוס), וקורמק מקארתי (הרומן "לא ארץ לזקנים" והסרט "ארץ קשוחה"), נבחנת השאלה האם וכיצד חלה התפתחות בפואטיקה של הז'אנר במעבר מן הדפוס הקלסי-מודרני בשנות ה-30 וה-40, אל הדפוס הפוסט-מודרני שמתחיל בשנות ה-70 של המאה העשרים, ומה ההשפעה התרבותית שנודעה למופעיו של הרֹעַ החדש הזה בימינו?
קרנבל הנוכלים - הסיפור הפִּיקָרֶסְקי ומשמעות החיים
"קרנבל הנוכלים", ספרו החדש של גורביץ' (יופיע במהלך שנת 2016), מצביע על חזרתו של הגיבור הפִּיקָרֶסְקי בספרות הכללית והישראלית. זהו נידבך נוסף בעיסוקו של גורביץ' בנבל ובעבריין הקטן כדמות חתרנית בתרבות. הפִּיקָרוֹ (מספרדית: נוכל, נבל, נווד, רמאי, הרפתקן) הוא הגיבור הגנרי של הרומן "לצריו איש טורמס" (מחבר אלמוני, 1554) הנחשב לאחת מן היצירות הפִּיקָרֶסְקיות הראשונות ולמבשר של הרומן האירופאי המודרני בכללותו. הפִּיקָרֶסְק זוכה לאקטואליזציה בעידן הפוסט-אידאולוגי והפוסט-מודרני של ימינו, תוך דגש על המחצית השנייה של המאה ה-20 בואכה שנות האלפיים. בעידן של אי וודאות וחשד (פוליטי, מוסרי, טקסטואלי) ביחס לאפשרויות הגואלות והאוונגרדיות של הספרות (קאמי, סרטר, האקזיסטנציאליסטים), חוזרת הספרות לצטט ולנכס - לעתים קרובות בצורה אירונית - דגמים מסורתיים מתוך ההיסטוריה של הרומן, המתבוננים מתוך ספקנות צינית בכל יומרה לצייר מתווה מוגמר, סופי ושלם של חיי אנוש.
הפִּיקָרֶסְק מספק "מודל חשוד" מעין זה. אופיו הרטורי המהתל של הז'אנר מצביע על פלירט מסוכן עם הניהיליזם ותורם לכינונו של עולם המתנדנד בין כאוס קיצוני ומעמדים קרנבליים מבדחים שנועדו להפיגו. הטקסטים הנאו-פִּיקָרֶסְקיים שבהם דן גורביץ': יצירותיהם של קפקא, סול בלו, תומאס מאן, גינטר גראס, עגנון, אתגר קרת ואורלי קסטל-בלום, מאמצים לעצמם מודל של גיבור המצוי כל העת על גבול הפשע, גיבור מכזב ומצחיק השרוי על סף משבר, החי בשולי החברה ומתאר את המבוכה הפוליטית, המוסרית והאידאולוגית של העידן הפוסט-מודרני; הפִּיקָרֶסְק המסורתי, ששרטט מסע אירוני ב"ספינת השוטים" של החיים במאות ה-16 וה-17, מאומץ על ידי דגמים ספרותיים מאוחרים שעושים בו שימוש כדי לתאר את משבר המשמעות בתרבות ההווה.
תרבות הטראומה
ספר זה בעריכתם של גורביץ', עתריה, פדיה ונריה עתיד לראות אור בהוצאת שפרינגר, ניו יורק, במהלך שנת 2016. הספר הוא קובץ מאמרים בינלאומי שנכתב על ידי מומחים בתחומים שונים בנושא הטראומה. המאמרים עוסקים בטראומה כאירוע מרכזי המאפיין את תרבות זמננו. האירוע הטראומטי, שהיה פעם נחלתם של פרטים או קולקטיבים שחוו אירוע חריג שפגע אנושות במערכות החיים והנפש, הופך בימינו לחוויה מתוקשרת, המשדרת את הזוועה (למשל, מופע עריפת הראשים של דאע"ש), כחלק מן העונג המגונה של חברת הצריכה והמדיה העכשווית. מאמרי הספר מתעכבים על התופעה ומתארים באופן ביקורתי את מופעיה בתחום התקשורת, בריאות הנפש, הפילוסופיה, הפסיכיאטריה, הארכיטקטורה, הספרות, המחשבה המיסטית והקבלית, הקולנוע, התרבות הפופולרית ועוד.

אודות מאמרים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרות כטראומה: האופציה הפוסט-מודרנית- על קפקא וקורמאק מקרתי (2015)

מאמר זה דן בזיקות הגומלין בין השיח הטראומטי והשיח הפוסט-מודרני בתרבות והוא כלול בספר Trauma Culture. נקודת המוצא קושרת בין הטראומה הלשונית-תרבותית אותה חוקרת הפוסט-מודרניות לבין הטראומה הלשונית של קָרְבָּן הטראומה: תהליכים מקבילים של דיסוציאציה ופרגמנטציה של מקום, זמן ומשמעות, מתרחשים בשני המישורים. זיקה זו נבחנת באמצעות עיון מקרוב ביצירותיהם של פרנץ קפקא וקורמק מקארתי. על אף המרחק במקום, בזמן ובקונטקסט התרבותי של כתיבתם, שני היוצרים מציעים התבוננות ביקורתית אל מול הפסינציה החשודה שהתרבות מגלה כלפי פולחן הטראומה. מכונת ההרג בסיפורו של קפקא "במושבת העונשין", ומכונת המלחמה, הפועלת בתהליכי הקולוניזציה של אמריקה ברומן "קו רוחב של דם, או אודם שקיעה במערב", חושפים את אחיזתה הבעייתית של הטראומה בדמיונם של מעוולים וקרבנות כאחד.

טראומה, אשמה ומחילה: המְעַוֵּל כעד בשיח של הקונפליקט בטלוויזיה ובקולנוע הישראליים (2013)

מאמר זה שנכתב על ידי ד"ר דוד גורביץ' וד"ר דן ערב עוסק בייצוגים הקולנועיים והטלוויזיונים של דמות המְעַוֵּל (דמות המקרבן), בקונטקסט של הסכסוך הישראלי פלסטיני. המאמר מצביע על מעבר מעידן העדות הישירה לעידן העדות הרפלקטיבית, שלוקחת בחשבון את אופיו "האסתטי" המשלה של שיח העדות, וכך הופכת גם אותו למושא ביקורת מצד המתעד. מקרי המבחן אותם בוחן המאמר, מתייחסים למספר סרטי קולנוע דוגמת "Z32" של אבי מוגרבי, ו"ואלס עם באשיר" של ארי פולמן ויצירות טלוויזיוניות דוגמת "עדויות" של אידו סלע והסדרה התיעודית "תקומה". השוואה בין הטקסטים נוגעת בשאלת העדות האישית של המתעד ובגבולות הבעייתיים של הסליחה והמחילה, אחריה הוא תר - איש איש מול קהלו, תרבותו וסיפור חייו. בתוך כך חושף המאמר את חיבוטי הנפש של הזהות הישראלית המסוכסכת בשאלות של אשמה והיטהרות.

בודריאר: אֵימָה ובידור בעידן הטלויזואלי (הקדמה, 2002)

המאמר של גורביץ' דן באופן ביקורתי בתפישת השפה והתרבות של פילוסוף המדיה וחברת הצריכה, ז'אן בודריאר. עמדתו הבסיסית גורסת כי החברה המערבית, הפוסט-תעשייתית, חברת הטלוויזיה והאינטרנט, חדלה כבר להאמין בעולם הדברים והמירה אותו בעולם של סימנים; עולם הייצוגים החליף כבר את עולם הדברים. ביקורת הסימן, העומדת במרכז משנתו של בודריאר, טוענת כי אנו חיים בעולם הִיפֶּר-ריאליסטי, שבו ייצוגים שאיבדו את מקורם בכל זאת מתפקדים כאילו היו הם המקור. המציאות מתפקדת אפוא רק ברמה של "סימולאקרה"- העתק שאין לו מקור, ואף על פי כן הוא מתחזה ל"מקור" ומייצג אותו ללא היסוס. תפישה זו היא חלק בלתי נפרד ממה שבודריאר מכנה "כלכלה ליבידינלית". זו שוב אינה מבוססת על חוק הריסון הפרוידיאני אלא מעמידה את זרימת התשוקה הבלתי מבוקרת במרכז עולמה. רעיונותיו של בודריאר יישומיים מאד למדיה החדשה, ובמיוחד לאור ההתנהגות הלשונית במרחבי המרשתת, כאשר צרכניה/משתמשיה מחליפים ביניהם מסרים ופנטזיות טקסטואליות שעברו "טיפול" - הגדרה מחדש, מיקום מחדש והפצה חדשה- במרשתת. דומה כי אכן "הבשר הדיגיטלי" השייך לעולמות של הרשת, אכן החליף זה מכבר את "האמיתי" המיושן.

מבוא: פוקו כגיבור תרבות (2002)

המאמר דן בהשפעתו המהפכנית של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו על התרבות. גורביץ' מצטט את פוקו: "העניין המרכזי של החיים, כותב פוקו, הוא להפוך למישהו אחר שלא היית בתחילה…. המשחק ראוי כל עוד איננו יודעים את הסוף" - משפט אופייני המתמצת את הגותו. במרכזה של זו, ההנחה כי הסובייקט נוצר על ידי יחסי הכּוֹחַ והמאבקים האידאולוגיים בתוך התרבות; כי האני הוא פרי של הבנייה היסטורית וכי הסובייקט הוא אוסף מתוזמר של שינויים והבדלים. הדוגמה המפורסמת של פוקו היא ההיסטוריה של המיניות, אותה הוא קורא כמאבק של "הנורמליות האירופית" המבקשת לבדל עצמה מן החריגים שלה. בתפישתו של פוקו, הנשענת על מושג העָצְמָה והכּוֹחַ של ניטשה, השיח של "האמת" קובע את "סדר השיח", וזה האחרון מהווה מכשיר מרכזי של שליטה הממיין בני אדם לאלה ש"יכולים לדבר" משום שהם מדברים בשם "האמת", ולאלה שמושתקים ומוחלשים, שהגישה לשיח השולט של "האמת" נמנעת מהם. המאמר של גורביץ' דן באופן ביקורתי בהנחות אלה ותוהה האם, באופן פרדוקסלי, "החשיבה שכנגד", אותה מייצר פוקו, אינה מבשרת למעשה חשיבה ממחלטת וגישה "טוטלית" חדשה, המותירה בידי הנמען פחות חרות משקיווה לה.

הנוודות החדשה (2000)

המאמר עוסק בנוודות כאורח חיים וכאורח חשיבה נגדי המבוסס על ארעיות, שבירת רצפים ואחדויות, טשטוש, לעתים אַלִּים, של גבולות טריטוריאליים וסימבוליים. המאמר עוקב אחר הפואטיקה של הנוודות בהקשרים גלובליים וישראליים, בספרות ובקולנוע של התקופה. הנוודות נבחנת כאופציה נגדית העומדת מול הביתי, הקבוע, הטריטוריאלי והרשמי; בעקבות דלז' וגואטרי, ניתן לראות, כי מכונת המלחמה הנומדית מתנגשת עם מכונת המלחמה המאורגנת של חוק המדינה ונלחמת תדיר במנגנונים הרציונליים שלה המייצרים סדר, פיקוח, ניתוב, ניטור ותצפית. משום כך הנומדיזם פועל כיסוד חתרני מול תרבות הקפיטליזם המבקשת כל העת להגדיר את "המקום", לסמן את גבולותיו, לכפות את הפרוצדורות שלו על האחר. המזוודה, שהיא סמלו של הנווד, משתקפת ביצירות אָמָּנוּת עכשוויות, החל מן "המזוודה הירוקה" של מרסל דושאן, "קופסאות הזיכרון" של כריסטיאן בולטנסקי הנושאות את כמוסות החיים של קרבנות השואה; ועד למזוודות של חנוך לוין במחזה "הילד חולם", או "השבטים המדבריים", הנודדים יחפים, בסיפורו של עמוס עוז "נוודים וצפע". הקולנוע של הנוודות נבחן ביצירות כגון "מסע השחקנים" של אנגלופולוס, "אפוקליפסה עכשיו" ועוד.

משמעות הצדק בעידן של קלילות דעת (1994)

במאמר זה בוחן גורביץ' את משמעותו של הצדק בעידן הפוסט-מודרני. בניגוד לצדק מודרניסטי, המבוסס על הנחות מטפיזיות אודות "האמת", השיח הפוסט-מודרני מבוסס על ההנחה כי מדובר בצדק "חלש", שאינו מבוסס על הנחות יסוד מהותניות או על מודלים אוניברסליים, הגוזרים את הגדרתו המופשטת מתוך מערכת של סך של "מידות טובות" וכופים אותה על סיטואציות היסטוריות פרגמטיות. הצדק האלטרנטיבי, צדק בעידן של "קלילות דעת", הוא צדק פוסט-ניטשיאני ("כה אמר זרתוסטרא", "על רוח הכבדות"), המבקש לא אחר הנכון והצודק ברמה העקרונית, אלא אחר הפרגמטי, הישים, המוסכם. תפישה זו "מקלילה" את מושג הצדק והופכת אותו מושא לדיון ולמשחק בין הצדדים; היא מוציאה מחוץ לתחום "מלחמות צודקות" ו"בלתי צודקות" (מייקל וולצר), הפועלות בהתאם להגיון הבינרי הישן של אמת/שקר; צדק/אי-צדק. שכן, כפי שטען הובס, אחד מכנה חכמה מה שאחר מכנה פחד; האחד קורא אכזריות מה שאחר קורא לו צדק. בעקבות הוגים וסופרים כגון ז'אן פרנסואה ליוטר ("Just Gaming")', מילן קונדרה ("אלמוות") ואחרים, מציג המאמר את ההתנגדות למודל הליברלי של הצדק (ג'ון רולס) ולמודל הטרגי-אבסולטי של צדק המקדש את המוות. צדק, בסיכומו של דבר, אמור להיות רק "משחק לשון" נוסח ויטגנשטיין, שאינו מצדיק אלימות מטפיזית או פוליטית, משום שהוא בעקרו פרוצדורה לשונית המשתנה במצבים פרגמטיים שונים, ולכן אין לגזור ממנה פעולה היכולה להכריע בשאלת חייו או מותו של אדם.

פמיניזם ופוסט-מודרניזם (1993)

המאמר עוסק בשיתוף הפעולה בין המחשבה הפמיניסטית וההגות הפוסט-מודרנית. היות שהמודרניזם נתפש כמערכת רציונלית ופטריארכלית שהייתה מוכוונת אל הסובייקט הגברי, הפוסט-מודרניזם התייצב כאלטרנטיבה פמיניסטית המאתגרת את הנחות היסוד של הגבריות המודרניסטית. תוך התבססות על תאוריות פמיניסטיות מהלן סיקסו, קתרין מקינון ועד ג'ודית באטלר, נידונים היבטים ביקורתיים של התרבות ושל שפת האָמָּנוּת העכשווית. תאוריות פוסט-סטרוקטורליסטיות ותאוריות פמיניסיטיות מהוות מצע לדיון השוואתי ולקריאה ביצירותיהן של הצלמת סינדי שרמן, הסופרת גרייס פיילי והמשוררת יונה וולך.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ataria, Y., Gurevitz, D., Pedaya, H., & Neria, Y. (Eds.), The Interdisciplinary Handbook on Trauma and Culture. New York: Springer International Publishing AG.
  • קרנבל הנוכלים - הסיפור הפִּיקָרֶסְקי ומשמעות החיים, 2016-2015.
  • גנגסטר שיק: רוע, תרבות, קפיטליזם. תל אביב: מודן, 2015.
  • הגנגסטר הפוסטמודרני: טראומה, קיטש וחלום. תל אביב: מודן, 2015.
  • הבלש כגיבור תרבות : ספרות, קולנוע, טלוויזיה. משרד הביטחון - ההוצאה לאור: תל אביב, 2013.
  • יחד עם ערב, דן:. אנציקלופדיה של הרעיונות: תרבות, מחשבה, תקשורת. תל אביב: בבל, 2012.
  • פוסט-מודרניזם : תרבות וספרות בסוף המאה ה-20. תל אביב: דביר, 1997.

ספרים בהכנה

  • קומיוניטריזם וספרות. (עם רוני לוינגר), 2016.

פרקים מתוך ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gurevitz, D. (2015). Literature as Trauma: The Postmodern Option of Franz Kafka and Cormac McCarthy. In Ataria, Y., Gurevitz, D., Pedaya, H., & Neria, Y. (Eds.), The Interdisciplinary Handbook on Trauma and Culture. New York: Springer International Publishing AG.
  • Arav, D., & Gurevitz, D. (2009). Trauma and Kitsch: The Presentation of Israel's Army Entertainment Troupes on Television. In Castelló, E., Dhoest, A., & O'Donnell, H. (Eds.), The Nation on Screen: Discourses of the National in Global Television (pp. 271-291). Cambridge: Cambridge Scholars Publishing.

מאמרים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Arav, D., & Gurevitz, D. (2014). Trauma, guilt, forgiveness: The victimizer as witness in the cinematic and televisual representations of conflict in Israel. Media, War & Conflict, 7(1), 104-120.
  • ערב, ד. וגורביץ', ד. (2013). טראומה, אשמה, מחילה: המעוול כעד בשיח של הקונפליקט בטלוויזיה ובקולנוע הישראליים. תקריב, 5.
  • הדרך לשלום אינה צודקת: משמעות הצדק בעידן הפוסטמודרני (2003). נקודת מפגש, 1(1), 14-30.
  • "פוקו כגיבור תרבות". בתוך ספרגו, ת (עורך.), פוקו והתאוריה הקווירית. תל אביב: ספרית פועלים, 2002.
  • "בודריאר-אימה ובידור בעידן הטלוויזואלי" (2002). בתוך הורוקס, כ (עורך.), בודריאר והמילניום.
  • גברים אבודים (2001). מוזה: רבעון לאמנויות, 3, 34-37.
  • הנוודות החדשה (2000). גג: כתב-עת לספרות, בטאון איגוד כללי של סופרים בישראל, 3, 71-80.
  • שמחה שירמן והמלנכוליה החדשה (1996). סטודיו, 88, 42-48.
  • "רעש לבן: ספרות וחינוך בשלהי המאה העשרים" . בתוך גור-זאב, א (עורך.), חינוך בעידן השיח הפוסט-מודרני. ירושלים: מאגנס, 1996.
  • חלומות ממוחזרים: זרמים חדשים בספרות הישראלית (1996). עתון 77: לספרות ולתרבות, 194, 38-43.
  • איך לתפוס את הזיכרון המבליח (1996). סינמטק, 86, 32-35.
  • האודיסיאה של אנגלופולוס (1996). סינמטק, 83, 18-19.
  • מונומנטליות וקיטש בספרות הישראלית (1995). אפס שתיים: כתב-עת לספרות, 3, 29-39.
  • משמעות הצדק בעידן של "קלילות דעת" (1994). אלפיים: כתב-עת בינתחומי לעיון, הגות וספרות, 9, 148-169.
  • בין ניהיליזם לטוטליטריות (רב שיח על ספרו של דוד אוחנה - "מסדר הניהיליסטים") (1994). עתון 77: לספרות ולתרבות', 174, 14-20, 42.
  • פמיניזם ופוסטמודרניזם: גרייס פיילי, סינדי שרמן, יונה וולך (1993). אלפיים: כתב-עת בינתחומי לעיון, הגות וספרות, 7, 27-58.
  • צחוקו של ניטשה: הערות על מצב האדם בסוף המאה (1993). סטודיו, 49, 18-22.
  • פרודיה דמונית בצל אושוויץ: שפיות היסטורית, הימור ריטורי, או "חיסול הטקסט"? (1991) בקורת ופרשנות: כתב-עת למחקר ספרות עם-ישראל, 28, 109-130.
  • הפוסט-מודרניזם: רב שיח בהשתתפות עדי אופיר, דוד גורביץ, עדי צמח, זיוה שטרנהל, זיוה שמיר (1991), עתון 77: לספרות ולתרבות, 141, 26-35, 138-139.
  • "אמריקה" של קפקא: האופציה הפיקארסקית (1990). עלי-שיח, 27-28, 185-195.
  • אלבר כהן: סכום ביניים, או הקרקס העצוב של האהבה (1990). מאזנים: ירחון לספרות, ס"ה(1), 23-26.
  • פוסטמודרניזם ו"מצב הדברים": האסון המרחף, שפת הסימנים, המטרה (בעקבות תערוכותיהם של משה ניניו ואודי אלוני (1990). סטודיו, 14, 33-35.
  • צמתים בסיפורת הישראלית בעשור שחלף (1990). מאזנים: ירחון לספרות, ס"ד(6-7), 3-9.
  • הנוסטלגיה לגאולה ביצירתם של דליה רביקוביץ, ואלאס סטיבנס ורוברט לואל (1987). מאזנים, סה, 7-8 (תשנא) 23-28
  • חלום אמריקאי: פרנץ קפקא, וורנר הרצוג - עיון משווה על "אמריקה" מאת קפקא ועל הסרט "סטרושק" בבימויו של ורנר הרצוג (1986). מאזנים: ירחון לספרות, נ"ט(7-8), 82-87.
  • בין אידאולוגיה לבין פואטיקה: על ולדימיר מאיאקובסקי ואורי צבי גרינברג (1985). מאזנים: ירחון לספרות, נ"ט(1-2), 58-63.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריאיונות ושיחות מתוך התוכנית "חיים של אחרים" בהנחיית ערן סבאג, בגלי צה"ל: