דוד גורביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דוד גורביץ'
David Goravitsh.jpg
לידה 1951 (בן 70 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק חוקר ספרות עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

דוד שמואל גורביץ' (נולד ב-1951) הוא חוקר תרבות ומרצה בכיר לתקשורת בבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למנהל ובמרכז הבינתחומי הרצליה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוד גורביץ' נולד בריגה שבלטביה. בגיל 8 עלה עם הוריו לישראל ובילה את ילדותו בבת-ים. בוגר בהצטיינות בספרות משווה וספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן (1980). עשה מסלול ישיר לדוקטורט בספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן, אותו סיים בהצטיינות (1987). הדוקטורט, שנעשה בהדרכת פרופ' אברהם שאנן, עסק ב"רומן הנאו-פִּיקָרֶסְקי במאה העשרים: קפקא, גראס, בלו". עשה פוסט-דוקטורט באוניברסיטת הרווארד במימון הקרן הלאומית למדעי הרוח (NEH). היה מרצה (Assistant Professor) באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון (1989-1988).

שימש כמרצה באוניברסיטת בר-אילן, וכמרצה אורח באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בשנים 1992–2007 שימש כמרצה בכיר במוסדות הבאים: האוניברסיטה העברית, בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, המכללה האקדמית ספיר, בצלאל, המכללה האקדמית בית ברל ו-HIT מכון טכנולוגי חולון. בשנת 1992 התמנה למרצה בכיר בבית הספר לתקשורת של המסלול האקדמי המכללה למנהל. החל משנת 2002 עמד בראש מסלול מדיה ותרבות פופולרית שם - תפקיד אותו מילא עד לשנת 2015.

גורביץ' מרבה להתראיין בכלי התקשורת בנושאי תרבות ותרבות פופולרית. "גיבור תרבות", משדר הרדיו של דוד גורביץ' ודן ערב, שודר ב"קול הקמפוס" והוא כולל למעלה ממאה תוכניות.

דוד גורביץ' הוא אב לשניים, מתגורר בתל אביב.

אודות ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוסטמודרניזם
תרבות וספרות בסוף המאה ה-20: הספר הוא ניסיון להבין את התופעה, תוך עיון בגישות פוסט-מודרניות מרכזיות, מניטשה ועד דרידה, פוקו וג'ודית באטלר. הפילוסופיה הפוסט-מודרנית מעומתת עם שיח הספרות העכשווי ועם האָמָּנוּת והתרבות הפופולרית. הספר מתאר את ההבדל בין הנרטיב המודרני של הנאורות לבין הנרטיב הפוסט-מודרני דרך ספריהם של קפקא, איטאלו קאלווינו, וירג'יניה וולף, פוקנר, קסטל-בלום, אתגר קרת ואחרים. ראה אור בהוצאת דביר בשנת 1997, מכר חמש מהדורות והיה שישה חודשים ברשימת רבי-המכר.
אנציקלופדיה של הרעיונות: תרבות, מחשבה, תקשורת (יחד עם ד"ר דן ערב)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אנציקלופדיה של הרעיונות
אנציקלופדיה ראשונה בסוגה בשפה העברית, הקושרת בין ערכים מרכזיים של תרבות, תקשורת, אמנויות ומחשבה בת ימינו. האנציקלופדיה כתובה כאוסף של מסות ביקורתיות המתייחסות להקשרים בינתחומיים רחבים. דוגמאות לערכים: וירוס, אלילות/אלילים בתרבות הפופולרית, תרבות נגדסיקסטיז, משחקי לשון, לאס וגאס, השמרנות החדשה ועוד.

הבלש כגיבור תרבות: ספרות, קולנוע, טלוויזיה

הספר ראה אור בהוצאת משרד הביטחון בשנת 2013 ומבוסס על סדרת הרצאות ששודרה במסגרת האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל. הוא פותח סדרה של שלושה ספרים העוסקים כולם בייצוגי הפשע בתרבות הפופולרית. לדעתו של גורביץ' הבלש הוא אחד האייקונים הגבריים המרכזיים של התרבות החילונית. הבלש הוא נציג הסדר החילוני בעידן של תשוקה ואנומליה חברתית; הוא פוטר אותנו מחטאינו ומתחושת החרדה הכללית שלנו.
גורביץ' בוחן את דמות הבלש בפרספקטיבה של התרבות - בספרות, בקולנוע ובדרמה הטלוויזיונית. הבלש הפך לגיבור תרבות החל מהמאה ה-19 והגיע למעמדו המיתולוגי במאה ה-20. שם הוא הצטייר כתשובה פיוטית לתחושת האנומליה החברתית והפאניקה המוסרית בעידן הקפיטליזם הנוכחי. הספר מתבונן בהולדת הבלש, החל מיצירתו החלוצית של אדגר אלן פו "הרציחות ברחוב מורג" (1841), המשך בשרלוק הולמס, וכלה בסדרת טלוויזיה בנות ימינו כגון CSI, שרלוק ובלש אמיתי ועוד.
גורביץ' מבחין בין שלוש דמויות בלש: הראשון הוא הבלש הקלסי – נציגו המובהק הוא שרלוק הולמס מאת קונאן דויל, אדם הפועל באמצעות כוחותיו האנליטיים המופלאים ועוסק כל העת בהיסקים לוגיים הכופים עצמם על המציאות. השני הוא הבלש האקזיסטנציאלי – דוגמאות לכך הן המפקח מגרה של ז'ורז' סימנון ופיליפ מרלו של ריימונד צ'נדלר. זהו "הבלש הקשוח" שמתמודד עם האלימות הפיזית שהתקופה ספוגה בה. השלישי הוא הבלש הפוסטמודרני: הוא מופיע ביצירותיהם של בורחס, נבוקוב, פול אוסטר ואחרים. בלש זה מורכב מאוסף של מוסכמות ספרותיות או קולנועיות המצויות בתוך ההיסטוריה של הייצוגים הבלשיים. בלשים מסוג זה נגלה אצל במאים כגון דייוויד לינץ', האחים כהן ואחרים. בטלוויזיה נפגוש אותו ביצירות כגון: "קולומבו", "הבלש המזמר" ועוד.

גנגסטר שיק: פשע, תרבות, קפיטליזם

ספר זה עוסק בגנגסטר כגיבור תרבות עכשווי, בספרות, במדיה ובתרבות הפופולרית. הגנגסטר, שהוא דמות הבבואה הנגדית של הבלש הוא נסיך הרוע האולטימטיבי של התרבות הפופולרית. הספר תוהה על סוד קסמו של הגנגסטר והשפעתו על תרבות ההמונים ושואל מדוע אנו חוזרים, שוב ושוב, למופעי הגנגסטר בתקשורת, בספרות, בקולנוע ואפילו בריקוד (ה"גנגסטא ראפ")? מדוע אנו נמשכים ומזדהים עם האדם הסוציופתי ההופך את החיים לאופרה מתוזמנת של אלימות ללא שיעור? כיצד הופך מחזה האֵימָה של המאפיה לבידור מעולה המתבל את עולמו של הבורגני? כיצד נרטיב של רֹעַ, בושה, חרדה ואשמה, שהוא לב לבו של המיתוס העברייני, מומר בתודעת הקורא ב"נרטיב מטוהר" ההופך את הגנגסטר למוצר בידורי ולגיבור תרבות עכשווי.
הטענה שהספר בודק גורסת כי האטרקטיביות האידאולוגית של הרֹעַ בתרבות הפופולרית מובנת על רקע שיתוף הפעולה בין הפנטזיה העבריינית לבין הפנטזיה הקפיטליסטית האלימה של ההצלחה, המאפיינת את הלך הרוח של התרבות בתחילת המאה ה-21. טענה זו נבחנת באמצעות דיון ביצירות המופת של הז'אנר מהמינגווי ("הרוצחים"), דרך "פני צלקת" של הווארד הוקס, "הסנדק" של קופולה, "גומורה" של מתאו גרונה, "הבורר" של חן ורשף לוי/ שי כנות, ואחרים.

הגנגסטר הפוסטמודרני: טראומה, קיטש, חלום

עם דעיכת האבחנות הבינריות הישנות בין טוב לרע, פרי הרציונליזם המודרני, אנו נספגים לתוך תרבות נאו-ליברלית חדשה המעמידה את עקרון הרווח וההצלחה החומרית גבוהה מעל הערכים האחרים. בעולם פוסט-ניטשיאני ופוסטמודרני, שהוא "מעבר לטוב ולרע", יכול הגנגסטר לתפקד כגיבור תרבות מבוקש. האלימות של הגנגסטר הפוסטמודרני מקבלת תפנית בעידן שבו דימויי הרֹעַ עוברים תהליך גורף של אסתטיזציה וטיהור ומגדירים, כך, את אישיותו של הפושע כאיש עסקים חסר מעצורים, המוסיף את האלימות המוקצנת לרשימת כישוריו.
ספר זה מתמקד בייצוגי הפשע בתרבות הפוסטמודרנית, וליתר דיוק במופעיו של הגנגסטר בספרות, בקולנוע, ובדרמה הטלוויזיונית של העידן. באמצעות דיון השוואתי בעבודותיהם של יוצרים פוסטמודרניים ייחודיים, כגון טרנטינו, לאונה, דה פלמה, דייוויד צ'ייס (הסופרנוס), וקורמק מקארתי (הרומן "לא ארץ לזקנים" והסרט "ארץ קשוחה"), נבחנת השאלה האם וכיצד חלה התפתחות בפואטיקה של הז'אנר במעבר מן הדפוס הקלסי-מודרני בשנות ה-30 וה-40, אל הדפוס הפוסט-מודרני שמתחיל בשנות ה-70 של המאה העשרים, ומה ההשפעה התרבותית שנודעה למופעיו של הרֹעַ החדש הזה בימינו?
קרנבל הנוכלים - הסיפור הפִּיקָרֶסְקי ומשמעות החיים
"קרנבל הנוכלים", ספרו החדש של גורביץ' (יופיע במהלך שנת 2016), מצביע על חזרתו של הגיבור הפִּיקָרֶסְקי בספרות הכללית והישראלית. זהו נידבך נוסף בעיסוקו של גורביץ' בנבל ובעבריין הקטן כדמות חתרנית בתרבות. הפִּיקָרוֹ (מספרדית: נוכל, נבל, נווד, רמאי, הרפתקן) הוא הגיבור הגנרי של הרומן "לצריו איש טורמס" (מחבר אלמוני, 1554) הנחשב לאחת מן היצירות הפִּיקָרֶסְקיות הראשונות ולמבשר של הרומן האירופאי המודרני בכללותו. הפִּיקָרֶסְק זוכה לאקטואליזציה בעידן הפוסט-אידאולוגי והפוסט-מודרני של ימינו, תוך דגש על המחצית השנייה של המאה ה-20 בואכה שנות האלפיים. בעידן של אי ודאות וחשד (פוליטי, מוסרי, טקסטואלי) ביחס לאפשרויות הגואלות והאוונגרדיות של הספרות (קאמי, סרטר, האקזיסטנציאליסטים), חוזרת הספרות לצטט ולנכס - לעיתים קרובות בצורה אירונית - דגמים מסורתיים מתוך ההיסטוריה של הרומן, המתבוננים מתוך ספקנות צינית בכל יומרה לצייר מתווה מוגמר, סופי ושלם של חיי אנוש.
הפִּיקָרֶסְק מספק "מודל חשוד" מעין זה. אופיו הרטורי המהתל של הז'אנר מצביע על פלירט מסוכן עם הניהיליזם ותורם לכינונו של עולם המתנדנד בין כאוס קיצוני ומעמדים קרנבליים מבדחים שנועדו להפיגו. הטקסטים הנאו-פִּיקָרֶסְקיים שבהם דן גורביץ': יצירותיהם של קפקא, סול בלו, תומאס מאן, גינטר גראס, עגנון, אתגר קרת ואורלי קסטל-בלום, מאמצים לעצמם מודל של גיבור המצוי כל העת על גבול הפשע, גיבור מכזב ומצחיק השרוי על סף משבר, החי בשולי החברה ומתאר את המבוכה הפוליטית, המוסרית והאידאולוגית של העידן הפוסט-מודרני; הפִּיקָרֶסְק המסורתי, ששרטט מסע אירוני ב"ספינת השוטים" של החיים במאות ה-16 וה-17, מאומץ על ידי דגמים ספרותיים מאוחרים שעושים בו שימוש כדי לתאר את משבר המשמעות בתרבות ההווה.
תרבות הטראומה
ספר זה בעריכתם של גורביץ', עתריה, פדיה ונריה עתיד לראות אור בהוצאת שפרינגר, ניו יורק, במהלך שנת 2016. הספר הוא קובץ מאמרים בינלאומי שנכתב על ידי מומחים בתחומים שונים בנושא הטראומה. המאמרים עוסקים בטראומה כאירוע מרכזי המאפיין את תרבות זמננו. האירוע הטראומטי, שהיה פעם נחלתם של פרטים או קולקטיבים שחוו אירוע חריג שפגע אנושות במערכות החיים והנפש, הופך בימינו לחוויה מתוקשרת, המשדרת את הזוועה (למשל, מופע עריפת הראשים של דאעש), כחלק מן העונג המגונה של חברת הצריכה והמדיה העכשווית. מאמרי הספר מתעכבים על התופעה ומתארים באופן ביקורתי את מופעיה בתחום התקשורת, בריאות הנפש, הפילוסופיה, הפסיכיאטריה, הארכיטקטורה, הספרות, המחשבה המיסטית והקבלית, הקולנוע, התרבות הפופולרית ועוד.

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Ataria, Y., Gurevitz, D., Pedaya, H., & Neria, Y. (Eds.), The Interdisciplinary Handbook on Trauma and Culture. New York: Springer International Publishing AG.
  • קרנבל הנוכלים - הסיפור הפִּיקָרֶסְקי ומשמעות החיים, 2016-2015.
  • גנגסטר שיק: רוע, תרבות, קפיטליזם. תל אביב: מודן, 2015.
  • הגנגסטר הפוסטמודרני: טראומה, קיטש וחלום. תל אביב: מודן, 2015.
  • הבלש כגיבור תרבות: ספרות, קולנוע, טלוויזיה. משרד הביטחון – ההוצאה לאור: תל אביב, 2013.
  • עם דן ערב, אנציקלופדיה של הרעיונות: תרבות, מחשבה, תקשורת. תל אביב: בבל, 2012.
  • פוסט-מודרניזם: תרבות וספרות בסוף המאה ה-20. תל אביב: דביר, 1997.
  • עם רוני לוינגר, השבט אמר את דברו? קומוניטריזם וליברליזם בספרות העכשווית, הוצאת רסלינג, 2020.

פרקים מתוך ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Gurevitz, D. (2015). Literature as Trauma: The Postmodern Option of Franz Kafka and Cormac McCarthy. In Ataria, Y., Gurevitz, D., Pedaya, H., & Neria, Y. (Eds.), The Interdisciplinary Handbook on Trauma and Culture. New York: Springer International Publishing AG.
  • Arav, D., & Gurevitz, D. (2009). Trauma and Kitsch: The Presentation of Israel's Army Entertainment Troupes on Television. In Castelló, E., Dhoest, A., & O'Donnell, H. (Eds.), The Nation on Screen: Discourses of the National in Global Television (pp. 271-291). Cambridge: Cambridge Scholars Publishing.

מאמרים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Arav, D., & Gurevitz, D. (2014). Trauma, guilt, forgiveness: The victimizer as witness in the cinematic and televisual representations of conflict in Israel. Media, War & Conflict, 7(1), 104-120.
  • ערב, ד. וגורביץ', ד. (2013). טראומה, אשמה, מחילה: המעוול כעד בשיח של הקונפליקט בטלוויזיה ובקולנוע הישראליים. תקריב, 5.
  • הדרך לשלום אינה צודקת: משמעות הצדק בעידן הפוסטמודרני (2003). נקודת מפגש, 1(1), 14-30.
  • "פוקו כגיבור תרבות". בתוך ספרגו, ת (עורך.), פוקו והתאוריה הקווירית. תל אביב: ספרית פועלים, 2002.
  • "בודריאר-אימה ובידור בעידן הטלוויזואלי" (2002). בתוך הורוקס, כ (עורך.), בודריאר והמילניום.
  • גברים אבודים (2001). מוזה: רבעון לאמנויות, 3, 34-37.
  • הנוודות החדשה (2000). גג: כתב-עת לספרות, ביטאון איגוד כללי של סופרים בישראל, 3, 71-80.
  • שמחה שירמן והמלנכוליה החדשה (1996). סטודיו, 88, 42-48.
  • "רעש לבן: ספרות וחינוך בשלהי המאה העשרים" . בתוך גור-זאב, א (עורך.), חינוך בעידן השיח הפוסט-מודרני. ירושלים: מאגנס, 1996.
  • חלומות ממוחזרים: זרמים חדשים בספרות הישראלית (1996). עתון 77: לספרות ולתרבות, 194, 38-43.
  • איך לתפוס את הזיכרון המבליח (1996). סינמטק, 86, 32-35.
  • האודיסיאה של אנגלופולוס (1996). סינמטק, 83, 18-19.
  • מונומנטליות וקיטש בספרות הישראלית (1995). אפס שתיים: כתב-עת לספרות, 3, 29-39.
  • משמעות הצדק בעידן של "קלילות דעת" (1994). אלפיים: כתב-עת בינתחומי לעיון, הגות וספרות, 9, 148-169.
  • בין ניהיליזם לטוטליטריות (רב שיח על ספרו של דוד אוחנה - "מסדר הניהיליסטים") (1994). עתון 77: לספרות ולתרבות', 174, 14-20, 42.
  • פמיניזם ופוסטמודרניזם: גרייס פיילי, סינדי שרמן, יונה וולך (1993). אלפיים: כתב-עת בינתחומי לעיון, הגות וספרות, 7, 27-58.
  • צחוקו של ניטשה: הערות על מצב האדם בסוף המאה (1993). סטודיו, 49, 18-22.
  • פרודיה דמונית בצל אושוויץ: שפיות היסטורית, הימור ריטורי, או "חיסול הטקסט"? (1991) בקורת ופרשנות: כתב-עת למחקר ספרות עם-ישראל, 28, 109-130.
  • הפוסט-מודרניזם: רב שיח בהשתתפות עדי אופיר, דוד גורביץ, עדי צמח, זיוה שטרנהל, זיוה שמיר (1991), עתון 77: לספרות ולתרבות, 141, 26-35, 138-139.
  • "אמריקה" של קפקא: האופציה הפיקארסקית (1990). עלי-שיח, 27-28, 185-195.
  • אלבר כהן: סכום ביניים, או הקרקס העצוב של האהבה (1990). מאזנים: ירחון לספרות, ס"ה(1), 23-26.
  • פוסטמודרניזם ו"מצב הדברים": האסון המרחף, שפת הסימנים, המטרה (בעקבות תערוכותיהם של משה ניניו ואודי אלוני (1990). סטודיו, 14, 33-35.
  • צמתים בסיפורת הישראלית בעשור שחלף (1990). מאזנים: ירחון לספרות, ס"ד(6–7), 3-9.
  • הנוסטלגיה לגאולה ביצירתם של דליה רביקוביץ, ואלאס סטיבנס ורוברט לואל (1987). מאזנים, סה, 7-8 (תשנא) 23-28
  • חלום אמריקאי: פרנץ קפקא, וורנר הרצוג - עיון משווה על "אמריקה" מאת קפקא ועל הסרט "סטרושק" בבימויו של ורנר הרצוג (1986). מאזנים: ירחון לספרות, נ"ט(7–8), 82-87.
  • בין אידאולוגיה לבין פואטיקה: על ולדימיר מאיאקובסקי ואורי צבי גרינברג (1985). מאזנים: ירחון לספרות, נ"ט(1–2), 58-63.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דוד גורביץ' בוויקישיתוף

ריאיונות ושיחות מתוך התוכנית "חיים של אחרים" בהנחיית ערן סבאג, בגלי צה"ל: