שמאל פוליטי בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הפגנת "שלום עכשיו" בחברון, לציון "40 שנה לכיבוש"
גוש מרצ במצעד זכויות האדם בתל אביב

בעוד שבאירופה ובארצות הברית המושגים "שמאל וימין" מתייחסים בעיקר לתפישת העולם הכלכלית (שמאל - כלכלה סוציאל-דמוקרטית/סוציאליסטית, ימין - כלכלה ליברלית/קפיטליסטית), הרי בפוליטיקה של ישראל ובשיח הציבורי הישראלי, שלאחר מלחמת ששת הימים, החלוקה בין שמאל וימין מתמקדת בראש ובראשונה בתפישת מדיניות החוץ והביטחון, ורק לאחר מכן במדיניות הכלכלית חברתית. מחנה השמאל בישראל דוגל בעמדות פשרניות במשא ומתן עם הפלסטינים ומדינות ערב, ובוויתור על שטחי ארץ ישראל שנכבשו במלחמת ששת הימים, כולל פינוי התנחלויות. לרוב נוקט השמאל בישראל בתפיסת עולם כלכלית סוציאליסטית, לעומת הימין הנוקט בגישה קפיטליסטית יותר (הגם שניתן למצוא מפלגות ימין שלא מזוהות בהכרח עם תפיסה קפיטליסטית).

אף שמבחינה אידאולוגית השמאל תומך בפינוי התנחלויות לשם הגשמת מטרות מדיניות, ואילו הימין מתנגד לכך, הרי מבחינה מעשית פינוי ההתנחלויות נעשה על ידי מנהיגי ימין - מנחם בגין בפינוי סיני כחלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים ואריאל שרון בפינוי רצועת עזה וצפון השומרון במסגרת תוכנית ההתנתקות. צעדים אלה זכו לתמיכה של ארגוני השמאל ולהתנגדות של הימין.

לשמאל הכלכלי והחברתי הייתה אחיזה חזקה ביישוב, שהתבטאה, בין השאר, בהקמתם של הקיבוצים ושל הסתדרות העובדים. כוחו של השמאל הכלכלי והחברתי נחלש החל משנות ה-70 של המאה ה-20.

כמו כן, השמאל הישראלי, כמו בשאר העולם, דוגל בהשרשת ערכי הפמיניזם, תמיכה בקהילת הלהט"ב, הפרדת דת ומדינה וכן מתעסק, ברובו, בזכויות אדם, כולל זכויות המיעוטים.

סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמאל בישראל, אשר נקרא בעבר "מחנה הפועלים" בשל זיקתו החזקה לסוציאליזם, מונהג באופן מסורתי על ידי מפלגת העבודה (בפרט כמפא"י) על גלגוליה השונים אשר ייצגה את הכלכלה הסוציאליסטית, ובשנות ה-90 של המאה ה-20 הובילה את תהליך אוסלו. מחנה זה, הכולל בכנסת גם את מרצ וחד"ש, דוגל בגישה יונית כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי ומאמין שוויתורים מצד ישראל יביאו להסכמי שלום והם הדרך הטובה ביותר לפתרון הסכסוך. השמאל מעדיף קידום משא ומתן דיפלומטי, גם אם הוא כרוך ב"וויתורים" מצד ישראל (שבעיני חלקם אינם נחשבים לוויתורים), על פני פעולות צבאיות, ומתנגד לנוכחות הישראלית בשטחים או ברובם. כלומר, השמאל תומך בוויתורים טריטוריאליים ובפינוי רוב ההתנחלויות (או אף כולן) ובהקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה, שומרון ועזה.

בהיבט המדיני, השמאל בארץ מתחלק בין שמאל ציוני התומך בציונות לבין השמאל הרדיקלי, שחלק ניכר ממנו מתנגד לציונות ורואה בה תנועה שנישלה את העם הפלסטיני מאדמתו. השמאל הציוני תומך בעיקרון שתי המדינות לשני העמים וסבור שכך יתאפשר לשמר בה את הרוב היהודי מבלי לפגוע בזכויותיה של האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה. לדעתו של השמאל הציוני, עיקרון שתי המדינות חיוני לקיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, תוך שמירה על הלגיטימציה הבינלאומית שלה. כמו כן, השמאל הציוני סבור שעקרון שתי המדינות הוא צעד הכרחי לשם כינון שלום בעתיד עם העולם הערבי. לעומת זאת, רובו של השמאל הרדיקלי היהודי דוגל בביטול מדינת ישראל כמדינה יהודית והפיכתה למדינה נייטראלית מבחינה לאומית, בין אם לאחר חלוקתה קודם לכן לשתי מדינות או בהפיכתה למדינה דו-לאומית על כל שטחי ארץ ישראל.

השמאל נוטה לליברליזם בנושאי חברה, דת ומדינה. הוא תומך בהפרדת דת ומדינה וחופש מדת. הוא בעד שוויון זכויות לבני מיעוטים (לרבות מיעוטים על רקע מגדר מיני, כגון הלהט"ב). בנושאי כלכלה קיימת קשת של דעות בחוגי שמאל שונים, בין קומוניזם ואנרכיזם לסוציאל-דמוקרטיה ומדינת רווחה.

כך מרצ מזוהה כמפלגה הדוגלת במדיניות רווחה כלכלית, והפרדת הדת מהמדינה. בנוסף, היא מקדמת מדיניות לחיזוק זכויות מיעוטים כגון ערבים אזרחי ישראל, נכים, פליטים לא יהודים (כגון עובדים זרים) וקהילת הלהט"ב. מפלגת חד"ש היהודית-ערבית, מהווה חזית של ארגוני שמאל רבים, ביניהם המפלגה הקומוניסטית הישראלית (לשעבר רק"ח). בנוסף להיותה דוגלת בהשגת שלום באמצעות פשרות, בהקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 4 ביוני 1967 והפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה, היא תומכת במדיניות כלכלית סוציאליסטית וב'צדק סביבתי'. עם זאת, בקרב רוב הציבור חד"ש מזוהה כמפלגה ערבית אנטי-ציונית.

אחד מארגוני השמאל החוץ-פרלמנטריים הוותיקים הוא "שלום עכשיו", הפועל לסיום השליטה הישראלית ביהודה, שומרון ועזה, אותה הוא רואה ככיבוש, ולגיוס תמיכה ציבורית לכך וסבור שצעדים אלה יביאו לקידום השלום עם הפלסטינים ועם מדינות ערב. בשנים האחרונות מתרכזת "שלום עכשיו" בפעילות נגד ההתנחלויות. עוד ארגונים שפועלים לקדם הסכם מדיני עם הפלסטינים הם יוזמת ז'נבה של יוסי ביילין והמפקד הלאומי של עמי איילון. לצדם פועלים עשרות ארגוני שמאל וארגוני שמאל רדיקלי קטנים, כאשר רבים מהם מתעסקים בעיקר בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הקרן החדשה לישראל תומכת ומממנת ארגוני שמאל רבים.

מחנות אידאולוגים בשמאל בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

השמאל נחלק לשני מחנות עיקריים: השמאל הציוני התומך במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לעומת השמאל הרדיקלי הפוסט-ציוני והאנטי-ציוני שתומך במדינת כל אזרחיה ובביטול הצביון היהודי של ישראל.

השמאל הציוני סבור שהסכם שלום עם הפלסטינים ומדינות ערב בנוסח שתי מדינות לשני עמים הוא אינטרס חיוני לישראל, ממניעים מוסריים ותועלתניים כאחד.

ארגוני ותנועות שמאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן רשימת ארגונים ותנועות פוליטיות המזוהות עם השמאל בישראל, חלקם מזוהים עם השמאל הרדיקלי:

מפלגות שמאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגוני שמאל מדיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימה זו נבנתה על סמך ניתוח פעולתם של הארגונים הרשומים בה. חלקם לא מגדירים עצמם כארגוני שמאל ובאתר האינטרנט שלהם אין אזכור לשיוך זה.

ארגוני שמאל חברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועות נוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אודי אדיב, הסוציאליזם הציוני, שברו של חלום, הוצאת גבטה, 2017.[1]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יצחק לאור, אודי אדיב, האיש שלא ויתר, באתר הארץ, 21 ביולי 2017
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שמאל_פוליטי_בישראל&oldid=23879218"