מיכל הלפמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מיכל הלפמן
אין תמונה חופשית
לידה 1973 (בת 48 בערך)
ישראל
לאום ישראלי
מקום לימודים בצלאל (אקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים) עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה פיסול
michalhelfman.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מיכל הלפמן (נולדה ב-1973) היא יוצרת רב-תחומית ואמנית מיצב ישראלית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיכל הלפמן נולדה בשנת 1973. בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל, הלפמן היא אמנית רב-תחומית שפועלת במדיומים שונים, מווידאו, לפיסול, רישום ומיצב. הציגה תערוכות יחיד במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל אביב לאמנות וכן השתתפה בביאנלה ה-50 לאמנות בוונציה. חיה ועובדת בתל אביב.

אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיה המוקדמות של מיכל הלפמן עשו שימוש במוטיבים הלקוחים בעולם מסיבות המועדונים של שנות ה-90 של המאה ה-20, עולם אליו נחשפה בעבודתה כמעצבת מסיבות במועדון "האומן 17" בירושלים. יחסים שבין קהל לאמן ומוטיבים של ארעיות וזמן הופיעו דרך קבע ביצירותיה. בעבודה "אוטוגלידה" (1999), לדוגמה, שנוצרה ביחד עם יגאל נזרי, יצרו השניים רכב שנע ברחבי ירושלים ושימש כאולפן הקלטות מאולתר. גם בתערוכה "Tiesto" שנקראת על שם הדיג'יי ההולנדי טייסטו שזכה לפופולריות בתחילת שנות ה-2000, מתכתבת הלפמן עם תרבות המועדונים.[1]

במהלך שנות ה-2000 הודגשו ביצירותיה דימויים רומנטיים של נוף, שנוצרו תוך כדי שימוש בחומרים מתכלים. בעבודה "כוכב יאיר" (2003), לדוגמה, יצרה הלפמן סביבה מפוארת עשויה חומרים המדמים חומרים אציליים, שבמרכזה דימוי של ינשוף ארכאי מופשט. סביבה זו הדגישה אלמנטים ביקורתיים בתרבות הפוסט-מודרנית הישראלית.

בעבודות מאוחרות יותר, משרטטת הלפמן את היחסים בין פועלה כאמנית למצבים פוליטיים בעולם. העבודה "CHANGE", למשל, עסקה בנושאים כמו הגירה ונתיבי הברחה, כשהדימוי שעומד במרכזה הוא פירמידה שלקוחה משטר הדולר, והתערוכה "היסטוריה עד גמר המלאי", עסקה בפעילה ההומניטארית גל לוסקי ובפעולת ההברחה במציאות ובאמנות. הלפמן מתייחסת בעבודותיה לדימויי מפתח בתולדות האמנות, ובעיקר במודרניזם, ומציעה להם פרשנות מחודשת.[2]

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2007 הציגה הלפמן במוזיאון ישראל את תערוכת היחיד "בת-דור", אותה אצר אמיתי מנדלסון. חלל התערוכה התחלק לשני חלקים: בכניסה לתערוכה מוצגת עבודת הווידאו "Just Be Good to Me" ובהמשך מתגלה מיצב מרובה אלמנטים שמשלב פיסול ורישום. בעבודת הווידאו נראית הלפמן עם בנה כשהיא מחתלת אותו במה שנראה כסביבה ביתית. בתמונה הבאה מתגלה כי הבית הוא רק תפאורה שמוצבת באמצע המדבר, ממנה יוצאת הלפמן עם בנה ונעלמת אל תוך ההרים. העבודה פועלת בלופ כשברקע נשמע השיר "Just Be Good to Me". בחלל השני יצרה הלפמן במה שבה הציבה בין השאר אובייקטים השאובים מעולם המחול: יציקה של רקדנית שכמו נוצרה בדמותה של "הרקדנית הצעירה בת ה-14" של דגה, אך הרקדנית של הלפמן בוגרת, לגופה מחוך והיא נועלת עקבים; בר מעוקם מעולם הבלט הקלאסי, לצד עמוד חשפנות שיוצא מהאדמה.

התערוכה של הלפמן נעה בין עיסוקה בתולדות האמנות ומחול, ובין עולמה האישי: התבגרות, אמהות, תשוקה ונשיות.[3] הלפמן סיפרה כי שם התערוכה "בת-דור", כשם להקת המחול שזכתה להצלחה בשנות ה-70 והתפרקה זמן קצר לפני עליית התערוכה, נבחר בגלל הכשל הפנימי שקיים בו. מכיוון שהוא מקפל בתוכו הן את ההבטחה לעדכניות והקשבה להווה, אך בו בעת את היותו שייך לעבר ובן חלוף. "כי אם את עכשיו בת הדור, אז מחר את כבר לא."[4]

בשנת 2019, הציגה הלפמן את התערוכה "היסטוריה עד גמר המלאי" בגלריה זומר בתל אביב. במרכז התערוכה עמדה עבודת הווידאו "Running Out of History" שמספרת את סיפורה של גל לוסקי, המייסדת והמנכ"לית של הארגון ההומניטרי IFA (Israeli Flying Aid). לוסקי עסקה בשנים האחרונות בהברחה מסיבית של סיוע הומניטרי לסוריה. בעבודת הווידאו מופיעה הלפמן האמנית כמבריחה בעצמה. הלפמן מתעניינת במושג ההברחה כדימוי, כשהיא מייצרת השוואה בין פעולת ההברחה במציאות לבין פעולת ההברחה באמנות. הלפמן מספרת כי עוד לפני שהכירה את סיפורה של לוסקי התעניינה ביחסים בין דמות המבריח לאמן "עניין אותי לחשוב על דמותו של המבריח כמקבילה לזו של האמן (...) שניהם עוסקים בפעולות של הסוואה, התוכן שהם מביאים איתם מפציע לתוך המרחב כאילו יש מאין."[5] במהלך הווידאו, הלפמן שולחת לסוריה קובץ הדפסה של קוביות משחק. הקוביות ששולחת הלפמן מפרקות את המשפט " we will not forgive we will not forget", כך שהטלתן יוצרת קריאה אחרת ואף הפוכה על המצב בכל פעם. בסיום הווידאו מצורף תיעוד של הגעת הקוביות. ההגעה הפיזית של הקוביות והאזרחים הסורים שמשחקים בהם, מייצרת את הקשר בין פעולת ההברחה האמנותית של הלפמן לבין שינוי התודעה ואף המציאות.[6]

התערוכה "Dear A.S.A/P" באוצרות ענת דנון סיון נפתחה במוזיאון תל אביב לאמנות ביוני 2020. בתערוכה עוסקת הלפמן באפשרות היצירה של האמן במרחבים מוגבלים, תוך מציאת פתח מילוט המאפשר לאמן לפעול. הלפמן בוחנת את מקומה של האמנות בזמן משבר, תוך שהיא משרטטת מרחב ששואב השראה, מתיאטרון, מעברי-גבול ומתקני-כליאה. במרכז התערוכה מוצגת עבודת וידאו שמספרת את סיפורו של אמן עכשווי שזהותו אינה ידועה, האמן מוזמן על ידי האוצרת של בית פליקס נוסבאום להציג את עבודתו במוזיאון. בדומה לפליקס נוסבאום שפעל בסתר בזמן מלחמת העולם השנייה, פעולתו של האמן מוגבלת ממניעים פוליטיים, והוא מוציא לפועל את עבודותיו בעזרת קבוצת גולים שהלפמן מכנה "קונקטיב". הלפמן פותחת בפני הצופה שני מסלולים לקריאת התערוכה, כשהיא מציבה בכניסה לתערוכה שני שערים SHOW ו-TIME, שמרכיבים יחד את המונח "שואו-טיים" .על הצופה מוטלת הבחירה באיזה נתיב ללכת, וכך באיזה אופן לקרוא את התערוכה. הבחירה במסלול ה"TIME" חושפת תחילה מיצב פיסולי מפורק שלוקח השראה מימי הזוהר של הקברט הגרמני. לעומת זאת הבחירה במסלול "SHOW" שולחת את הצופה מיד ל"גולת הכותרת" של התערוכה: עבודת הווידאו שכמו מספרת את הסיפור כולו. לצד עבודת הווידאו מוצגים פסלים ורישומים, כשהדימוי החוזר בהם הוא הכד, שלדברי הלפמן "כל פעם שיש קטסטרופה בעולם, מופיע דימוי האישה עם הכד".[7]

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1998 - “God’amn this DJ, Make my Day”, הגלריה של המדרשה לאמנות, בית ברל, כפר-סבא
  • 1999 - “Iris”, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הרצליה
  • 2000 - "Tiesto", גלריה זומר אמנות עכשווית, תל אביב-יפו
  • 2001 - "אינובה", מרכז אמנות, מילווקי, ארצות הברית
  • 2003 - "כוכב יאיר", גלריה זומר אמנות עכשווית, תל אביב-יפו
  • 2003 - הביאנאלה לאמנות, ונציה, איטליה
  • 2007 - "בת-דור", מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 2008 - פרויקט רוטשילד 69, ארט תל אביב, תל אביב-יפו
  • 2009 - "השיעור", מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו
  • 2010 - "דוקטור, דוקטור", גלריה זומר אמנות עכשווית, תל אביב-יפו
  • 2013 - "כאשר רודנים זועמים", מוזיאון תל אביב לאומנות, תל אביב-יפו.
  • Change" - 2013", מרכז לאמנות עכשווית, תל אביב-יפו.
  • 2015 - “I’m so broke I can’t pay attention”, גלריה K. period, ניו-יורק.
  • 2019 – "היסטוריה - עד גמר המלאי", גלריה זומר לאמנות עכשווית, תל אביב.
  • 2020 - "Dear A.S.A/P", מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב

תערוכות קבוצתיות נבחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1999– "ארט פוקוס 3", בריכת הסולטן, ירושלים
  • 2000 – "פלטפורמה", זומר, גלריה לאמנות עכשווית, תל אביב
  • 2003 – " חלומות וקונפליקטים - הדיקטטורה של הצופה", הביאנלה לאמנות, ונציה, איטליה
  • 2004 – "ציון שמתחת לפני השטח: אמנות מן החזית", Spirit New York, רחוב 530 מערב, פינת רחוב 27, ניו יורק, ארצות-הברית
  • 2007 – "הביאנלה הראשונה לאמנות עכשווית", מוזיאון הרצליה לאמנות, בית יד-לבנים, הרצליה
  • 2008 – "הצופה המובלע של האמנות הישראלית", תיאטרון תמונע, תל אביב
  • 2008 – "זמן אמת: אמנות בישראל 1998 – 2008", מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 2009 – "תערוכה קבוצתית - הפרס לאמנות ישראלית 2008", מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב
  • 2017 – "תנאים למחוללות פוליטית", המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב
  • 2018 – "בעיות השעה" - מוזיאון תל אביב לאמנות - ביתן הלנה רובינשטיין, תל אביב

פרסים ומלגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1998 - מלגת קיפר לאמן ישראלי צעיר, קרן וולף.
  • 1998 - פרס בצלאל לפרויקט גמר.
  • 2001 - פרס האמן הצעיר, משרד המדע, תרבות וספורט.
  • 2009 - פרס משרד התרבות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טל עומר, "מיכל הלפמן בדרך אל הנחלה", את, ‏9 ספטמבר 2008
  2. ^ מלצר גלעד, "התערוכה החדשה של מיכל הלפמן מערערת על המושג 'מקור"', הארץ, ‏26 אפריל 2020
  3. ^ מנדלסון אמיתי, טקסט מלווה לתערוכה "בת-דור", מוזיאון ישראל, ‏26.04.2007-17.06.2007
  4. ^ הלפמן מיכל, צוטט אצל דסאו, אורי, "רוב השירים ועוד קצת", סטודיו גיל' 169, ‏יוני-יולי 2007
  5. ^ הלפמן מיכל, צוטט אצל סער יובל, "מיכל הלפמן עושה אמנות עם הגב לקיר", פורטפוליו, ‏18 פברואר 2019
  6. ^ פשדצקי איריס, "המלצת השבוע: האמנות כהברחה, המציאות כבריחה", ערב-רב, ‏12 ינואר 2019
  7. ^ הלפמן מיכל, צוטט אצל עפרת גדעון, "קברט 2020", המחסן של גדעון עפרת, ‏19 יוני 2020