לדלג לתוכן

מלחמת הברונים השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת הברונים השנייה
תאריכים 12641267 (כ־3 שנים)
מקום אנגליה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מלחמת הברונים השנייהאנגלית: Second Barons' War) הייתה מלחמת אזרחים באנגליה בין כוחותיהם של מספר ברונים בראשות סימון החמישי דה מונפור נגד הכוחות המלכותיים של הנרי השלישי, מלך אנגליה, שבראשם עמד תחילה המלך עצמו ואחר כך על ידי בנו, המלך לעתיד אדוארד הראשון. הברונים ביקשו לאלץ את המלך לשלוט יחד עם מועצת ברונים. המלחמה כללה גם סדרת מעשי טבח ביהודים על ידי תומכיו של דה מונפור, כולל בניו הנרי (אנ') וסימון (אנ'), בהתקפות שמטרתן לתפוס ולהשמיד עדויות לחובות ברוניאליים. כדי לחזק את ההצלחה הראשונית של משטרו הברוניאלי, ביקש דה מונפור להרחיב את היסודות החברתיים של הפרלמנט על ידי הרחבת זכות הבחירה בפעם הראשונה. עם זאת, לאחר שלטון של קצת יותר משנה, נהרג דה מונפור על ידי כוחות הנאמנים למלך בקרב אוושם.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת שלטונו של הנרי השלישי זכורה בעיקר בשל המשבר החוקתי בתקופה זו, שכלל מאבק אזרחי שהתעורר לכאורה על ידי דרישותיו לכספים נוספים, אך סימן חוסר שביעות רצון כללי יותר משיטות ממשלו של הנרי מצד הברונים האנגליים, שהוחרף על ידי רעב המוני.

סימון החמישי דה מונפור היה אביר צרפתי שנישא לאחותו של הנרי, אלינור וקיבל את התואר רוזן ליסטר. הם נישאו בהסכמתו של הנרי אך ללא הסכמת הברונים האנגליים (שבדרך כלל הייתה הכרחית). כתוצאה מכך התפתח סכסוך בין דה מונפור להנרי. מערכת היחסים ביניהם הגיעה למשבר בשנות ה-50 של המאה ה-19, כאשר הועמד דה מונפור למשפט על פעולות שביצע כסגן גסקוניה.

בתקופת שלטונם של ג'ון והנרי השלישי, מלכי אנגליה, הטיל הכתר מעת לעת מס על היהודים כעונש, מה שגרם למלווי כספים למכור את איגרות החוב שלהם במחירים זולים כדי לגייס מזומנים לתשלום המיסים שלהם. אגה"ח נמכרו לאנשי חצר המלוכה ולתומכי הכתר העשירים ביותר במחירים מופחתים, מה שגרם לרבים מבעלי האדמות הבינוניים שהיו בחובות לאבד את אדמותיהם. זה הזין את האמונות האנטישמיות העולות שתודלקו על ידי הכנסייה. הצעדים נגד היהודים והשליטה בחובות ובריבית שלטו בוויכוחים על כוח מלכותי וכספים בקרב המעמדות שהחלו להיות מעורבים בפרלמנט ותמכו בדה מונפור במהלך המלחמה.

דה מונפור ניצל את האנטישמיות הגואה שנוצרה לטובתו. הרצח לכאורה של יו מלינקולן (אנ') בידי יהודים הוביל לתלייה של 18 יהודים.[1] צעדים אנטי-יהודיים רשמיים בחסות הכנסייה הקתולית, בשילוב עם תרעומת על חובות בקרב הברונים נתנו למונפור הזדמנות למקד קבוצה זו ולהסית למרד על ידי קריאה לביטול חובות ליהודים.

הנרי גם הסתבך במימון מלחמה נגד בית הוהנשטאופן, בשם האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי, בתמורה להבאת ממלכת סיציליה עבור בנו השני אדמונד. זה גרם לברונים רבים לחשוש שהנרי הולך בעקבות אביו ושצריך לשמור עליו כמוהו. כאשר האוצר של הנרי התייבש, משך ממנו אינוקנטיוס את תוארו והעניק אותו לשארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה, ובכך שלל למעשה מכירת הממלכה עבור אדמונד.

דה מונפור הפך למנהיגם של אלה שרצו לאשר מחדש את מגנה כרטה ולאלץ את המלך למסור יותר כוח למועצה הברוניאלית. בשנת 1258 אילצו שבעה ברונים מובילים את הנרי להסכים ל"תקנות אוקספורד (אנ')", אשר ביטלו למעשה את ממלכת אנגליה הנורמנית האבסולוטית, והעניקו כוח למועצה של 24 ברונים לטפל בעסקי הממשל, ולדאוג למועצה גדולה בדמות פרלמנט שייבחר פעם בשלוש שנים, שיעקוב אחר פעולותיהם. הנרי נאלץ להשתתף בשבועה קולקטיבית כדי לקיים את התקנות.

בשאיפה לשקם את מעמדו רכש הנרי בשנת 1259 את תמיכתו של לואי התשיעי, מלך צרפת, על ידי חוזה פריז, והסכים לקבל את אובדן האדמות בצרפת שנלקחו ממנו ומאביו על ידי לואי מאז 1202, ולערוך הומגיום לאלו שנשארו בידיו. בשנת 1261 הוא השיג בולה אפיפיורית שתשחרר אותו משבועתו והתחיל לבסס מחדש את שליטתו בממשל. האופוזיציה הברונית הגיבה בזימון פרלמנט משלה והתמודדה עם השליטה בממשל המקומי, אך לאחר שמלחמת אזרחים עמדה בפתח הם נסוגו ודה מונפור ברח לצרפת, בעוד שמנהיג האופוזיציה המרכזי האחר, ריצ'רד דה קלייר (אנ'), עבר לצד המלך.

על פי הסכם למבת', הוסכם על הקמת מערכת בוררות שתפתור מחלוקות בלתי תלויות בין הנרי לבין הברונים, כאשר דה קלייר היה הבורר הראשוני ועל פסקי הדין שלו היה ניתן לערער ללואי התשיעי, מלך צרפת. עם זאת, עורר חידוש המדיניות הפרובוקטיבית על ידי ממשלו של הנרי במהרה שוב את העוינות. מעמד המלך נחלש עוד יותר לאחר מותו של דה קלייר והעברת סמכויותיו לבנו גילברט (אנ'), שצידד בברונים, ועל ידי ביטול שבועת האפיפיור לקיים את "תקנות אוקספורד".

באפריל 1263 חזר דה מונפור לאנגליה וכינס מועצה של ברונים באוקספורד. במקביל פרצו קרבות בספר הוולשי, ועד הסתיו גייסו שני הצדדים צבאות ניכרים. דה מונפור צעד ללונדון, תושבי העיר החלו במרד ולכדו את המלך והמלכה במצודת לונדון. הם נלקחו בשבי ודה מונפור קיבל על עצמו שליטה אפקטיבית בממשלה בשם הנרי. עם זאת נשחקה התמיכה בו במהרה והנרי חזר לשלוט.

עם התפשטות אי סדר אלים והתגברות הסיכוי למלחמה כוללת, פנה הנרי ללואי בבקשה לבוררות, ולאחר התנגדות ראשונית הסכים דה מונפור לכך. בינואר 1264 הכריז לואי על ביטול "תקנות אוקספורד". כמה מהברונים שהתנגדו להנרי השלימו עם צעד זה, אך פלג רדיקלי יותר בראשות דה מונפור התכונן להתנגד לכל התבססות מחודשת של כוח מלכותי, והם והמלך החלו לרכז את כוחותיהם לקראת מלחמה.

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלחימה התחדשה בפברואר 1264, עם התקפות של בניו של דה מונפור, הנרי (אנ') וסימון (אנ'), על תומכי המלוכה בספר הוולשי. ביטול חובות ליהודים היה חלק מקריאתו של דה מונפור לנשק.

סדרת התקפות על קהילות יהודיות אורגנו על ידי בעלות ברית מרכזיות של מונפור, בתקווה להרוויח על ידי השמדת רישומי החובות שלהם למלווים בריבית. פוגרומים אלו הרגו את רוב היהודים בווסטר, במקרה זה בראשות בנו של דה מונפור, הנרי ורוברט דה פררס (אנ').[2]

בלונדון הוביל ג'ון פיץ ג'ון פוגרום ביהודי לונדון והרג כמה הדמויות היהודיות המובילות בעיר: יצחק פיל אהרון וקוק פיל אברהם. חמש מאות יהודים מתו בלונדון. פוגרומים נוספים התרחשו בווינצ'סטר, בהובלת סימון דה מונפור הבן. האלימות האנטי-יהודית התפשטה ללינקולן ולקיימברידג'. קהילות יהודיות נוספות שנפגעו היו בקנטרברי[3] ובנורת'האמפטון.

באפריל כינס דה מונפור האב, ששלט בלונדון, את כוחותיו בסנט אולבנס ויחד הם צעדו כדי לשחרר את נורת'המפטון, שהייתה במצור על ידי המלוכה, אך היה מאוחר מדי מכדי למנוע את כיבוש העיר על ידי בגידה. לאחר מכן עבר לקנט והטיל מצור על המעוז המלכותי של טירת רוצ'סטר, אך מששמע דיווחים על התקדמות של הכוחות המלכותיים לעבר לונדון הוציא את רוב כוחותיו מהמצור כדי להתמודד עם איום זה. לעומת זאת, עקף המלך הנרי את הבירה ואת צבא המורדים והסיר את המצור על רוצ'סטר, לפני שכבש את טונברידג' (אנ') ואת וינצ'לסי (אנ') מידי המורדים.

לאחר שהתקדם לעבר סאסקס אירע עימות בין הנרי לדה מונפור, שהוביל את צבאו החוצה מלונדון. בקרב לואס ב-14 במאי הובס הנרי ונפל בשבי על ידי דה מונפור, יחד עם בנו הנסיך אדוארד ואחיו ריצ'רד, רוזן קורנוול. בעוד הנרי הצטמצם לדרגת מלך הרחיב דה מונפור את הייצוג הפרלמנטרי כך שיכלול קבוצות מעבר לאצולה, חברים מכל מחוז באנגליה ומערים חשובות רבות. הנרי ובנו אדוארד נותרו שבויים יעילים. בערך בזמן הזה הודיע מונפור על מחיקת כל החובות ליהודים.

הרדיקליות של חתרנותו של דה מונפור לסדר המסורתי הובילה שוב לשבר בבסיס התמיכה השברירי שלו.

במאי 1265 ברח הנסיך אדוארד מהשבי והרכיב צבא מלכותי חדש בווסטר. הוא משך עריקים מהצבא הברוניאלי, וביניהם גילברט דה קלייר, בעל בריתו החזק ביותר של דה מונפור. דה מונפור נחסם מלנוע מזרחה מהרפורד על ידי שליטה מלוכנית על מעברי נהר סוורן. במעבר לוויילס כרת דה מונפור ברית עם הנסיך הוולשי ל'ואלין אפ גריפיד', שסיפק לו חיילים. ניסיון של דה מונפור לשלוח את כוחותיו על פני שפך הסוורן מניופורט סוכל כאשר הושמדו שילוחיו על ידי ספינות מלחמה מלכותיות, והוא חזר להרפורד.

מטרתו של דה מונפור הייתה כעת להתאחד עם כוחותיו של בנו סימון, אך הוא נע באיטיות מדי מערבה מלונדון. בסופו של דבר הגיע סימון הבן למעוז הברוני של קנילוורת', אך אדוארד הצליח להסב אבדות גדולות לכוחותיו, שרבים מהם שוכנו מחוץ לחומות הטירה בקנילוורת'. סימון האב ניצל את מעברו של אדוארד לקנילוורת' כדי לחצות את הסוורן מקמפסי (אנ') והיה בדרכו להצטרף לבנו כאשר הוא סוכל והובס באופן מכריע על ידי המלוכה בקרב אוושם ב-4 באוגוסט. סימון ובנו הנרי נהרגו בקרבות, והמלך הנרי, שאותו לקח עמו דה מונפור האב לקרב, שוחרר.

הניצחון בקרב אוושם הותיר את המלוכה בעמדה דומיננטית, אך המורדים המשיכו להגן על מעוזיהם, בעיקר קנילוורת'. הנסיך אדוארד החל במצור על קנילוורת' (אנ') ב-21 ביוני 1266, שנמשך חודשים ארוכים. המלך הנרי שוכנע לחפש הסדר פשרה, ועדה של בישופים וברונים ניסחה כרוז, הידוע בשם הכרזת קנילוורת' (אנ'), שפורסם ב-31 באוקטובר. הוא קבע תנאים שלפיהם יוכלו המורדים להבטיח חנינה ולהשיב לעצמם את אדמותיהם שהוחרמו בעזרת תשלום קנס כבד. ההצעה נדחתה תחילה על ידי המורדים, אך ב-14 בדצמבר אילץ לבסוף הרעב ששרר קנילוורת' את מגיניה להיכנע ולקבל את תנאי הדיקטום.

באפריל 1267 פתח שוב גילברט דה קלייר במרד וכבש את לונדון. הוא התפייס עם הנרי על ידי הסדר משא ומתן ביוני, שהקל את תנאי הדיקטום ואפשר למורדים שהביעו צער על מעשיהם להשיב לעצמם את אדמותיהם לפני ולא אחרי ששילמו את קנסותיהם. באותו הקיץ נרשמה גם כניעה במשא ומתן של הקבוצה האחרונה של המורדים, שהחזיקה מעמד בפנלנדס (אנ') ובאי אילי (אנ'). סך הנפגעים במלחמה נאמד ב-15,000.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Joseph Jacobs, England, Jewish Encyclopedia
  2. ^ J W Willis-Bund, William Page, The city of Worcester: Introduction and borough, British History Online
  3. ^ Richard Huscroft, Expulsion: England's Jewish Solution, Tempus Publishing, 2006, p. 105