מלחמת השפות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הטכניקום (הטכניון) במשכנו הראשון בשכונת הדר הכרמל, 1913 (כיום משמש הבניין כמשכנו של המוזיאון הלאומי למדע, טכנולוגיה וחלל)

מלחמת השפות הייתה סערה ציבורית שהתרחשה בארץ ישראל ב-1913 סביב מקומה של העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי בארץ. מאבק זה, שהתנהל כנגד חברת "עזרה" של יהודי גרמניה, היה חריג בהשפעתו, ומשמש כסמל לניצחון ההתחדשות היהודית הלאומית ותחיית הלשון העברית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציונים ראו את היידיש כמייצגת את התרבות היהודית הגלותית שבעיניהם נחשבה מנוונת, נחשלת ומתרפסת, וכשוללת את הציונות במהותה. היידיש הייתה שפת אמם של רוב יהודי הגולה, ועל כן התגלמה שלילת הגלות בשלילת היידיש. הציונים במזרח אירופה ובמערבה נחלקו בדעתם בדבר השפה שתחליף את היידיש ביישוב. הציונים המערב-אירופאים שביססו את הציונות המדינית - כהרצל ומקס נורדאו - ראו ביידיש שפה מאובנת שראוי כי תיכחד. הם סברו שעל היהודי החדש לאמץ את ההשכלה על מנת לעמוד באתגרי המודרנה, והיידיש נתפסה כמכשול בדרכו. הם טענו ששפת הציוני צריכה להיות שפת המדינה ממנה הגיע – גרמנית, צרפתית, פולנית או כל שפה אחרת. העברית לא נתפסה כשפה שאפשר להנחילה לציבור הרחב ולהפכה לחלק מהגשמת החזון הציוני. הרצל כתב ב"מדינת היהודים":

רבים אולי יחשבו, כי יכבד ממנו להבין איש את שפת רעהו, יען אשר אין לנו עוד שפה אחת המדוברת בפי כל העם. הן לא נוכל היום לדבר עברית, כי [מי] מאתנו יש לאל ידו לדרוש פתקא למסעו במסלת הברזל בשפת עבר? אבל גם הדבר הזה פשוט הוא מאד. כל איש ידבר שם בשפה, שבה חונך ובה הגה מנעוריו בארץ מולדתו. ומדינת השוייץ תוכיח, כי יוכלו עמים שונים, המדברים שפות שונות, לשבת כאחים יחדיו. גם בארצנו החדשה נהיה כלנו את אשר הינו פה, כאשר לא נחדל לעולם מאהוב את ארצות מולדתנו בכל נפשנו.

הרצל טען שיש צורך להיפטר מ"שפות הז'רגון הבלולות והמנוולות": "שפות הגיטו, השגורות עתה בפינו לא תשמענה עוד. הן הנה [אלה] השפות המלאות מסתרים, אשר ידברו האסורים בבתי כלאם. המורים בבתי ספרנו ישימו את לבם בייחוד לעסוק בדבר הזה, והשפה אשר תסכון ביותר לענייני המסחר והעסקים הכללים תהיה במשך העת לשפה המדוברת בארצנו."

ש' ברנפלד כתב ב"הצפירה": "לעשות את השפה העברית מדוברת במובן הרגיל, זה לפי דעתי נמנע גמור, עוד לא אירע זה לשום שפה בעולם, אפילו לאיזה דיאלקט, כי יחיו אותה מאחרי שחדלה להיות שפה מדוברת. כלי זכוכית שנשבר שוב אין לו תקנה".[1] הציונים ממזרח אירופה תלו תקוות בעברית וטענו שהיידיש צריכה לעבור מהעולם כשפת דיבור. עבור הציונים ממערב אירופה ייצגה היידיש את ההסתגרות הגלותית ועבור ציוני מזרח אירופה - את נחיתותו והשפלתו של העם היהודי, הנתון, כמיעוט, לחסדי הרוב בכל מדינה. יוסף ויתקין, איש העלייה השנייה, כינה את היידיש "הז'רגון הנדבק אל הלימודים העבריים, הנוטל מהם כל טעמם ויהי להם כסד אל רגלי האסיר." היידיש נתפסה כ"כלי ריק", "ארורה", מקור לכלימה ולקלון, שפת חסרי ההשכלה. במאמרו "תחיית הרוח" כתב אחד העם כי "היעלמותו הצפויה של הז'ארגון, בדיבור ובספרות, הוא כורח היסטורי ותהליך בלתי נמנע. גורלה של היידיש, כמכשיר זמני, ייחרץ במוקדם והיא תצלול לתהום הנשייה". לעומת זאת כתב ברדיצ'בסקי:

הלשון היהודית, הז'רגון... הוא בנין נשגב, שיש להשתומם עליו; היהודים לקחו שמות ופעלים מהשפה הגרמנית, הפּולנית והרוסית והרבה מאד מהשפה העברית ועוד משפות אחרות ויערבו אותם יחד, רקחום, טיגנום, עיבדום ויעשום לשפה אחת, שפה טבעית, שפה המביעה כל רגשות נפש היהודים וכו'. היהודי יצק בשפתו זו את נפשו ואת רוחו, כעסו, שיחו, עצבונו ויגונו וגם ששונו ותוחלתו. בה נטע חלק רב מחכמתו וּבינתו – וערמומיותו; וּבה תמצאו את חידודיו ועקיצותיו וּמהתלותיו, את עקמוּמיותיו וּקנוּניותיו, בה תמצאו את אָפים של היהודים, את תכוּנותיהם ורשמי נפשם. אחד לא נעדר.

השפה הזאת מדוברת בפי רוב בנינו ובנותינו; ואך בעזרתה נוכל להבין את חיי ההמון העברי הפּנימיים והנסתרים מעיני זר. כי טרם נבין את הז'רגון, טרם נדע להרגיש את העורקים הדקים מנפש ההמון, טרם תלמד אזננו לשמוע את לחש המיתרים והנימים ההומים אלינו חרש מעל שפתי ההמון, בדברו אלינו או בין איש לרעהו - לא יהיה לנו גם המפתח הנאמן אל הגן הנעול אל לב העם.

י. ח. ברנר כתב ב-1911:

ההבראיסטים [חובבי העברית]... אוהבים אילוזיות בכלל, ולכן גם העובדה, שאיזו מאות ילדים מדברים בבית-הספר עברית, מחוללת כבר האילוזיה [האשליה] בנפשם, כי עברית היא שפת הדור הצעיר בארץ ישראל, ולכן נחוצה, לפי דעתם, עוד התאמצות אחת, נחוץ לאסור על הילדים לשמוע ז'ארגון מעל הבמה – והרי הכל כאן...

לנו, השיבולים הבודדות ביהודה, יקרה השפה העברית – אדרבה, הבה ונעמול בה לשפרה ולהפיצה... זהו מילוי צורך ידוע... אבל בזה שנפריע איזה חזיון ז'ארגוני, הנחוץ גם הוא, בזה שלא ניתן לדור הצעיר לקרוא את הדברים הגדולים שיש בספרות הז'ארגונית... בזה שנאסור על נערינו להתודע אל חיי עמם, ובנידון דידן, לשמוע, למשל מונולוגים ז'ארגוניים אמנותיים מפי מקריא אמנותי... לא, רבותי, בזה עדיין אין אנו עושים כלום בשביל העברית, בזה אנחנו רק נותנים לעצמנו תעודת עניות עוד יותר גדולה, בזה אנחנו מראים רק כי העיקר אצלנו המלה הריקה, הצלצול הריק, הדיקורציה [הקישוט], במחילה...

ברנר מחה על ניסיון המשכילים להיבדל מהיידיש ולדבוק בעברית, בטענם כי בהיבדלם מהיידיש הם מצהירים על עצמם כיהודים מזן חדש: "שמא חושבים אתם, שאחרי הגזירה של 'כנסייתכם' שעברית היא היחידה... עבודותיהם של מנדלי, פרץ, שלום-עליכם, דינזון, רייזין וליֶסין יחדלו מהיות יצירה לאומית?... על מי אתם מאיימים בזירותיכם? מי ישמע לכם?"[2] גם המתנגדים ליידיש לא יכלו לוותר עליה כשפת דיבור. בעת העלייה השנייה הייתה העברית דלת-מילים וקשה היה לוותר על שפת האם - ולרוב הייתה זו יידיש. שלמה לביא, מהאידאולוגים של העלייה השנייה, כתב שקבוצת כנרת הייתה אמנם על טהרת העברית, אך "אין כל יכולת להביא בחשבון כמה זה עלה. אין להעריך כלל כמה עולה לאדם המעבר משפת דיבור אחת לשנייה, ובייחוד לשפה שאיננה עדיין שפת דיבור. ומה רבים עינויי הנפש הרוצה לדבר, ויש לה מה להגיד, והיא אילמת ומגמגמת."[3] במזרח אירופה נדחקה העברית מפני היידיש, שהייתה עשירה יותר ובעלת רבדים ועומק רבים יותר, ובמערב אירופה ומעבר לים נדחקה העברית מפני שפות ההשכלה והמקום, בין אם אנגלית, גרמנית, צרפתית, ספרדית או שפות אחרות. עד העלייה השנייה חיו סופרי העברית בתחושת נחיתות ובפחד מפני בידוד והשכחה. דוד פרישמן כתב בשנת 1901: "השפה העברית נותרה ללא דוברים וללא קוראים. אין לנו עם ואין לנו ספרות ואין לנו תנועה ואין לנו תחייה ואין לנו דבר."[4]

בשנת 1904 הייתה השפה העברית שפת הוראה בשישה מתוך 29 בתי ספר מאורגנים בארץ ישראל. בשנת 1908 הוחלט להקים מוסד על-תיכוני מקצועי ראשון בארץ, מוסד שממנו צמח מאוחר יותר הטכניון. השם שנבחר למוסד החדש היה "טכניקום". טכניקום זה נועד להכשיר עובדים מיומנים (מנהלי עבודה, טכנאים, עוזרי מהנדסים) ולידו היה צריך לקום בית ספר בעל שתי מגמות, מגמה טכנית ומגמה ריאלית.

חברת "עזרה", שהייתה גוף יהודי-גרמני לא ציוני, תרמה את מרבית הכסף למוסד, והנהלתה, בראשות ד"ר פאול נתן, החליטה כי הגרמנית, ולא העברית, תשמש כשפת הוראה ראשית, בעיקר משום שמשיקולים מעשיים היה יתרון לגרמנית כשפה מקובלת במדע. העברית הייתה שפה שהדיבור בה החל זה מקרוב, והיה מחסור גדול באוצר מילים טכני ומדעי ובכלים שיאפשרו השכלה מדעית בשפה זו.

המחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליעזר בן-יהודה, מראשי הלוחמים במאבק למען השפה העברית

התעוררה מחלוקת שפשטה ליישוב כולו, בהנהגת הסתדרות המורים ותלמידים שהצטרפו. פרצה שביתה במוסדות "עזרה" ונעשו פעילויות מחאה. בעקבות השביתה הוצבו שוטרים טורקים במוסדות החינוכיים על מנת להגן על אלה שבחרו לא לשבות. עם ראשי הלוחמים נמנה אליעזר בן יהודה, שעשה זאת חרף תלותו בחברת "עזרה", שסייעה לו במימון ההוצאה לאור של מילונו לשפה העברית. הוויכוח בין שני הצדדים היה חריף ובלתי פוסק עד שד"ר שמריהו לוין, שמונה על ידי חברת "עזרה" למנהל פרויקט הקמת הטכניקום, ושתמך בעברית כשפה עיקרית בבית הספר התיכון, התפטר מתפקידו. הוא גם נאם בקונגרס הציוני ה-11 שנערך ב-1913 בדרישה שההסתדרות הציונית תהיה חייבת לדאוג לחינוך הדור הצעיר בארץ. ב-26 באוקטובר 1913 התקיימה הישיבה המכריעה בהנהלת מוסד הטכניקום בברלין בנושא שפת ההוראה. ההחלטה הייתה לקבל את ההצעה של ד"ר נתן וללמד בגרמנית.

כתוצאה מההחלטה הזו התפטרו חברי ההנהלה הציונים מהנהלת המוסד, ובארץ ישראל פרצה התנגדות רבה נגד חברת "עזרה", עד כדי כך שהסתדרות המורים הכריזה על חרם נגד הטכניקום והתיכון (מעשה סמלי בלבד, שכן הטכניקום והתיכון טרם קמו, ועדיין לא היה צורך במורים).

סערת הכרזות: המלחמה על השפה עברית. כרזה על אספה בנווה שלום

תוצאות המאבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

המריבות על השפה גרמו לכישלון בניסיון למצוא תורמים להמשך הפרויקט, ולכן נאלצו להפסיק את הבניה בגלל מחסור בכסף ולדחות את פתיחת המוסד. התוצאה הישירה הייתה פיטורי העובדים ועוינות מוגברת כלפי חברת "עזרה" בארץ ישראל. לחברת "עזרה" לא נותרה ברירה אלא להיכנע, ובישיבה שנערכה ב-22 בפברואר 1914 היא הודיעה ששפת הלימוד בטכניקום תהיה עברית.

בסופו של דבר היה הניצחון במאבק בידי המצדדים בשימוש בשפה העברית. היישוב השתחרר מתלות בין-תרבותית ומהשפעת שפות זרות והלאומיות היהודית קיבלה חיזוק משמעותי. פרישת המורים מ"עזרה" הייתה למעשה השתחררות מה"אפוטרופסות" ומעבר לעצמאות בתחום החינוך, והקמת מוסדות-חינוך כמו בית המדרש למורים העברי ובית הספר הריאלי בחיפה. התפתחה רשת חינוך עברי בחסות ועד ציבורי עם ערכים לאומיים-ציוניים. השלטונות הטורקיים הכירו בעברית כשפת הוראה. בשנת 1922 הכריזה ממשלת המנדט הבריטי על השפה העברית כשפה רשמית בארץ ישראל, לצד האנגלית והערבית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף לנג, דבר עברית! חיי אליעזר בן יהודה, ירושלים תשס"ח 2008, עמ' 721 - 766

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כרמי שלמה, עם אחד ושפה אחת (ת"א: משהב"ט, 1997)
  2. ^ פרויקט בן יהודה
  3. ^ חבר יעל, מה שחייבים לשכוח: יידיש ביישוב החדש (כתר: 2005), עע' 42, 44
  4. ^ גרץ נורית, אל מה שנמוג (עם עובד, 1997), ע' 108