מנהלת קל"ע
מנהלת קל"ע (ראשי תיבות של קליטה לעזה) הייתה תנועה, אשר פעלה למען מניעת תוכנית ההתנתקות באמצעות הסברה ועידוד קליטה של תושבים רבים ככל הניתן ליישובי גוש קטיף.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התנועה הוקמה בסוף שנת 2004 על ידי דתיה יצחקי, דוברת המועצה האזורית חוף עזה לשעבר ובעלה ההיסטוריון אריה יצחקי מתוך מחשבה כי אם יגיעו לגוש קטיף אלפי מתיישבים חדשים תוכנית ההתנתקות לא תוכל לצאת לפועל[1]. שמה של התנועה נגזר משמה של מנהלת סל"ע (אשר החליפה את שמה עם חלוף השנים ל"מנהלת תנופה"). התנועה פעלה באופן עצמאי ואף במקביל לתנועת המחאה של מועצת יש"ע וזאת בשל המחלוקות על יעילותן של פעולות מחאה כגון השרשרת האנושית[2]. בשל כך הצטרפו לתנועה ארגונים נוספים כגון נשים בירוק בהובלתן של נדיה מטר ואניטה פינקלשטיין שלא זכו לשיתוף פעולה מצד תנועת המחאה המרכזית.
עיקר פעילותה של התנועה התמקד בשיפוץ מבנים נטושים ברחבי הרצועה והבאת "גרעינים" של מתיישבים שיאכלסו אותם[3]. במסגרת פעילות זו הביאה התנועה מאות רבות של אנשים (בעיקר משפחות צעירות) למספר יישובים ובמיוחד לנצר חזני ולכפר דרום[4]. פרויקט הדגל של התנועה בתקופה זו היה שיפוץ מלון חוף הדקלים הנטוש ואכלוסו ב-150 משפחות ומספר רווקים[5]. במקביל סיפקה התנועה שירותי הסברה ודוברות ובמיוחד לעיתונות הזרה[6] ולכתבים אשר הוחרמו[7] על ידי הדוברות הרשמית של המועצה האזורית חוף עזה.
בחודש יוני 2005 ולאחר שצה"ל החל בהריסת המבנים הנטושים בגוש קטיף[8] והכנסת חומרי בנייה כבר לא התאפשרה, במיוחד לאחר פינוי מלון חוף הדקלים[9]. החלה התנועה בהקמת מחנות אוהלים שנועדו לאכלס את אלפי האנשים אשר היו צפויים להגיע לאזור לצורך תמיכה במאבק. המחנות הוקמו בכפר דרום, בנצר חזני, בשירת הים, בכרם עצמונה ומחנה נוסף יועד לנוער[10]. במקביל רכשה התנועה מזון וציוד רב שנרכשו באמצעות תרומות ושאוכסנו במחסנים באזור ונועדו לשימוש יושבי מחנות האוהלים[11].
עם תחילת הפינוי בפועל התרכזו חברי התנועה אשר נשארו באזור בעיקר במחנה האוהלים בשירת הים, ביישוב כפר ים ובכפר דרום[12].
לאחר סיום ביצוע תוכנית ההתנתקות פורקה התנועה וחבריה השתלבו בתנועת נשים בירוק ובפעילות ביהודה שומרון[13].
פעילויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שיפוץ מבנים לא מאוכלסים ברחבי גוש קטיף לצורך אכלוסם מחדש[3].
- שינוי כתובתם של אלפי אזרחים לגוש קטיף במרשם משרד הפנים וחלוקת דואר אשר יועד להם מטעם רשויות המדינה[11].
- שיפוץ מלון חוף הדקלים והובלת המאבק כנגד פינויו[14].
- הקמת מחנות אוהלים[1].
- הבאת אלפי מתנדבים לגוש קטיף תוך שיתוף פעולה עם תא כתום ונוער הגבעות[4].
- דברור "המאבק" לתקשורת הבינלאומית והמקומית[7].
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 מנהלת קל"ע מכינה אוהלים להמונים, באתר ערוץ 7 חדשות, פוליטיקה, תרבות, יהדות ועוד
- ^ כתבה: דיקלה דיקשטיין גל-עד, 15 שנים לגירוש, מגזין נשים, 2018
- ^ 1 2 כְּתום המאבק הכתום ● מיוחד, באתר COL
- ^ 1 2 "מי שלא יילך לכלא הוא שפן", באתר ynet, 6 ביוני 2005
- ^ ההתנתקות מפיחה חיים במלון של נווה דקלים, באתר ynet, 18 במאי 2005
- ^ "The Last Stand" (באנגלית בריטית). 2005-11-15. נבדק ב-2020-10-31.
- ^ 1 2 רן בנימיני, לוקח את העניינים באופן אישי, באתר העין השביעית, 1 בנובמבר 2004
- ^ שירות, החלה הריסת מבנים אזרחיים בגוש קטיף, באתר גלובס, 26 ביוני 2005
- ^ מנהלת קל"ע: אנשי שב"כ ומשטרה יצרו את הפרובוקציה ב"מעוז הים", באתר ערוץ 7, 20\06\2005
- ^ מנהלת קל"ע נערכת לקליטת הצועדים בגוש קטיף, באתר ערוץ 7, 19/07/2005
- ^ 1 2 "מי שלא יילך לכלא הוא שפן", באתר ynet, 6 ביוני 2005
- ^ תמונת מצב: הרוב יבכו, ויתפנו בשקט, באתר ynet, 13 באוגוסט 2005
- ^ Gush Etzion Outpost Hastily Demolished - Inside Israel, Israel National News (באנגלית)
- ^ נדב שרגאי, שמועות בימין על פרובוקטורים של השב"כ, באתר הארץ, 29 ביוני 2005