נדיה מטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נדיה מטר
נדיה מטר תמונה מעודכנת.jpg
לידה 16 בפברואר 1966 (בת 53)
אנטוורפן, בלגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל  ישראל
מקום מגורים אפרת שבגוש עציון
ידועה בשל מראשי תנועת נשים בירוק וממובילות "תנועת הריבונות"
מקצוע פעילת ציבור חוץ-פרלמנטרית
בן זוג ד"ר דוד מטר, רופא ילדים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
נדיה ויהודית אוחזות באות "פרס מוסקוביץ לציונות"

נדיה מטר (נולדה ב-16 בפברואר 1966) היא פעילת ימין ישראלית, מראשי תנועת 'נשים בירוק' וממובילות "תנועת הריבונות".

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נדיה מטר נולדה לג'ק פינקוביץ' וברכה ביאליסטוק בשנת 1966 באנטוורפן בבלגיה, שם הייתה פעילה בתנוער בני עקיבא המקומית.

בגיל 18 למדה שנה במכון גולד בירושלים, חזרה לבלגיה לשנה בה פעלה בתנועת הסטודנטים "יבנה עולמי" ועלתה לישראל בשנת 1987. לאחר העלייה לישראל למדה חינוך והיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים[1]

בשנת 1988 נישאה לד"ר דוד מטר, רופא ילדים. לאחר נישואיהם התגוררו במשך שנה אחת בירושלים ולאחריה, בפסח 1989, עברו להתגורר באפרת שבגוש עציון.

בשנת 2010 נבחרה מטר למקום שישי ב"רשימת 20 הנשים המשפיעות בציבור הדתי-לאומי" שערך מקור ראשון[2]'[3], ובשנת 2015 נבחרה על ידי מגזין "נשים" כאחת מ-50 נשים מעוררות השראה[4].

בשנת 2019 זכתה נדיה מטר, בשיתוף עם יהודית קצובר, בפרס מוסקוביץ לציונות. בנימוקי ועדת הפרס נאמר כי הפרס הוענק להם על הובלת פעילות חוץ פרלמנטרית לעידוד ההתיישבות ביהודה ושומרון והחלת ריבונות ישראל עליהם.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הסכמי אוסלו הקימה בסוף 1993 את תנועת נשים בירוק יחד עם חמותה רות מטר. כובעי המצחייה הירוקים שנחבשו על ידי מטר ופעילי התנועה הפכו לסמלה של התנועה ולמקור שמה. אותה תקופה נודעה מטר בהפגנות רבות שיזמה במחאה נגד הסכמי אוסלו וכנגד התגברות טרור האבנים ובקבוקי התבערה בכבישי גוש עציון.

משנת 1994 הייתה למטר פינה קבועה בתחנת הרדיו של ערוץ 7 ובתחנת רדיו יהודית בלונדון, בהם עסקה בחיזוק הקשר לארץ ישראל ולהתיישבות בה כמו גם למורשת, ההיסטוריה היהודית ולעם ישראל בתפוצות. התוכנית הסתיימה עקב סגירת ערוץ 7 בשנת 2003[5].

בפעילותה כמנהיגת "נשים בירוק" לצד יהודית קצובר, זכתה מטר בהישגים ממשיים בהם: סיכול כוונת ממשלת רבין להעביר את השליטה ב"גבעת הדגן" שבאפרת מידי ישראל לידי הרשות הפלסטינית[6]. פתיחת כביש 398 (כביש עוקף זעתרה) מהר חומה לגוש עציון מזרח[7], ביסוס היאחזות החקלאית יהודית באדמות נצר שבגוש עציון, חידוש הנוכחות של צה"ל בשדמה ומניעת השתלטות פלסטינית על השטח[7]. בשנת 2009 קיבלה מטר תעודת הוקרה מראש מועצת אפרת על מאבקה למען גבעת הדגן[8].

בשנת 1995 הובילה מטר את חידוש מנהג הקפת חומות ירושלים בליל תשעה באב, לאחר מאבק משפטי בו יוצגה על ידי אביעד הכהן, בסיומו הורה בג"ץ למשטרה לאשר את הצעדה. משנה זו עומדת מטר מדי שנה בראש הצעדה בה משתתפים אלפי יהודים[9].

בשנת 2000 כשנשאלה כיצד תגיב אם חיילים יפנו יישובים, השיבה שתראה בהם אויבים ותשתמש באותם אמצעים בהם ישתמשו הם[דרוש מקור]. בשנת 2005 עברה נדיה מטר עם משפחתה, יחד עם פעילים נוספים של נשים בירוק, לנווה דקלים שבגוש קטיף כדי להיאבק נגד תוכנית ההתנתקות.

ב-3 בדצמבר 2008, בעקבות הודעת שר הביטחון דאז על כוונתו לפנות את בית השלום בחברון, הצטרפה נדיה מטר ל-14 המשפחות שהתגוררו בבית. במהלך העימותים בפינוי המבנה הוכתה מטר ונפצעה בידי שוטרים[10].

לאחת רצח שלושת הנערים הובילה מטר עם קצובר להקמת "שמורת עוז וגאו"ן" סמוך לצומת גוש עציון, לזכר הנערים.

תנועת הריבונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2010 הקימה מטר עם יהודית קצובר את "תנועת הריבונות", כתנועה חוץ-פרלמנטרית הפועלת להחלת הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון. התנועה כוללת את 'פורום הריבונות' בו חברים אישי ציבור ואקדמיה בהם קרולין גליק, יורם אטינגר, גאולה כהן ומרדכי קידר.

התנועה מובילה פעילות חוץ פרלמנטארית לעידוד וביצור ההתיישבות ביהודה ושומרון, תוך דגש מיוחד על אזור גוש עציון. התנועה מקיימת גם מאבקים ציבוריים והסברתיים בזירה המדינית, פעילות לחיזוק ועידוד חיילי צה"ל ופעילות חינוכית ציונית לקבוצות בני נוער.

התנועה מוציאה לאור את כתב העת ריבונות ואת אתר האינטרנט "ריבונות" הכוללים כתבות, מאמרים ועדכונים סביב חזון הריבונות. במקביל יוזמת התנועה כנסים בהם מופיעים שרים, חברי כנסת, אנשי ציבור, הגות ואקדמיה הפורסים את משנתם סביב דרכי יישום חזון הריבונות והצורך המדיני בימין הישראלי למנף את המהלך עד ביצועו.

הליכים משפטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר פעמים הועמדה מטר לדין על הפגנות שבהן השתתפה. בהפגנה ב-13 בפברואר 2001, במהלך האינתיפאדה השנייה, חסמה את צומת אפרת-ירושלים למעבר כלי רכב ערביים, קראה לשאר המפגינים להצטרף אליה וסירבה להתלוות לשוטר לניידת. על כך היא הורשעה בהתנהגות פסולה במקום ציבורי[11].

ב-19 בספטמבר 2004 שלחה ליונתן בשיא, ראש מנהלת סל"ע, ולאמצעי התקשורת מכתב, ובו טענה כי מעשיו גרועים מאלה של היודנראט. בשל כך הוגש נגדה כתב אישום בגין העלבת עובד ציבור לבית משפט השלום בירושלים. השופט דוד מינץ החליט על מחיקת האישום, בנימוק של הגנה מן הצדק[12]. בערעור בוטלה החלטה זו ונקבע שיש להמשיך במשפט[13]. במהלך המשפט, העיד בשיא ואמר כי לא נפגע מנדיה מטר ולא הגיש תלונה נגדה[14]. בהמשך החליטה התביעה לחזור בה מכתב האישום.[דרוש מקור]

עמדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטר דוגלת בהחלת ריבונות ישראלית על כל שטחי ארץ ישראל. לתפיסתה החלת הריבונות היא צעד המדיני המתחייב מתוקף ההבטחה התנ"כית, הצדק ההיסטורי, המוסר האנושי, ואף בשל היבטים כלכליים וביטחוניים.

מטר מאמינה שהדרך לקדם הליכים פוליטיים היא בפעילות פוליטית חוץ פרלמנטרית, ובשל כך אינה משתייכת לאף מפלגה פוליטית ואף אינה מביעה תמיכה פומבית במפלגה פוליטית ספציפית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נדיה מטר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]