כפר דרום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כפר דרום (יישוב לשעבר)
Sender-kfardarom02.jpg
הצד האחורי של בית הכנסת ביישוב ובו גן ציבורי
מדינה ישראלישראל  ישראל
שפה רשמית עברית
תאריך ייסוד 1970
סיבת נטישה תוכנית ההתנתקות
תאריך נטישה 18 באוגוסט 2005
דת יהודים
אוכלוסייה
 ‑ ביישוב לשעבר 475 (2004)
קואורדינטות 31°24′13″N 34°21′19″E / 31.403611111111°N 34.355277777778°E / 31.403611111111; 34.355277777778 קואורדינטות: 31°24′13″N 34°21′19″E / 31.403611111111°N 34.355277777778°E / 31.403611111111; 34.355277777778 
אזור זמן UTC +2
(למפת מערב הנגב רגילה)
GazaWestNegev.svg
 
כפר דרום
כפר דרום
שלט הכניסה לכפר דרום
שלט הסוקר את תולדות היישוב
פנים בית הכנסת

כפר דרום היה יישוב שהוקם בשנת 1946, נכבש ונהרס על ידי הצבא המצרי במלחמת העצמאות, הוקם מחדש לאחר שנכבש במלחמת ששת הימים, ופונה ונהרס במסגרת תוכנית ההתנתקות יחד עם יתר ההתנחלויות ברצועת עזה.

כפר דרום קרוי על שם מקום מושבו של התנא רבי אלעזר בן יצחק איש כפר דרום, איש הדור השלישי לתנאים המוזכר במסכת סוטה. אמנם לא ידוע המקום המדויק בו שכן כפר דרום הקדום, אך ידוע כי היה לא רחוק מעזה, ולדעתו של צבי אילן, דיר אל בלח הוא שריד הכפר הקדום.

ההתיישבות הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות השלושים רכשו הפרדסן טוביה מילר והסופר משה סמילנסקי קרקע בשטח של 260 דונם מערביי האזור וננטע במקום פרדס. במהלך מאורעות תרצ"ו (1939 - 1936) ננטש המקום ומאוחר יותר נמכרה הקרקע לקק"ל. במוצאי יום הכיפורים תש"ז -1946 יושב המקום, על ידי גרעין של הפועל המזרחי, כחלק מ-11 הנקודות - יישובים שהוקמו בנגב הצפוני, בטרם קביעת גבולות תוכנית החלוקה, על מנת לקבוע עובדות ולהשפיע על הגבולות העתידיים של המדינה היהודית.

כבר בחלקה הראשון של מלחמת העצמאות (לפני הכרזת העצמאות) היה היישוב נתון להתקפות מצד האוכלוסייה הערבית המקומית, שכללו הפגזת מרגמות וניסיונות לפוצץ את מכון המים של היישוב. עוד לפני פלישת הצבא המצרי לדרום הארץ, בחלקה השני של המלחמה, תקפה יחידה סודנית שלו את היישוב התקפה רגלית לאחר הרעשה ארטילרית. ההתקפה נהדפה על ידי מגני היישוב, שמנו כ-60 אנשים, כוח שהיה מורכב חלקו מאנשי היישוב וחלקו מאנשי הגדוד השני של הפלמ"ח, גדוד שאנשיו פוזרו בין יישובי הנגב הצפוני והדרומי לשם סיוע בהגנתם.

ב-13 במאי 1948, יום לפני הכרזת העצמאות ותחילת הפלישה המצרית, התבצעה התקפה של כוחות רגליים בליווי שני טנקים מצריים. גם התקפה זו נהדפה. מתחילת הפלישה המצרית לדרום הארץ, לאחר הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948, ועד ה-11 ביוני 1948, עת החלה ההפוגה הראשונה, היה כפר דרום נתון במצור של הצבא המצרי, מצור שלווה בהתקפות מטוסים, ארטילריה וכוחות רגליים. מגניו של היישוב ספגו אבדות רבות וסבלו ממחסור במזון ובתחמושת, אך הצליחו להחזיק ביישוב. האספקה שניסו המטוסים הישראליים להטיל אל עבר היישוב נפלה לרוב מחוץ לו. גם בזמן ההפוגה, לא אפשר הצבא המצרי לפנות פצועים ולהעביר אספקה אל מגני היישוב. שיירת חילוץ פצועים שיצאה מכפר דרום הותקפה ונאלצה לשוב לאחר שספגה אבדות.

לאחר שנתקבלו ידיעות כי הצבא המצרי החליט לכבוש את כפר דרום, ולאור מצבם הקשה של מגניו וחוסר ההצלחה של צה"ל להעביר אספקה ותגבורת, הוחלט לפנות את היישוב. בליל ה-8 ביולי, שבו עמדה ההפוגה בקרבות להסתיים, הסתננו מגני היישוב דרך קווי הצבא המצרי אל מכוניות פינוי שחיכו להן בנקודה שנקבעה מראש. הם התגלו, ונורתה לעברם אש שגרמה להרוג ולשני פצועים. למרות האש, הצליחו המגנים להגיע אל כוח החילוץ ועזבו את המקום. בבוקר ה-8 ביולי החל הצבא המצרי בהתקפה על היישוב. לאחר התקפה ארטילרית נכנס כוח רגלים מצרי למקום וגילה כי היישוב ריק.

מלבד כפר דרום ננטשו יישובים יהודיים נוספים במישור החוף הדרומי עקב ההתקפה המצרית. הצבא המצרי המשיך צפונה לאזור איסדוד ונעצר בגשר עד הלום. בהמשך קרבות מלחמת העצמאות נהדף בידי צה"ל, שכבש מחדש את רוב האזור. רצועת עזה נותרה בידי הצבא המצרי ובהסכמי רודוס הסכימה ישראל להעבירה לשליטה מצרית. לפיכך, אזור כפר דרום עבר לשליטה מצרית בתום המלחמה. חלק מתושבי הכפר המקורי הקימו אחרי המלחמה את המושב בני דרום.

ההתיישבות השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת ששת הימים (יוני 1967) כבש צה"ל את רצועת עזה וחצי האי סיני מידי מצרים. מספר הצעות עלו ליישוב המקום מחדש ביהודים, בעיקר לאור העובדה שלא הוקמו תחתיו יישובים ערביים. באוקטובר 1970, כשלוש שנים לאחר המלחמה הוקמה בעידודה של ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, צפונית-מזרחית למיקומו הראשון של היישוב, היאחזות נח"ל של גרעיני בני עקיבא. ההתיישבות במקום נתקלה בתגובות מעורבות מצד הקיבוצים באזור. קיבוצי השומר הצעיר גינו את ההתיישבות במקום, בעוד קיבוצים אחרים הביעו תמיכה בהיאחזות בכפר דרום[1].

עם שחרורו משירות סדיר של הגרעין המייסד, ומאחר והתנועה לא שלחה למקום גרעינים נוספים, היישוב ננטש מאזרחים ונשאר בו כוח צבאי קטן.

ההתיישבות השלישית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1988 אישר שר הביטחון יצחק רבין את יישובו מחדש של המקום וב-1990 עלה גרעין הקבע שהקים מבני מגורים ומבני ציבור בהם בית הכנסת על שם חמשת קדושי היישוב שנרצחו על ידי מחבלים. ביישוב הוקם מכון התורה והארץ לשילוב החקלאות המודרנית וההלכה. על סמך שיטות שפותחו במקום, התחילו חקלאי גוש קטיף לגדל ירקות עלים נקיים מתולעים ושרצים ובכך ענו לדרישות הכשר מהודר ללא צורך בחיטוי הירק. לרב היישוב התמנה הרב יוסף אלנקווה, מאוחר יותר עבר לכהן כרב אזורי והרב אברהם שרייבר מבוגרי מרכז הרב התמנה לרב היישוב במקומו.

במסגרת הסכמי אוסלו הועברו רוב סמכויות השלטון ברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית שהוקמה מכוח ההסכמים. גוש קטיף נותר בשליטה ישראלית מלאה, ואילו כפר דרום, שנמצא מצפון לו, נותר כמובלעת בשליטה ישראלית בתוך שטח הנתון לשליטת הרשות הפלסטינית.

באינתיפאדה השנייה התרחשו ביישוב מספר פיגועי טרור. הידוע שבהם הוא הפיגוע נגד אוטובוס הילדים ב-20 בנובמבר 2000, שבו נהרגו שניים מתושבי כפר דרום, גבריאל ביטון ומרים אמיתי, וילדים רבים נפצעו. ילדיהם של משפחת כהן איבדו את רגליהם בפיגוע. לאחר הפיגוע הורחב היישוב והוספו קרוואנים שיועדו למשפחות חדשות שעמדו בתור בשביל לזכות ולגור בכפר דרום. על אף הפיגועים הרבים נאחזו תושבי כפר דרום במקום ולא הפסיקו לבנות ולהתקדם, הוכפל מספר התושבים בכפר ונוספו משפחות רבות. כמו כן לאחר הפיגוע הוקם ביישוב תלמוד תורה ובית ספר לבנות ע"ש התנא רבי אלעזר בן יצחק איש כפר דרום. בשנת 2005, ערב פירוקו מנה היישוב כ-70 משפחות (400 נפש) שהתפרנסו מחקלאות, חינוך ומקצועות חופשיים.

פינוי היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2005 החליטה ממשלת ישראל, ביוזמת ראש הממשלה אריאל שרון, לפנות את כל האזרחים והחיילים הישראלים מרצועת עזה, וכן להרוס את כל היישובים הישראלים והמתקנים הצבאיים ברצועה, במסגרת תוכנית ההתנתקות. באותה שנה נחנך ביישוב בית הכנסת הגדול בתכנונו של דן מרצבך. עקב סירובם של התושבים להתפנות, פונה כפר דרום בכוח ביום י"ג באב תשס"ה, 18 באוגוסט 2005, ובתיו נהרסו בידי צה"ל מאוחר יותר.

תושבי כפר דרום מתבצרים על גג בית הכנסת ומוחים נגד הפינוי

תושבי כפר דרום, כמו כמעט כל יתר התושבים הישראלים בגוש קטיף (חבל עזה) ואזרחים ישראלים נוספים, התנגדו נחרצות לתוכנית הפינוי, הפגינו נגדה ופעלו לביטולה. כמעט כל תושבי היישוב סירבו לנהל מגעים עם מנהלת סל"ע בנוגע להסדר פיצויים וישוב-מחדש לאחר הפינוי. ביום הפינוי עצמו תלו תושבים מכפר דרום על גג בית הכנסת של היישוב שלט שעליו נכתב: "שנית כפר דרום לא יפול" (כפראפרזה על הביטוי: "שנית מצדה לא תיפול"). בתוך בית הכנסת התבצרו תושבים רבים וכן ישראלים מחוץ לרצועת עזה שהגיעו כדי לנסות למנוע את הפינוי. על-פי ההערכות, התבצרו על גג בית הכנסת של היישוב כ-250 בני אדם, רובם צעירים, אך ביניהם גם קצינים בקבע ואלוף משנה במילואים. פינוי גג בית הכנסת היה מלווה בעימותים אלימים בין מקצת המתבצרים לבין כוחות המשטרה וצה"ל. המשטרה הצליחה להשתלט על המתבצרים לאחר הפעלת מכת"ז ומכולות פינוי באמצעות מנוף. הם נעצרו והוגשו נגדם כתבי אישום. שאר תושבי היישוב התפנו ללא אלימות, אך תוך מחאה חריפה, והצהרה שכפר דרום עתיד לקום בשלישית. בעת פינוי גג בית הכנסת ארעה תקרית השלכת החומצה בה מספר חיילים נפגעו לכאורה מחומצה שהושלכה לעברם מגג בית הכנסת על ידי כמה מהמתפרעים, לאחר חקירה התברר כי לא הושלכה חומצה לעבר החיילים.

לאחר ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הפינוי, שוכנו המפונים על ידי מנהלת סל"ע במלונות ברחבי הארץ. כעבור מספר חודשים עברו תושבי כפר דרום לבניין רב קומות באשקלון, תוכנית שעוכבה על ידי היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז בשל נהלים בלתי-תקינים הקשורים בשכירת המבנה. כשנה לאחר פינוי היישוב עדיין לא היה פתרון קבוע לתושבים המפונים, והם סבלו גם מאבטלה.

ב-9 בספטמבר 2008 עיריית אשקלון קראה לארבעה רחובות בשכונת "הנשיא הרצוג" על שם יישובים בגוש קטיף. במסגרת זו נקרא אחד הרחובות על שם כפר דרום.

ב-27 בדצמבר 2009, אישרה הממשלה הקמת ישוב חדש למפוני כפר דרום, אשר יוקם סמוך למושב ניר עקיבא שבנגב המערבי ששמו שבי דרום[2].

חלק מהמפונים התגורו בשומריה בשכונת כפר דרום, וכעת הם מתגוררים ביישוב נטע הסמוך לשומריה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אריה יצחקי, "222 הימים של כפר דרום", שיא הגבורה במלחמות ישראל, הוצאת ספרים א"י 2007
  • כהן, אופיר בן אברהם עזרא, שריבר, אברהם יעקב, מבצרי, אשר (מחברים), כפר דרום לדורותיו: לשורשי אחיזתנו בארץ ישראל, כפר דרום, עמותת שבי דרום, תשנ"ה. ‬
  • משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת 'מערכות' וההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשנ"ד - 1994, עמ' 146-129.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]