מנחם בן יהודה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מנחם בן יהודה הגלילי (? - 66 לספירה) היה מראשי המורדים וממנהיגיו הראשונים של המרד הגדול. כרבים ממנהיגי המרד הגדול, כל הידוע על מנחם לקוח מכתבי יוסף בן מתתיהו ואין מקורות נוספים המעידים על חייו.

הרקע המשפחתי והאידאולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנחם היה בנו של יהודה הגלילי[1] ונכדו של חזקיה הגלילי[2]. את משנתו האידאולוגית קיבל מאביו וסבו לפניו, לוחמי-חופש שפעלו בתקופות בהן אירעו חילופי שלטון בארץ יהודה.

לאחר שנתמנה הורדוס למושל הגליל (47 לפנה"ס) בחסות רומא, פנה לטפל באי השקט ששרר באזור עוד לפני מינויו: "הוא תפס את חזקיה ראש השודדים, אשר פשט בגדוד רב על המקומות הסמוכים בסוריה, והמית אותו".[3]

לאחר מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, בזמן שבנו-יורשו ארכלאוס ממתין לאישור הקיסר אוגוסטוס לשלטונו, מרדו היהודים (פולמוס של ורוס)[4]. בתוך אי הוודאות השלטונית ששררה, קמו מהומות בכל רחבי הארץ, ובציפורי אשר בגליל התקומם "יהודה בן ראש השודדים חזקיה".[2]

בשנת 6 לספירה, הגלה אוגוסטוס את ארכלאוס לגאליה[5] והפך את יהודה לנציבות רומאית. יחד עם הנציב קופוניוס[6] הגיע קווריניוס[1], שבא להעריך את שווי נכסי הממלכה לשעבר ולעשות מפקד אוכלוסין לצורך גביית מיסים.[7] אבדן הריבונות היהודית הניע את אביו של מנחם להקים תנועה חדשה - כת מיוחדת, "שלא דמתה ליתר הכתות", והסית את בני ארצו למרד.[8] להט המרד המשיך לדור נוסף במשפחה הגלילית. שני אחיו של מנחם, יעקב ושמעון, הוצאו להורג בתלייה על ידי הנציב הרומאי ביהודה (46-48 לספירה), היהודי לשעבר טיבריוס אלכסנדר[9].

יוסף בן מתתיהו רואה השפעה ישירה של רעיונות התנועה הזאת על מעשיהם של הקנאים עשרות שנים מאוחר יותר, בזמן המרד הגדול: "אהבת החירות שאין לנצחה מצויה באנשי הכת הזאת, והם חושבים את האלוהים לבדו למנהיגם ולריבונם. נקל להם לקבל על עצמם כל מיני מיתות משונות ומעשי-נקמה בקרוביהם וידידיהם ובלבד שלא לכנות שום אדם בשם אדון...בטירוף הדעת שבא מכך התחיל עמנו לחלות מאז הניע אותם גסיוס פלורוס...למרוד בייאושם ברומאים."[10] כפועל יוצא מכך, הוא רואה ביהודה הגלילי ותורתו, בין האחראים לחורבן הבית השני: הם "מילאו את המדינה מהומות ונטעו על ידי תורתם זו, שלא הייתה מקובלה קודם-לכן, את שורשי הפורענויות שהתרגשו ובאו אחר-כך...חורבן המדינה נגרם גם על ידי התלהבותם של הצעירים לאנשים אלה.[11]

העובדה שיב"מ מכנה את הכת הזאת "פילוסופיה" ומונה אותה אחרי שלושה זרמים דתיים (הצדוקים, הפרושים והאיסיים), מעידה שמדובר ככל הנראה באידאולוגיה רוחנית-דתית, שממנה נגזרות השקפה מדינית - חרות ושחרור מכל שלטון זר, לצד השקפה חברתית - התקוממות פשוטי העם על העשירים ומעמד הכהונה. יתרה מכך, יב"מ מכנה את יהודה ומנחם בתואר "חכם" (ביוונית: סוֹפיסטֶס)[12], מה שמעיד על כך שלא עמדו בראש ארגון-שחרור בלבד, אלא הנהיגו זרם רעיוני שכלל סיעות שונות וקבוצות נפרדות. העובדה שחברי אותן קבוצות היו חסידיה של "הפילוסופיה הרביעית", לא מנעה מהן להילחם זו בזו במהלך המרד, כאשר כל קבוצה מתרכזת סביב המנהיג שלה.

פרוץ המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 66 לספירה, אחרי נאומו בירושלים, שב אגריפס השני אל ממלכתו בצפון הארץ.[13] בנאומו הפציר אגריפס בעם, שיעצור את האירועים המתגלגלים לכדי מרד ברומא. אבל הקנאים לא התכוננו לעצור. קבוצת קנאים סיקריים[14] בהנהגת מנחם[15], השתלטה על מצדה ואנשיה "שחטו את כל הרומאים" מחיל המצב. ובאותו הזמן בירושלים, אלעזר בנו של חנניה הכהן הגדול לשעבר, ששירת כפקיד בבית המקדש, הסית את הכהנים לבטל את קורבן הקיסר, ובכך נתן את האות באופן רשמי, שזהו מרד באימפריה הרומית.[16] בראותו שהאירועים בירושלים רק מחמירים, שלח אגריפס לירושלים צבא של 3000 פרשים בפיקודו של פיליפוס בן יקים שר צבאו, להלחם במורדים.[17] חייליו של אגריפס כבשו את העיר העליונה, בה התגוררה אוכלוסייה אוהדת, אך במשך 7 ימים לא הצליחו לכבוש גם את העיר התחתונה והר הבית, שם שלטו המורדים.[18] ביום השמיני, ט"ו באב[19], חג קורבן העצים, מנעו המורדים מיריביהם להשתתף בפולחן בבית המקדש. מי שכן הורשה לעלות להר הבית, היו בני השכבות החלשות, ביניהם הסתננו הסיקריים, בעלי החרבות הקצרות תחת כנף בגדיהם. הסיקריים היו תגבורת מכרעת למורדים. צבאו של אגריפס לא הצליח לעמוד בפני הכמות והתעוזה ונהדף מהעיר העליונה, אזור מגורי הכהנים והעשירים. המורדים שרפו את בית חנניה הכה"ג ואת ארמונות אגריפס וברניקי, כמו גם את בית הארכיון, במטרה להשמיד את שטרי החובות של הלווים ולהשבית בכך את גביית הכספים, זאת כדי למשוך אליהם את העניים, כדי שאלה יתקוממו על העשירים. רבים מהכהנים ונכבדי העם ירדו להסתתר במנהרות, כאשר רבים אחרים (וביניהם חנניה הכהן הגדול בעצמו) ברחו עם צבא המלך (אגריפס) אל "חצר המלך"[20], מצודת ארמון המלך הורדוס מעל העיר העליונה, שם ישב הגדוד הרומאי של הנציב פלורוס[21]. למחרת, בט"ז באב[22], צרו המורדים על מצודת אנטוניה ובי"ח באב הרגו את החיילים הרומאים ששמרו עליה ושרפו אותה. משם מיהרו המורדים בחזרה לחצר המלך, מקום התבצרותם של חיילי אגריפס, כשהם מנסים להבקיע את החומה מארבעה כיוונים.[23]

מנחם לוקח את ההנהגה על המרד בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים במצדה, מנחם פרץ את מחסן הנשק של הורדוס, חילק את כלי הנשק "לעם הארץ ולשודדים אחרים" ועלה בראשם לירושלים, כש"אנשי שלומם" של הסיקריים נשארים להחזיק במבצר. מנחם הגיע לירושלים "והתיצב בראש המורדים לנהל את המצור". המורדים, ללא אמצעים מתאימים להתגברות על החומה, חפרו מרחוק מתחת ליסודות אחד המגדלים, הניחו עליהם קורות מעץ והציתו אותן. הקורות נשרפו והמגדל התמוטט, אך הפתעה ציפתה למורדים בדמות חומה חדשה מצדו הפנימי של המגדל, אותה בנו הנצורים עוד קודם, לאחר שצפו מראש את תוכנית המורדים.[1] פיליפוס בן יקים, "נציב המלך אגריפס", ניצל את המהומה ו"נמלט פתאום מארמון המלך הנצור". מחשש שירצח על ידי מנחם ואנשיו, החביאו אותו מקורביו בירושלים במשך 4 ימים, "וביום החמישי שם פאה נכרית על ראשו" וברח לתחומי ממלכת אגריפס.[24] הנצורים ביקשו ממנחם שיתן להם לצאת בשלום, וקיבלו הסכמה לכך רק לגבי חיילי צבא המלך והיהודים בלבד. במצודה נשארו רק הרומאים. אחוזי אימה ומוקפים בהמון היהודי, הם ויתרו על ניסיון למשא ומתן, כי "לחרפה היה להם להתחנן אל היהודים" וממילא "לא האמינו בהם" (ביהודים), שיקיימו הסכם כזה. לכן נטשו את המחנה ונמלטו אל מגדלי ארמון הורדוס - הפיקוס, פצאל ומרים. אנשי מנחם כבשו את המחנה הננטש (ב-ו' באלול), הרגו את החיילים הרומאים שלא הספיקו לברוח, לקחו את השלל ושרפו את המחנה.[1]

ההתנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למחרת, ב-ז' באלול, נתפס חנניה הכה"ג כשהוא מסתתר בצינור המים מסביב לחצר המלך, ויחד עם אחיו חזקיה הוצא להורג על ידי מנחם. השתלטותו של מנחם על המרד גרמה לאנשי אלעזר בן חנניה לחשוש משלטון עריצות חדש, במקום זה הרומאי. כאשר עלה מנחם לבית המקדש להתפלל, "בפאר בגדי מלכים" ואיתו הקנאים החמושים, התנפלו עליו אנשי אלעזר בעזרת בית המקדש, ואליהם הצטרפו גם "יתר העם", שרגם אותו באבנים בתקוה שהמרד יסתיים. מנחם ואנשיו החלו לברוח מפני ההמון, כאשר אלה שנתפסו נפלו קורבן ללינץ'. רק מעטים ניצלו ממוות, כשהם בורחים למצדה, ובהם אלעזר בן יאיר, נכדו של יהודה הגלילי[7] (אביו של מנחם) ומי שעתיד לפקד על המתבצרים שם. מנחם ברח לעופל, שם הסתתר עד שנתפס. הוא הוצא ממחבואו ויחד עם שרי צבאו ועבדו הבכיר אבשלום, עונה למוות ביסורים קשים.[12]

יוסף בן מתתיהו טוען שההשתתפות העממית בהוצאתו להורג של מנחם נעשתה מתוך אמונה שזה יהיה גם סופו של המרד, אולם מטרת אנשי אלעזר הייתה הפוכה – כדי ש"יוכלו להלחם ביתר שאת".[25]

באוטוביוגרפיה שלו, יב"מ מביא את עדותו האישית על הפחד ששרר בירושלים בשלב זה של המרד, כאשר הוא עצמו היה על הר הבית בזמן רצח מנחם:

"בפחדי פן ישטמוני על דברי...ויחשדוני, כי טובת האויבים אני דורש ויהרגוני, נמלטתי אל בית המקדש פנימה, כי המצודה אנטוניה הייתה כבר בידיהם (בידי המורדים). אחרי אשר נרצחו מנחם וראשי חבר השודדים התחמקתי מבית המקדש והתהלכתי עם הכהנים הגדולים וטובי הפרושים. אימה גדולה אחזתנו בראותנו את ההמון מזדיין, היינו נבוכים ולא ידענו מה לעשות, מבלתי יכולת לעצור בעד רוח ההתקוממות. בהיותנו צפויים לסכנת מות ממש, הסכמנו למראית עין עם המורדים, אולם יעצנום להשאר על עמדם ולתת לאויב לעזוב את העיר, למען יאמנו דבריהם, כי במשפט הם מרימים את הנשק נגד האויב. את זאת עשינו בתקוה, כי מקץ זמן מצער יעלה קסטיוס בראש חיל גדול וידכא את המרד. ואמנם בא וערך מלחמה, אולם נחל מפלה.....כישלון קסטיוס היה אסון לעמנו כולו."

יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק 5-6

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של מנחם נזכרת בספרו של הווארד פאסט, "ברניקה החשמונאית". מנחם הוא בין כארבע מאות הקרואים בקבלת פנים שעורכת ברניקי לחברי הסנהדרין הגדולה: "מנחם הכהן, גבר גבה־קומה, צנום בתכלית אך טוב־תואר...לבוש כולו תכלת, אך במפוכח, שום תכשיט זהב או כסף לא נראה עליו". מנחם מתואר בספר גם כבעל "זוג עיניים כחולות וקרות כקרח, ולא ניתן לראות בהן דבר אלא מות ושנאה".[26]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, מתורגמים מן המקור היווני על ידי ד"ר י. נ. שמחוני עם מבואות, הערות ומפתחות, הוצאת "מסדה", תרפ"ג 1923, מהדורת 1968.
  • יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף (אבטוביוגרפיה), תרגם: ד"ר מנחם שטיין, בצירוף מבוא והערות, הוצאת "מסדה", תשי"ט.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', י"ז, ח'
  2. ^ 2.0 2.1 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', ד', א'
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר א', י', ה'
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', ג', א'
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', ז', ג'
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, ב', ב', 29
  7. ^ 7.0 7.1 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ז', ח', א'
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', ח', א'
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, ה', ב', 102
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, א', ו', 23-25
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, א', א', 9-10
  12. ^ 12.0 12.1 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', י"ז, ט'
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', י"ז, א'
  14. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ז', ח', א'-ב'
  15. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערות ובאורים (תרגום שמחוני), ספר ב', י"ז, ח'
  16. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', י"ז, ב'
  17. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', י"ז, ד'
  18. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', י"ז, ה'
  19. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', י"ז, ו', הערה 4 (תרגום שמחוני)
  20. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', י"ז, ו'
  21. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערות ובאורים (תרגום שמחוני), ספר ב', י"ז, ו'
  22. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', י"ז, ז', הערה 5 (תרגום שמחוני)
  23. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', י"ז, ז'
  24. ^ יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק 11
  25. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', י"ז, י'
  26. ^ הוארד פאסט, ברניקה החשמונאית (במקור באנגלית: "בתו של אגריפס"); מאנגלית: אוריאל שלח, תל אביב: הוצאת הדר, תשכ"ו; עמ' 181-180, 186-185, 199-198, 236-234.