מעברת ראש פינה
מעברת ראש פינה הוקמה ב-1950 לצורך קליטת העולים החדשים לארץ ישראל. אך עקב מכלול סיבות מעברה זו הייתה מהראשונות להתפנות ואף חוסלה בכוח ונעלמה בין דפי ההיסטוריה אל עיירת הפיתוח חצור הגלילית.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר קום המדינה נפתחה האפשרות לעלות לארץ ישראל עבור יהודים בכל העולם. במהרה עלו יהודים רבים וקליטת העולים הפכה לפרויקט הלאומי של המדינה הצעירה. מהקמת המדינה עד סוף 1949 הגיעו לישראל כ-350,000 עולים ואוכלוסיית המדינה גדלה בלמעלה מ-50%.
ההתרחבות המהירה של האוכלוסייה בארץ דרשה מהעולים להתמודד עם קשיים בהם: העדר מקומות דיור, מקורות פרנסה, חוסר בתשתיות ואמצעים אשר היו זקוקים להם. העולים בהתחלה גרו במחנות ולאחר מכן במעברות שחלק היו לצד יישובים וותיקים.[1]
עם קום המדינה המושבה הוותיקה ראש פינה (שהוקמה בשנת 1882), שקלטה בהצלחה עוד טרם הפרויקט הלאומי הגדול 40 משפחות מרומניה, קיבלה על עצמה קליטה של עולים נוספים. הרעיון שעמד מאחורי החלטה זו הוא הרצון להגדיל את כוח האדם העובד במושבה, הגדלת מספר משלמי מיסים למושבה והגדלת שטחה הגאוגרפי. מצד אחד מעשה זה בא לחזק את המושבה ומצד שני גם לעזור במאמץ הלאומי.[2]
הקמת המעברה והקשיים שלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1949 הוקם מחנה אוהלים סמוך למושבה באדמות הכפר הנטוש ג'אעונה שנכלל בתחומי המושבה. בסוף 1950 הוקמה המעברה שהחליפה אותו. תושבי המעברה היו עולים מארצות האסלאם וממזרח אירופה והגיעו מתימן, מצרים, טורקיה, פרס, רוסיה, פולין, רומניה, מרוקו, תוניס, עיראק ואלג'יר.[2]
לאחר הקמתה של המעברה, המועצה אזורית הגליל העליון, שהייתה בעלת ידע וניסיון בקליטה וניהול המעברה, התעניינה בתושבי המעברה כידיים עובדות. על כן המועצה האזורית דרשה שהמעברה תעבור לרשותה. המועצה האזורית עזרה למעברת ראש פינה בארגון, הדרכה, חינוך ותעסוקה.[3] משרד הפנים בדרך כלל עודד את הרשויות המקומיות לספח לתחומן את המעברות ולדאוג להם. אולם, משרד הפנים ניסה לספח את מעברת ראש פינה אל המושבה ראש פינה, ולא אל המועצה האזורית, בטענה שמניעיה של המועצה האזורית פוליטיים.[4]
ראש פינה דרשה כסף עבור ההוצאות השותפות של המעברה (מים, תאורה, פינוי אשפה) אך העולים לא יכלו לשלם וגופי הממשלה שילמו רק חלק מהסכום. ראש פינה לא עמדה בנטל הכלכלי ועל כן המעורבות שלה במעברה הייתה מינימלית כאשר המועצה האזורית התחילה לנהל אותה בפועל.[5][2]
המצוקה הכלכלית במעברה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לתושבי המעברה לא היה תעסוקה קבועה, הדבר הביא לעוני שגרר אחריו הפגנות קשות ופשיעה. המושבה בראש פינה נקלעה גם היא לקושי כלכלי כי תשלומי המעברה הוטלו עליה כאשר אין לה מקור הכנסה נוסף ובשונה מקליטת המשפחות הראשונות מרומניה תושבי המעברה לא שילמו כלל והיו לנטל כלכלי.[2]
במכתב של מועצת ראש פינה אל משרד הפנים נכתב כי ישנו קושי לגבות כסף מעולים אשר חיים בפחונים ובחוסר עבודה ו"שחברת מקורות, שחייבים לה סכומים רבים, לא מעיזה להפסיק לתושבי המעברה את המים מפחד התפרצותם של מרי נפש אלה שאין להם מה להפסיד".[6] ניכר כי הקשיים הכלכליים הללו הכבידו על קיומה של מעברת ראש פינה ומראים על חוסר שביעות רצונה של הנהגת המושבה מניהולה המורכב של המעברה.
החשש משינוי פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניכר כי היה קיים פער דמוגרפי בין תושבי המעברה לבין תושבי המושבה. עקב כך תושבי המושבה חששו משינוי פוליטי בבחירות הקרובות לרשות המקומית ורצו למנוע מתושבי המעברה את זכות הצבעתם. בפסק דין עקרוני בעניין זכות הבחירה לתושבי המעברות נקבע כי תהייה לתושבי המעברה זכות בחירה מלאה גם ברשות בה הם נמצאים בטענה ש"די בכך שהתושבים הגיעו עם כוונה שזה יהיה מקום מגוריהם כדי להקנות להם זכות בחירה ואין לשלול אותה מהם רק עקב זמניות הדיור".[7][8] תושבי ראש פינה חששו מפסיקה זו שכן בקלות יחסית יכלו תושבי המעברה לזכות ברוב ברשות המקומית בצורה דמוקרטית. החשש מהשינוי הפוליטי התווסף למצוקה הכלכלית במעברה והביאו להסתייגות מהרצון לניהול המעברה על ידי המושבה ראש פינה.[2]
משבר המים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתאריך 22 בפברואר 1953 הודיעה חברת מקורות שבמידה ולא ישולם החוב של המעברה היא תנתק את המעברה ואת העולים מרומניה ממים הדבר הרתיע מאוד את ועד ראש פינה שפנתה בדחיפות לממשלה להתערב. בנקודה זו ועד ראש פינה החליט על חיסול המעברה סופית.[2] במכתב שכתב יעקב גלילי, מזכיר מועצת ראש פינה, למשרד הפנים כתוב כי מעברת ראש פינה, הוקמה בניגוד לרצונה של מועצת ראש פינה ובלחץ הסוכנות ומשרד הפנים. עוד נכתב כי עקב אי האפשרות לגבות מיסים או תשלום בעד מים מתושבי המעברה, המעברה היוותה מעמסה כבדה על תקציב מועצת ראש פינה.[9]
חיסול המעברה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מה שהתחיל בצפיות גדולות ובברכה של הקמת מעברת ראש פינה, הסתיים בלחץ ואיומים (ניתוק ממים, צרכניה, פינוי אשפה ושירותי המעברה). בסופו של דבר חייבו את העולים במעברה לשלם את חובם ולעזוב לחצור הגלילית הסמוכה. בשל העובדה כי תושבי המעברה לא סיפקו ידיים עובדות למושבה, החשש משינוי צביונה של המושבה ראש פינה, והקושי הכלכלי אליו נקלעה עקב הצורך לתמוך במעברה, הכריע ולא הותירו שריד למעברה. עד היום חצור הגלילית וראש פינה סמוכות מאוד, אך אין ביניהם כביש והן לא מתאחדות.[2] מעברת ראש פינה נעלמה כליל בלי להשאיר אזכור למקומה הגאוגרפי וההיסטורי שלה .
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דבורה הכהן, "היישוב הוותיק מול העולים: רשויות מקומיות מול מעברות" בתוך דליה עופר, בין עולים לוותיקים: ישראל בעלייה הגדולה, ירושלים: יד בן צבי, 1996, מסת"ב 965217131X
- כל מקום ואתר: מדריך לכל מקום ואתר בארץ ישראל 2000
- גואטה-בוקובזה, שמחה. יחסי מושבה-מעברה בראש פנה בשנים 1953-1950 מחקרים חדשים של הגליל: ספר שלישי (קובץ בעריכת ציונה גרוסמרק, חיים גורן, יאיר זלטנרייך, מוסטפא עבאסי וזאביק גרינברג) 2018
- עיתונות
- הצופה 13 ביולי 1953 פס"ד עקרוני בעניין זכות בחירה לתושבי מעברות
- חרות 12 אפריל 1953
- מעריב 4 מרץ 1953 במעברה - על יין ועבודה
- ארכיון המדינה
- משרד הפנים אל המועצה המקומית ראש פינה, 26 בנובמבר 1950, ג- 1901/7
- דוח מסכם שפרץ לייזר שלח עם סיום תפקידו למנכ"ל משרד הפנים, 15 באוגוסט 1951, א"ג, ג- 1901/7
- מועצת ראש פינה למשרד הפנים, 22 באפריל 1953 ג- 1901/7
- משרד הפנים אל המועצה המקומית ראש פינה, 26 בנובמבר 1950, ג- 1901/7
- מועצת ראש פינה למשרד הפנים, 28 בדצמבר 1953, ג- 1901/7
- מועצה אזורית גליל עליון אל משרד הפנים, 3 בדצמבר 1953, ג- 1901/7
- המפקח הארצי על הבחירות, הקריה אל פקיד הבחירות לראש פינה, 8 בינואר 1953 א"מ ג 1901/7
- מועצה מקומית ראש פינה אל מנהל המחלקה לישובי עולים במשרד הפנים, 22 באפריל 1953, ג- 1901/7
- משרד הפנים אל חברת מקורות, 21 במאי 1953 א"מ ג 1901/7
- מתיישבי חצור לנשיא המדינה ולמשרד הפנים, מחלקה ליישובי עולים, מרץ 1953 א"מ ג 1966/36
- תיק מעברת ראש פינה, ארכיון ראש פינה
- מועצת ראש פינה למשרד הפנים, 7 באוגוסט 1953, ג- 1901/7
- חברת מקורות אל מעברת ראש פינה, התראה מס 0352, 22.2.53, ארכיון המדינה תיק ג- 1901/7
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הכהן, 1996, עמ' 99
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 גואטה-בוקובזה, 2018
- ^ נחום זכאי, עזרת-אחים ניתנה למעברת-עולים בראש פינה ע"י משקי הגליל, על המשמר, 7/12/1950
- ^ הכהן, 1996, עמ' 113
- ^ ארכיון המדינה, מועצה אזורית גליל עליון אל משרד הפנים, 3 בדצמבר 1953, ג- 1901/7
- ^ ארכיון המדינה, מועצה מקומית ראש פינה אל מנהל המחלקה לישובי עולים במשרד הפנים, 22 באפריל 1953, ג- 1901/7
- ^ הצופה, פס"ד עקרוני בעניין זכות בחירה לתושבי מעבדות, באתר www.nli.org.il, 13 ביולי 1953
- ^ ארכיון המדינה, המפקח הארצי על הבחירות, הקריה אל פקיד הבירות לראש פינה, 8 בינואר 1953, ג- 1901/7
- ^ ארכיון המדינה, מועצת ראש פינה למשרד הפנים, 28 בדצמבר 1953, ג- 1901/7