עיירת פיתוח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אריה שרון, הוגה רעיון עיירות הפיתוח
בית הספר בשדרות ב-1953
מצפה רמון ב-1957
ילדי בית הספר בבית שאן בשנות ה-60
קריית שמונה, 1964

עיירת פיתוח היא יישוב עירוני (עיירה או עיר) שהוקם באזורי הפריפריה במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 במטרה לפזר את האוכלוסייה, שהורכבה בעיקר מעולים חדשים, בכל רחבי מדינת ישראל. רוב עיירות הפיתוח נבנו בגליל ובנגב, שהיו אזורים דלילי אוכלוסין לעומת אזור המרכז וירושלים.

הבעיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קום המדינה הגיעו ארצה מאות אלפי עולים חדשים אשר בצד החיוב שבהגעת יהודים לישראל, הציבו בפני מדינת ישראל הצעירה את האתגר לדאוג לרווחתם, למזונם ולדיורם.

באותם ימים רוכזה רוב ההתיישבות היהודית בארץ בערים הגדולות, בין היתר בגלל השפעת הבריטים אשר מסיבות פוליטיות הטילו מגבלות על פיזור האוכלוסייה היהודית. הדבר גרם ליחס לא מאוזן בין תושבי הערים הגדולות (תל אביב, ירושלים וחיפה) לבין האוכלוסייה היהודית בשאר אזורי הארץ. בפועל התגוררו בימי המנדט הבריטי כ-43% מתושבי הארץ היהודים בתל אביב. מצב זה הוביל לבעיות רבות כמו צפיפות אוכלוסין, פגיעה ברמת החיים, סיכון ביטחוני להפצצות, עלייה ביוקר המחיה, דלילות של אוכלוסייה יהודית באזורים הקרובים לגבולות המדינה, ובעיקר חוסר עיבוד של קרקעות חקלאיות במרחבי הארץ. הגעתם של המוני העולים בשנים לאחר קום המדינה הביאה לחשש שללא תכנון, ריכוז האוכלוסייה בערים הגדולות יחריף. לא היה רצוי לקלוט את כולם בערים הגדולות ובכלל במרכז הארץ.

הפתרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1951 הוכנה תוכנית אב ממשלתית רחבה שנועדה לפתור את הבעיה ובעיות התיישבותיות נוספות, בהנהגת אריה שרון, מנהל אגף התכנון במשרד ראש הממשלה. התכנית שנקראה על שמו תוכנית שרון הציעה לפזר את אוכלוסיית העולים באופן מבוקר ב-24 מחוזות מוגדרים בכל רחבי הארץ, כך שהאוכלוסייה בערים הגדולות תוסיף להוות כ-45% מהאוכלוסייה העירונית, בעוד ש-55% הנותרים יופנו לערים בגודל בינוני ועיירות. כך נהגה רעיון שזכה מאוחר יותר לשם "עיירות הפיתוח", שהיה מעין גרסה ישראלית של רעיון "העיר החדשה" (New Town) שהונהג באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה.

"העיר החדשה" הייתה מדיניות אירופאית של פיזור אוכלוסין מערים צפופות, שנועדה לשפר את תנאי המגורים במטרופולין בערים וגם להחיות את האזורים הכפריים שעקב המהפכה התעשייתית ירדה איכות החיים בהם. מתכנני עיירות הפיתוח הושפעו מאוד מעקרונות הרעיון האירופאי, אולם עיירות הפיתוח בארץ היו שונות ממקבילותיהן באירופה, בעיקר בשל מטרתן הראשונית. "הערים החדשות", כלומר העיירות באזור הכפרי באירופה, הוקמו לרוב מסיבות כלכליות ובכדי לדלל את המגורים בערים, בעוד שבישראל הצעירה נבע הדבר גם מהצורך למצוא מקום מגורים למספר עצום של אנשים שהגיעו זה עתה מהתפוצות, חלקם ניצולי שואה ועולים מארצות האסלאם וכן מהצורך להגביר את הנוכחות היהודית באזורים שונים בארץ. זרם העולים היה כה גדול עד כי בשנים הראשונות לקום המדינה האוכלוסייה הכפילה את עצמה, ובהיעדר משאבים המדינה הייתה חייבת למצוא פתרון מהיר וזול לשיכון העולים. הפתרונות הראשוניים, מחנות עולים ומעברות, היו זמניים. רובם שכנו במרכז הארץ. תוכנית שרון תכננה שמגורי הקבע של אותם עולים לא יהיו במרכז הארץ הצפוף אלא ביישובים חקלאיים ובערים חדשות.

תוכנית "העיר החדשה" של ישראל זכתה לתהודה בעולם, בעיקר במדינות שהנהיגו תוכנית דומה. אנה לואיז סטרונג, עיתונאית ופעילה חברתית אמריקאית סיקרה בהתלהבות את הקמת העיירות בישראל ואף המליצה לפעול באופן דומה בארצות הברית:

"האנשים בישראל ניחנים ברבות מן התכונות הטובות של החלוצים שלנו: אופטימיות, חיוניות, אומץ ועוצמה. הביטחון העצמי שלהם והאמונה בארצם ובעתידה מזכירים את הרוח שאיבדנו [...] הם לקחו קרקע צחיחה שאינה מאירה פנים לאורח, קרקע מפגרת ובה אוכלוסייה דלילה, ובעזרת משאבים של מוח וכסף הפכו את הארץ הזאת למשק יצרני [...] ישראל בנתה ואכלסה שורה של עיירות חדשות מאשדוד, עם אוכלוסייה צפויה של 350,000 נפש, ועד לעיירות קטנות רבות בעלות אופי כפרי."

בשנת 1985 עמד שיעור האוכלוסייה בעיירות הפיתוח על כ-18% מכלל האוכלוסייה בישראל, כך שתפקידן העיקרי - פיזור אוכלוסין - אכן הצליח.

סיבות נוספות להקמת עיירות הפיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צורך כלכלי – פיזור האוכלוסין בישראל היה כאמור בראשית הדרך בלתי מאוזן, כשרוב התושבים התרכזו בערים הגדולות במרכז ומיעוטם בהתיישבות כפרית בפריפריה. עיירות הפיתוח נועדו ליצור גושי התיישבות גדולים ומבוססים יותר בפריפריה ולשמש כמרכזי שירותים וסחר וכעין "מתווכים" בין הפריפריה למרכז. עובדי הכפיים שמילאו את עיירות הפיתוח נועדו לעבוד בחקלאות שבסביבתם, דבר שהיה יעד מרכזי במדינה באותן שנים, ובנוסף, תוכנן שהם ישולבו כפועלים במפעלים, שינצלו את המשאבים המקומיים, כמו מחצבים וחומרי גלם בנגב, ותיירות ונופש בצפון.
  • צורך ביטחוני – גושי ההתיישבות נרחבים בפריפריה נועדו לשמור על גבולות המדינה באמצעות נוכחות בולטת של אזרחים. דבר זה נבע מתפיסת "ההגנה המרחבית" ששלטה אז, שצידדה בגיוס מהיר של האוכלוסייה המקומית כדי להגן על סביבתה, וכן מהפחד מפני פגיעה ביטחונית ניכרת על ידי הפצצת ריכוזי אוכלוסייה צפופים בערים גדולות.
  • תאוריית מלתוס – על פי תיאוריה זו, פיזור אוכלוסייה מקטין סכנות שמקורן בפיצוץ אוכלוסין בגושים הצפופים, כגון דוחק ומחסור, עומס תנועה, סכנות אפידמיולוגיות, לחצים חברתיים, לחצים כלכליים (אינפלציה, עליית מחירי קרקעות וכדומה. מטרת עיירות הפיתוח הייתה אפוא לרווח את המגורים תוך ניצול מקסימלי של מרחבי הפריפריה.

היישום[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיכון הראשון בכרמיאל

גרעינים של כמה עשרות משפחות, בעיקר מארצות האסלאם, נשלחו ביחד אל הערים החדשות, כדי ליצור תשתית אנושית ראשונית שעליה תיבנה בהמשך העיירה כולה. התכנית לטווח ארוך הייתה לפתח ולהגדיל את העיירות האלה לערים, מה שאכן קרה למשל בכרמיאל או בקריית שמונה. בשל כך נקבע לעיירות שטח שיפוט גדול מאוד, כשבחלק מהן שטח השיפוט הגדול אף יותר משל תל אביב, העומד על 55,000 דונם.

אחת מעיירות הפיתוח הראשונות, הייתה מעברות, הר-טוב, לימים העיר בית שמש במרחק של כעשרים קילומטרים מירושלים, שבשנת 1950, הוחלט להקים בה עיירת פיתוח. גם עיירות פיתוח אחרות כמו קריית שמונה, אור יהודה ושדרות הוקמו באזורים בהם היו לפני כן מעברות בדומה לבית שמש. לאורך השנים גדלו עיירות הפיתוח ורובן אכן קיבל מעמד מוניציפלי של עיר. במהלך שנות התשעים, בעקבות גל העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר, צמחה אוכלוסיית עיירות הפיתוח באופן משמעותי בעזרת עולים ממדינות אלו.

החיים בערי הפיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

אכלוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

עולים רבים נשלחו עם הגעתם למעברות עולים. המעברה, בניגוד לעיירת פיתוח, הייתה פתרון זמני ולא כלי לפיזור האוכלוסייה, ולכן כמעט כל המעברות היו ליד יישובים חקלאים ותיקים, או חלק מיישוב עירוני קיים כמו מעברת האזבסטונים ליד קריית היובל בירושלים או מעברת רחובות. מתוך 129 מעברות הוקמו רק 31 הרחק מאזור המרכז.[1] חלק מהן הפכו בהמשך לעיירות פיתוח, כמו מעברת חלסה שהפכה לימים לקריית שמונה.

בשנים הראשונות לקיומן של עיירות הפיתוח, 1949-1954, הופנו אליהן עולים מתוך מחנות עולים ומעברות, לדוגמה, עולים מעיראק, מרומניה ומתימן הופנו לבאר שבע, קריית שמונה ובית שאן. אולם במקרים רבים העולים הללו עזבו את העיירות. בשנת 1954 החל מבצע "מהאנייה לכפר", שבמסגרתו נשלחו העולים ישירות לעיירות הפיתוח. באותן שנים הוקמו שבע עיירות חדשות והורחבו 11 עיירות קיימות. מרבית התושבים היו חלק מגל העלייה של יהודי מרוקו ותוניסיה. מבצע זה זכה להצלחה גדולה יחסית לקודמיו.[2]

תעסוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השוק הישן ביהוד שהוקם בשנות ה-50

בעיירות הפיתוח הייתה רמת אבטלה גבוהה לאורך השנים, במיוחד בשנים הראשונות להקמתן. אמנם תושבי העיירות היוו כוח אדם שכיר ליישובים החקלאיים ולאיכרים השוכנים בקרבתם, אך עיירות הפיתוח לא נהפכו למרכזים עירוניים עבור הסביבה שלהם, עם שירותים כמו בנקים, מסחר, חינוך בריאות ותרבות. עיירות הפיתוח הפכו למין אוסף של שכונות עוני בשולי המדינה. הממשלה עשתה מאמצים לתקן את הדבר והקימה בעיירות מפעלי תעשייה ובתי קולנוע בסיוע ממשלתי רציף. עם זאת היו עיירות פיתוח שהוזנחו וסבלו מקשיי תעסוקה רבים. קריית מלאכי שהוזכרה לעיל, למשל, זכתה רק ב-1962 להתגייסות ממשלתית, כאשר הוקמו בה עשרים בתי חרושת ו-130 בתי מלאכה.

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרייה העירונית בבית שמש שנבנתה בשנות ה-50

גם מערכת חינוך בעיירות הפיתוח סבלה מקשיים בשל המחסור במורים בעלי הכשרה ובתשתיות. מה שהגביר את חוסר היכולת למצוא תעסוקה וכך מעגל העוני והתסכול הוסיף והועמק. הדוח השנתי של מבקר המדינה לשנת 1999 הציג נתונים מדאיגים על רמת ההשכלה של ילדי עיירות הפיתוח. למרות שממוצע הילדים בכיתה היה בתחילה נמוך ב-5 תלמידים בכיתה מהממוצע הארצי, שיעור ההצלחה בבחינות הבגרות היה נמוך ב-12%. בדוח נטען כי נתונים אלה נובעים ממספר נמוך של מורים איכותיים שהתגייסו לעבור לגור בפריפריה, ועוד פחות מהם של מורים בעלי ותק. לכל אלה התווסף כמובן גם מצב כלכלי וחברתי קשה. בדוח הודגש כי רמת השכלה נמוכה גורמת לשכר עבודה נמוך ולשיעור אבטלה גבוה, ולכן אם מצב זה לא ישתנה, הרי שהוא עלול להימשך לדורות.[3]

הכישלון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית מקורי מימי ראשית עיירת הפיתוח בשדרות, 2007

למרות התכנון הקפדני והתחזיות המבטיחות, מרבית עיירות הפיתוח בישראל נכשלו בשלל תחומים. "על הנייר" תוכננו פארקים, גינות ציבוריות ושכונות יפות, אולם בפועל, עיירות הפיתוח של שנות ה-50 נבנו בחוסר טעם ובחומרים זולים והורכבו בעיקר משיכונים בעיצוב סובייטי. עיירות כמו קריית מלאכי, קריית שמונה, בית שאן ואחרות הידרדרו במהרה למרכזי עולים מוזנחים בעלי תשתיות ירודות. בניגוד למדינות אירופה, שבהן "העיר החדשה" הוקמה כדי לפזר את כלל האוכלוסייה ולספק "דם חדש" לפריפריה, בישראל נשלחו לפריפריה בעיקר עולים חדשים, בהם לא מעט זקנים וילדים רכים, וכך נוצרו בפועל שתי אוכלוסיות - המוני עולים חדשים בעיירות הפיתוח, לעומת ילידי הארץ ועולים ותיקים בערי המרכז הגדולות. הדבר גרם לניכור, ריחוק חברתי, תחושות של מרמור וניצול ולתופעות קשות שבהן בעיירות פיתוח רבות התגוררה אוכלוסייה מוחלשת, מובטלת ושגם אינה דוברת את השפה העברית. לכל אלה הוסיפו כמובן בעיות האבטלה, ההזנחה הממשלתית, החינוך הירוד ומצב הרוח הכללי שהשפיע על אווירת העיירה כולה.

דוגמה לכישלון של עיירת פיתוח בשנותיה הראשונות היא קריית מלאכי, שהוקמה באוקטובר 1950 כמעברה לעולים שיוכלו להתפרנס כפועלים חקלאים לעבודה ביישובים הסמוכים. בפועל, רוב עשרות משפחות העולים שיושבו בה בראשיתה התקשו למצוא עבודה אצל חקלאי האזור ונותרו מובטלים ועניים במשך שנים. בשנת 1957, כשאוכלוסיית העיירה מנתה כבר קרוב ל-5,000 איש, לא נמצאו בה בעלי מקצועות חופשיים הכרחיים ביישוב כמו רופאים, מכונאים, רוקחים וכדומה.

עם זאת, היו גם עיירות פיתוח שהצליחו. באר שבע למשל סיפור הצלחה. באר שבע היא עיר עתיקה, אך פניה השתנו לאחר קום המדינה עם הגעת המוני עולים חדשים אליה והפיכתה בפועל לעיירת פיתוח. מיקומה הרחק בנגב הפך אותה לתלויה בסיוע תדיר מבחוץ ולשיפור משמעותי בתשתיות העירוניות. הממשלה השקיעה רבות בתשתיות של העיר, כך שלמרות שהיא התחילה כמו שאר עיירות הפיתוח בשיכונים זולים עם תשתיות ירודות, היא זכתה במהרה לתנופה גדולה, נבנה בה בית חולים, היא חוברה לרשת החשמל הארצית ונפתחו בה בתי חרושת. השקעה גדולה זו בתשתיות בראשית הדרך היא שאפשרה לבאר שבע לגדול מעבר לתחזיות והיא כיום העיר השמינית בגודלה בארץ עם למעלה מ-200 אלף תושבים.

ערד שהוקמה בשנת 1960 וכרמיאל שהוקמה בשנת 1964 היו עיירות הפיתוח האחרונות שהוקמו ונעשה בהן ניסיון ליישם את הלקחים שנלמדו מהטעויות שנעשו בעיירות הפיתוח בשנות ה-50.

אם זאת בבדיקת מכלול הנתונים, למרות התכנון הקפדני והתחזיות המבטיחות, מרבית עיירות הפיתוח בישראל נכשלו בשלל תחומים והפכו למרכזים של אוכלוסיות מוחלשות ומעגלי עוני, על אף שהעסקים והמפעלים שהוקמו בהן היו זכאים להטבות מס וסובסידיות אחרות. אך למרות הבעיות ובשל חוסנם של העולים והצלחתם לצמוח מתוך הקשיים, זכה מפעל עיירות הפיתוח בישראל בפרס ישראל לשנת 1984 (תשמ"ד) על תרומתו המיוחדת לחברה ולמדינה.[4]

לקחים מקליטת עלייה בעיירות הפיתוח בעליות של שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלייה מברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפרקותה של ברית המועצות בשנות ה-90 הביאה לעלייה גדולה מאוד של יהודים שהתגוררו בה. יכולותיה של ישראל באותם ימים היה טוב בהרבה משהיה בשנות ה-50, וגם הגישה שונתה. מתפיסה שעל המדינה להכתיב לעולה שנזקק לשיכון את מקום מגוריו, לתפיסה של קליטה ישירה.

מדיניות קליטת העלייה, שהונהגה בישראל בראשית שנות התשעים עם בוא העלייה ההמונית מברית המועצות לשעבר, הייתה שונה בתכלית ממדיניות הקליטה שרווחה בעשרים השנה שקדמו לכך. השוני מתייחס בעיקר לקליטה הראשונית עד לתום השנה הראשונה. בראשית שנות התשעים נזנח במידה רבה מסלול הקליטה הדומיננטי, שעל פיו מרבית העולים הוכוונו מיד עם נחיתתם בנתב"ג למסגרות מעבר מוסדיות ("מרכזי קליטה"): המסלול החלופי, אשר הופעל על פי החלטת ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית ("הסוכנות") החל ב-1 ביולי 1990 לגבי כלל העולים מארצות המצוקה (למעט עולי אתיופיה) הוגדר כ"מסלול קליטה ישירה."

אלעזר לשם, הרפורמה בקליטת העלייה: מקליטה מוסדית לקליטה ישירה בקהילה[5]

אבל קליטתם של עולים רבים כל כך היוותה אתגר חברתי וכלכלי גדול. רעיון פיזור האוכלוסין לצורך נוכחות אזרחית גם באזורים רחוקים מהמרכז היה עדיין בתוקף והמדינה ראתה אז אינטרס ביטחוני, פוליטי וכלכלי ליישב את הגליל והנגב. ללא תכנון מלמעלה היו כנראה מרבית העולים נקלטים באזור המרכז. רצונה של המדינה לאכלס את הפריפריה הביאה להגברת הבנייה בעיירות הפיתוח ולמיעוט בנייה במרכז דבר שהביא לעליית מחירי הדירות במרכז ולמעבר ניכר של העולים, שקיבלו סל קליטה מוגבל, לעיירות הפיתוח.

העלייה מאתיופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עולים מאתיופיה במבצע שלמה

עד שנת 1997 עלו ארצה מאתיופיה במסגרת מבצע שלמה ומבצע משה למעלה מ-50 אלף עולים, אשר באו מרקע תרבותי שונה מאוד מעולים אחרים ומתושבי הארץ. קליטתם עוררה לא מעט אתגרים, בעיקר בתחום השיכון, בעיקר של אלה שהגיעו בקבוצות ענקיות בהתראה קצרה.

עיירות הפיתוח בשנות האלפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפיינים וסטטיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז המחקר והמידע של הכנסת פרסם ביוני 2018 נתונים סטטיסטים על עיירות הפיתוח בשנות האלפיים, במאמר "מבט על ערי הפיתוח - 1972-2016" שבו מובאים הנתונים הבאים:

  • מצב חברתי-כלכלי: מכלל ערי הפיתוח מצויות באשכולות הנמוכים של הדירוג החברתי-כלכלי (4-2); חמש רשויות מדורגות באשכול 5; רק ארבע ערים – אילת, יבנה, יקנעם עילית וכרמיאל – מדורגות באשכולות גבוהים יותר(7-6). אף עיר פיתוח לא מדורגת באשכולות הגבוהים של הדירוג החברתי-כלכלי (10-8) (שם, עמ' 6).
  • שינויים בהיקף האוכלוסייה: אמנם בכל ערי הפיתוח חל לאורך השנים גידול באוכלוסייה, אך בחלקן - למשל יבנה, נצרת עלית ונתיבות- גידול האוכלוסייה היה משמעותי יותר. בבית שמש גדלה האוכלוסייה פי ארבעה בעשרים השנים הללו, מ-27 אלף תושבים בשנת 1996, לקרוב ל-110 אלף תושבים בשנת 2016. בסך הכול, נכון לנתוני סוף שנת 2016, מונה אוכלוסיית ערי הפיתוח כ-814 אלף תושבים, שהם כ-10% מכלל תושבי המדינה (שם, עמ' 7).
  • שיעור העולים באוכלוסייה: במרבית ערי הפיתוח שיעור העולים שעלו ארצה לאחר שנת 1990 גבוה מהממוצע הארצי. עם זאת, גם במשתנה זה ניתן לראות שוֹנוּת גדולה בין הערים השונות: כך, שיעור גבוה במיוחד של עולים ניתן למצוא בנצרת עילית, כרמיאל, ערד ומעלות-תרשיחא, ושיעור נמוך במיוחד – בבית שאן, חצור הגלילית, יבנה ונתיבות (שם, עמ' 10).
  • שכר ממוצע לשכיר: השכר הממוצע לשכיר בערי הפיתוח נמוך בכ-20% מהשכר הממוצע הארצי. פער זה נשמר יציב לאורך שני העשורים האחרונים - 2016-1996. עם זאת, גם בהתייחס לשכר הממוצע יש שוֹנוּת בין ערי הפיתוח - בשנת 2016 השכר הממוצע הגבוה ביותר מקרב ערי הפיתוח היה בערים יקנעם עילית ויבנה, בהן היה שכר גבוה אף מהממוצע הארצי, והשכר הממוצע הנמוך ביותר היה בצפת ובקריית מלאכי (שם, עמ' 11).
  • מקבלי דמי אבטלה: בשלוש נקודות הזמן שנבדקו, שיעורם הממוצע של מקבלי דמי האבטלה לאלף איש בערי הפיתוח היה גבוה משמעותית מהנתון הארצי. עם זאת, בין השנים 1996 ל-2006 ניתן לראות ירידה בפער בין ערי הפיתוח לנתון הארצי, מפער של 74% ב-1996, לפער של 43% ב-2006. בעשור שלאחר מכן לא חל צמצום דומה בפער ושיעור מקבלי דמי האבטלה בערי הפיתוח נותר גבוה בכ-40% מהנתון הארצי (שם, עמ' 13).
  • אחוז זכאים לבגרות: בחינת האחוז הממוצע של זכאים לבגרות מקרב תלמידי כיתות י”ב בערי הפיתוח בשנים 2006, 2011 ו-2016 מלמדת על פער של 8%-3% בין ערי הפיתוח לממוצע הארצי. כאשר ממקדים את הבדיקה בתלמידי כיתה י”ב שהיו זכאים לבגרות ועמדו בדרישות הסף של האוניברסיטאות, הפער בין האוכלוסייה בערי הפיתוח לבין כלל האוכלוסייה מתרחב, ונע בין 10% עד 20%. יודגש כי הנתונים מתייחסים לתלמידי י"ב ואינם לוקחים בחשבון את שיעורי הנשירה טרם סיום התיכון שעשויים להשתנות בין הערים (שם, עמ' 14).
  • שיעור בעלי השכלה גבוהה: ככלל, ממוצע שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה (בעלי תארים אקדמיים) בקרב בני 20–55 בערי הפיתוח – העומד על 14% - נמוך בכ-30% מן השיעור הארצי של בעלי ההשכלה הגבוהה בישראל שהוא 21%. בחינת שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה בערי הפיתוח מצביעה על שוֹנוּת רבה ביניהן: ביקנעם עילית, יבנה וכרמיאל שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה גבוה במיוחד, ואף גבוה מן השיעור הארצי הממוצע, לעומת זאת, השיעור נמוך במיוחד בערים קריית מלאכי, בית שמש ואופקים. בהשוואה לארבע הערים המטרופוליניות (ירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע) ניתן לראות, כי השיעור הממוצע של בעלי ההשכלה הגבוהה בערי הפיתוח דומה לשיעור בעיר ירושלים (12.6%), ונמוך מיתר ערים אלו. בחינת התפלגות בעלי ההשכלה הגבוהה בערי הפיתוח לפי תחום ידע מעלה, כי כ-72% מהם בוגרי מדעי הרוח והחברה והיתר- בוגרי ההנדסה והמדעים המדויקים, וזאת בדומה להתפלגות הארצית (שם, עמ' 16).

ניתן לראות כי ערי הפיתוח ככלל אכן השיגו את מטרותיהן לפיזור האוכלוסייה ויישוב הארץ, מקריית שמונה שבצפון ועד אילת שבדרום. הקשיים והאתגרים החברתיים והכלכליים שבהן עמדו לאורך השנים היו בעוכריהן עם זאת, הנתונים שנמדדו מלמדים על צמיחה, שיפור ברמת החיים ואף שגשוג בלא מעט מהן.

חוק ערי ואזורי פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1988 אישרה הכנסת את חוק ערי ואזורי פיתוח בהתאם להצעת חברי הכנסת דוד מגן ויצחק פרץ. מטרת החוק מוצגת בסעיף הראשון שלו: "מטרת חוק זה היא לעודד התיישבות, פיתוח וקידום חברתי וכלכלי של ערי ואזורי הפיתוח ושל תושביהן". החוק מקנה שלל הטבות והקלות לתושבי ערי הפיתוח (כהגדרתן בחוק זה), אך הוא לא הופעל מעולם - ראשי היישובים לא הסכימו לוותר על הטבות המס הקיימות כדי ליישמו, והמדינה נמנעה מהפעלתו בשל עלותו התקציבית.[6] הכנסת דחתה את תאריך תחילתו של החוק בסדרת תיקונים החל משנת 1993, ואף הציעה לבטלו. לבסוף החוק בוטל בסעיף 161 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009. ישנם חוקים אחרים שמסייעים לעיירות הפיתוח כמו חוק עידוד השקעות הון, מענקים ותמריצים למורים ועוד.

עיירות הפיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז

הגליל

הנגב

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עיירות הפיתוח (מאמרים), סדרת עידן 24, צמרת, חלמיש, מאיר-גליצנשטיין. הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשס"ט 2009.
  • אהרון (אהרל'ה) כהן, תולדות הקמתן של עיירות הפיתוח בנגב המערבי: שדרות, אופקים, נתיבות, ספריית בית אל, 2016.
  • אלישע אפרת, עיירות הפיתוח בישראל - עבר או עתיד, הוצאת אחיאסף.
  • אלישע אפרת, עיירות הפיתוח בנגב, אריאל 23

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דבורה כהן, עולים בסערה: העלייה הגדולה וקליטתה בישראל 1948–1953, הוצאת יד בן צבי 1994
  2. ^ אבי פיקאר, "רכבת מקזבלנקה למושב או לעיירת פיתוח - קליטת עולי צפון אפריקה ואכלוס הפריפריה הישראלית", בתוך א. בראלי, ד. גוטווין וט. פרילינג (עורכים) ישראל: בין כלכלה לחברה הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2005, עמ' 581–614
  3. ^ דו"ח כוח אדם בהוראה - תכנון, הכשרה והשמה
  4. ^ גף פרסי ישראל במשרד החינוך, פרסי ישראל לשנת תשמ"ד
  5. ^ אלעזר לשם, "הרפורמה בקליטת העלייה: מקליטה מוסדית לקליטה ישירה בקהילה", בתוך א' אבירם, ג' גל וי' קטן (עורכים), עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות, הוצאת מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, אוגוסט 2007
  6. ^ הצעות חוק הממשלה והכנסת - 2212, מיום 25/10/1993 (עמ' עמוד 28), באתר הכנסת, דברי הסבר, סעיף 19