מקיאווליזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מַקיָאוֶוליזם (באנגלית: Machiavellianism) הוא מושג הקשור בפוליטיקה וביחסי בני אדם בכלל, ומזוהה עם חוסר מצפון, מניפולטיביות, רמאות וערמומיות.[1] המושג נגזר משמו של הסופר והפילוסוף הפוליטי האיטלקי ניקולו מקיאוולי (1469-1527)[2] אשר חי בתקופת הרנסאנס. המשמעות של המושג באה לידי ביטוי בכמה תחומי דעת ובהם מדע המדינה ופסיכולוגיה.

במדע המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקיאווליזם (במדע המדינה) ועקרונותיו מוצגים בספר "הנסיך" (באיטלקית: Il Principe) של ניקולו מקיאוולי, הספר המפורסם ביותר שלו אשר נכתב ב-1513. יש לציין, עם זאת, כי אין הכרח לזהות בין העמדות המוצגות ב"נסיך" לעמדותיו של מקיאוולי עצמו, אשר הביע עמדות שונות בכתבים אחרים, דוגמת "דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס" הידוע גם כ"עיונים". בהנסיך מספק מקיאוולי עצות בעבור מי שרוצה להפוך למנהיג פוליטי מצליח, כאשר כל פרק עוסק בעצה או רעיון אחר. לדוגמה: פרק בענייני צבא, פרק העוסק במידת האכזריות הנדרשת מנסיך או ביתרונות של הפחדת הנתינים אל מול אהבתם ועוד.[3]

רעיונות מרכזיים של מקיאווליזם פוליטי כוללים את ההנחה כי מטרת המנהיג הפוליטי היא להצליח לקיים יציבות שלטונית (מצב בו השלטון אינו מתחלף לאורך זמן, וחיי המסחר, החקלאות וכיוצא בזה מתנהלים ללא הפרעה).[4] לשם השגת מטרה זו, אין שום אמצעי שאינו נחשב שמיש או קביל על מנת להישאר בשלטון.[5] המוסר לא צריך לכבול את המהלכים שהמנהיג הפוליטי פועל על פיהם.[6]

ניקולו מקיאוולי כתב את הספר הנסיך מתוך תסכולו כלפי הממשל בפירנצה. מקיאוולי שירת כמזכיר הלשכה השנייה בממשלה של פירנצה, שהייתה ממונה על מדיניות החוץ והביטחון. ב-1512 איבד מקיאוולי את משרתו ומעמדו בעקבות מעשה של האפיפיור דאז שגרם לכך שמשפחת מדיצ'י תעלה לכס השלטון. מקיאוולי נעשה מתוסכל גם משום שאיבד את השפעתו על השדה הפוליטי וגם משום שחווה את חוסר היציבות השלטונית.[4] יש האומרים שאלו עשויות להיות חלק מן הסיבות לכך שנקט ברעיונות נוקבים וקיצוניים.

המקיאווליזם מיוחס, כאמור, לניקולו מקיאוולי, אך בפועל רעיונות המזכירים את העקרונות העומדים מאחורי המקיאווליזם הופיעו הרבה לפניו. כבר ביוון העתיקה היו פילוסופים והיסטוריונים שהציגו טענות שתארו רעיונות דומים. המקור הראשון בו הוזכרו רעיונות דומים היה הספר החמישי של תוקידידס, היסטוריון אשר חי במאה ה-5 לפנה"ס באתונה. בספר החמישי שלו (תולדות מלחמת פילופוניס) הוא מציג דיאלוג בין האתונאים והמליאנים (מליאה היא התיישבות ביוון, על יד אתונה). בדיאלוג הזה משתמע כי החתירה להשגת כוח היא דבר אינסטינקטיבי שאי אפשר לחסום או למנוע, רעיון המזכיר עקרונות מקיאווליסטים בכך שהוא אומר כי טבע האדם הוא השאיפה לכוח.[6]

המקיאווליזם המוצג בספר "הנסיך" לא התקבל בעין יפה על ידי הקוראים בני זמנו, והם אף כינו את מקיאוולי "השטן" בעקבות מה שכתב בו. הזעזוע שלהם נבע לא משום שלא ראו צורת משטר או מדיניות כזו בחייהם אלא משום שנראה היה כי מקיאוולי תמך ברעיונות העומדים מאחורי המשטר הקיים, משטר שהם חשבו שהוא לא צודק.[1]

בפסיכולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסיכולוגיה, מקיאווליזם מוגדר כתכונת אישיות. מקיאווליזם הוא אחת משלוש תכונות הנקראות "השילוש האפל" (באנגלית:"Dark Triad"). השילוש כולל את התכונות: מקיאווליזם, נרקיסיזם ופסיכופתיות.

אדם עם אופי מקיאווליסטי הוא אדם המרוכז בעצמו עד לרמה בה ינהג באופן מניפולטיבי ומנצל כלפי סביבתו על מנת להשיג את מטרתו או להגשים את רצונותיו האישיים.[7]

בעלי ובעלות תכונה זו מאופיינים ומאופיינות בכמה דפוסי התנהגות: העדפה לכוח או כסף על פני מערכות יחסים, החצנה עצמית של תדמית מקסימה וביטחון עצמי גבוה, ריכוז בשאיפות אישיות, מרמה ושקרים המשרתים אינטרס עצמי, חנופה, מסוגלות לפגוע באחרים למען עצמו, רמת אמפתיה נמוכה ועוד.[8]

כבר במאה ה-16 המושג "מקיאווליזם" החל להיות פופולרי ושכיח. (שימש לראשונה ב-1572)[2], אך רק בשנות ה-70 של המאה ה-20 המילה הפכה למושג של ממש בפסיכולוגיה. שני הפסיכולוגים החברתיים ריצ'רד קריסטי (Richard Christie) ופלורנס ל. גאיס (Florence L. Geis) טבעו את המושג כמושג פסיכולוגי. הם פיתחו את "סקאלת המקיאווליזם", סקאלה המודדת את רמת המקיאווליזם באישיות. הסקאלה הזו היא הדרך העיקרית בה משתמשים על מנת למצוא את רמת המקיאווליזם באישיות, ועם השנים היא התפתחה. כיום "סקאלת המקיאווליזם" הפכה למבחן הנקרא "מאץ' איי וי" (באנגלית: "the Mach-IV test").[9]

במשא ומתן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשים בעלי מחשבה מקיאווליסטית מאופיינים באמונה מלאה במטרתם- כזו שמקדשת את כל האמצעים, מניפולטיביות, מעשיות, תחרותיות רבה, ערמומיות, נטייה גדולה לשקר, נוקשות ועקשנות.

ישנם כמה תנאים שאנשים בעלי מחשבה מקיאווליסטית "יעדיפו" שיתקיימו כדי שיוכלו להשיג את מבוקשם במשא ומתן: קשר ישיר, פנים מול פנים, עם הצד השני מולו מנוהל המשא ומתן. קיומם של כמה שפחות "כללי התנהגות מקובלים". ככל שיהיו פחות כללים כאלה יהיה לבעלי מחשבה מקיאווליסטית חופש רב יותר לאלתר. וכן, מעורבות רגשית נמוכה לעניינים שאינם קשורים למשא ומתן, שכן מעורבות כזו עלולה להסיח את דעתו של בעל מחשבה מקיאוליסטית מהשגת מטרתו במשא ומתן.[10]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הספר "הנסיך" של ניקולו מקיאוולי, אוגוסט 2003, הוצאת שלם.
  • הספר "בין מדינה לחברה- סוציולוגיה של הפוליטיקה", ברוך קימרלינג, תשנ"ה 1995, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
  • הספר "דיקטטורות: איטליה הפשיסטית", בנימין נויהרגר, תשס"ט 2009, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 אלעזר ויריב, "רציונליזם ואמפיריציזם: מגמות פילוסופיות במאה ה-17 וה-18", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1990
  2. ^ 2.0 2.1 מתוך הערך המילוני "Machiavellian" שבמילון המקוון Merriam- Webster"
  3. ^ ניקולו מקיאוולי, "הנסיך", הוצאת שלם, 2003
  4. ^ 4.0 4.1 ברוך קימרלינג, "בין מדינה לחברה- סוציולוגיה של הפוליטיקה", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1995
  5. ^ בנימין נויהרגר, "דיקטטורות: איטליה הפשיסטית", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2009
  6. ^ 6.0 6.1 מתוך המאמר על מקיאווליזם שבמילון היסטורית המושגים של אוניברסיטת וורג'יניה
  7. ^ Crysel, L. C., Crosier, B. S., & Webster, G. D. (2013). The Dark Triad and risk behavior. Personality and Individual Differences, 54(1), 35-40.‏
  8. ^ מתוך המאמר "What is Machiavellianism in Psychology?" שלקוח מהבלוג "Harley Therapy", ינואר 2015, נדרש מקור מהימן יותר.
  9. ^ Christie, R. & Geis, F. (1970) "Studies in Machiavellianism". NY: Academic Press.
  10. ^ אמירה גלין, "דינמיקה של משא ומתן- מתיאוריה ליישום", הוצאת רמות, 1996