מרים דוקר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ד"ר מרים דוקר
ד"ר מרים דוקר וילדי המושבה, בהם שמואל בן בסט. שנות ה-30

ד"ר מרים דוקר (18981977), הייתה הרופאה של המושבה הר-טוב והסביבה. משנת 1925 לערך ועד שנת 1948 פעלה כרופאה יחידה במרחב הכפרי הגדול של מערב הרי יהודה. שמה נודע בין יהודים וערבים כאחד בזכות מסירותה לתפקידה ונכונותה והגיע למקומות מרוחקים ולטפל בחולים וביולדות בכל שעה ובכל תנאי מזג אוויר. מכתביה לבנה מהווים מקור ראשוני תיעודי לשנים מעצבות אלה במרחב הרי יהודה.

תולדות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה ב-1898 במינסק שבתחום המושב של האימפריה הרוסית, ברוסיה הלבנה (כיום בבלארוס), אך בגיל צעיר עברה עם משפחתה למוסקבה. מרים, או בשמה המקורי המלא מריה סלימובנה דוקור, גדלה עם אחיה ושתי אחיותיה במשפחה אמידה שעסקה במסחר ביערות, הקמת מנסרות לעיבוד עצים והשטת קורות העץ בנהרות בכל רחבי אירופה.

בשנת 1915 התקבלה ללימודים באוניברסיטת מוסקבה, וזאת למרות תקנות הנומרוס קלאוזוס שהגבילו מאד את כניסת היהודים לאוניברסיטאות ברוסיה ולמרות שבאותו זמן לימודי אישה באוניברסיטה היו דבר נדיר. בשנת 1917 התחוללה המהפכה הבולשביקית, משפחתה ירדה מנכסיה ומאז המשיכה את לימודיה בתנאי מחסור ומצוקה.

באותו זמן, בהשפעת ספרו של צבי גרץ "דברי ימי עם ישראל" התחילה להתעניין בהיסטוריה של העם היהודי והתקרבה לחוגים ציוניים במוסקבה. בחוגים אלה הכירה את ניסן גרדי, לו נישאה לאחר עלייתה ארצה. בשנת 1922 עלתה באנייה ארצה, לבדה מכל משפחתה, והתקבלה לעבודה בהדסה שהקימה אז רשת של מרפאות במושבות.

באמצע שנות העשרים התחילה לעבוד במושבה הר-טוב, במסגרת קופת חולים עממית. במאורעות תרפ"ט, 1929, התפנתה לתל אביב יחד עם כל תושבי המושבה ועבדה תקופה מסוימת בנתניה ובמקומות אחרים. מנישואיה באותה התקופה לניסן גרדי נולד בנה היחיד שלום גרדי (שלומי).

בשנת 1931 חזרה ד"ר דוקר להר טוב, שהוקמה מהריסותיה ושוקמה בסיוע קרן העזרה של יהודי ארצות הברית שפעלה לבנייה מחדש של המושבות שנהרסו במאורעות. היא נקשרה למקום ולתושבים שהחזיקו מעמד במושבה המבודדת בעקשנות בתנאים קשים, התערתה בחיי המושבה ואף רכשה קרקע מאחד התושבים.

שמה של ד"ר דוקר התפרסם בכפרים הערבים מסביב וחולים היו מגיעים ל "סית ריפאה", כפי שנקראה בפיהם, מכפרים רחוקים ואף מעזה, איסדוד ואל מג'דל הגיעו, מהלך כמה ימים על פרדה, חמור או גמל. חולים ומשפחותיהם היו מגיעים בשעות היום או בלילה, לאחר שעות רבות, ואף ימים, של רכיבה, ומחכים בחצר לזריחת השמש ופתיחת המרפאה.

לא פעם ולא פעמיים נקראה ד"ר דוקר לאחד הכפרים בסביבה לעזור לחולה או ליולדת שהתקשתה בלידתה, ואז יצאה לדרך, רכובה על פרדה או חמור, בימי חמסין או בלילות חורף גשומים, לדיר אבאן, לדיר אל האווה, לאישוע (היא אשתאול) ולכפרים אחרים בסביבה. עד שנות השמונים עוד חיו נזירים במנזר בית ג'מאל שזכרו אותה.

גם בתקופת מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט המשיכה בשגרת עבודתה. לימים סיפר בנה שלומי לחוקר יהודה בן בסט, כי פעם שאל אותה, אם לא פחדה לרכוב בתקופת המאורעות לכפר העוין דיר אבאן, כדי לטפל בחולים. תשובתה הייתה: "תמיד הייתה עמי גלולת ציאניד".

ד"ר דוקר התגוררה עם בנה בבנין הציבורי היחיד שהיה במושבה בו שכנו גם בית הספר, המרפאה, בית הכנסת ומגורי המורה. בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות עוד שהתה ד"ר דוקר במושבה, וטפלה בפצועים. עם התעצמות הקרבות הוחלפה על ידי רופא צבאי ועזבה את המושבה באחת השיירות האחרונות.

אחרי המלחמה ועד יציאתה לגמלאות המשיכה לעבוד בקופ"ח עממית במושבות ובין השאר עבדה במרפאת סמים ביפו.

ד"ר דוקר הלכה לעולמה בתל אביב בשנת 1977.

מלחמת העצמאות ופרשת הל"ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלומיק, מצב עצוב מאד; שלשום בערב באו 40 בחורים שמחים, עליזים, מלאים חיים וכוח. הלכו מפה ברגל לכפר עציון; והיום בבוקר באה קבוצה גדולה והלכה לחפש ואנחנו נשארנו מלאים פחד, שגם אלה לא יאבדו. אבל הם באו חזרה, אבל 1 נהרג, 3 פצועים נמצאים אצלי בקליניקה יחד עם רופא מנתח שבא איתם. ועם ד"ר זה אני שולחת מכתב אליך. אך כמה נהרגים; כמובן, זוהי מלחמה, זה בשביל מדינה יהודית, אבל קשה לי להתרגל עוד למחשבה שכל הבחורים שראיתי אותם – כולם, כולם הלכו. הר-טוב עכשיו מעט דומה לעיר במצור בזמן מלחמה, כולם מנותקים מכל העולם, אפילו עיתונים אין. טוב שיש רדיו. יהושע ארדיטי חולה 5 ימים ואני שולחת אותו בהזדמנות זו ל"הדסה". אלום עזב את הר-טוב ונמצא בירושלים. זה הכול. שלום חביבי תהיה בריא ושלם. דרישת שלום לכולם. מאמא שלך שאוהבת אותך תמיד. חמודי אני ממהרת מפני שהד"ר נוסע עם כולם.

ימים ספורים אחרי כ"ט בנובמבר 1947 נכנסה הר-טוב אל מערבולת האירועים האלימים שליוו את תקופת הקמת המדינה. החלו תקיפות נגד עורקי התחבורה ועד מהרה מצאה המושבה את עצמה במצור. ד"ר דוקר סירבה להתפנות עם רוב הנשים והילדים. על כך היא כותבת באחד ממכתביה לבנה הנער שלומי ששהה באותה תקופה עם קרובי משפחה בפתח תקווה:

אני קשורה עכשיו להר-טוב ולא יכולה לעזוב אפילו לחצי יום, מפני שאני הרופאה היחידה

מאז ועד סוף ינואר 1948 נשארה ד"ר דוקר בתפקידה במסגרת המושבה המתארגנת להמשך העמידה במצור. במהלך המלחמה שלחה לבנה שלומי מספר מכתבים מהם ניתן ללמוד על המצב במושבה מצד אחד, וגם על מחשבותיה והרגשותיה האינטימיות במהלך התקופה הסוערת: באחד בינואר 1948 היא כותבת לבנה:

... עכשיו בהר-טוב יש הכול. יש כוח די חזק ואפילו יש אלחוט. יהודה בן בסט, ישראל לוי ויצחק ארדיטי לומדים זה מספציאליסט אחד פה. כשבא הערב כל המשפחות מתאספות בבנין אחד כמו שהיה בשנת 1936-1939. פעם בשבועיים בערך בא אוטו משוריין ומביא דברים. מחליף אנשים ואז נוסעים העירה, אבל יש פה גם אוטו של דיסקין. ויש פה למטה שני אנשים אמיצים מלאי מרץ, שפתאום לוקחים אוטו ונוסעים לירושלים, כולם מביטים על זה כמו שיגעון איך הם נוסעים

ובהמשך:

היום הראשון בינואר, ואני על פי מנהגי מברכת אותך בשנה חדשה שנת 1948. השנה החדשה פגשה אותנו באופן די עצוב. כמה פצועים, כמה הרוגים, יש רק קרן אור אחת, אידיאל מדינה יהודית קטנטונת. ועוד דבר התבשרנו בפגישה עם השנה החדשה, קרוב ל-15,000 מעפילים...

אירוע מ-13 בינואר: בשעות המוקדמות של הלילה נפתחה אש לכיוון המושבה מהכפר ערטוף. כיתת הפל"ם המקומית, שהייתה ממוקמת במפקדה, חשה למקום כדי לעצור התקפה אפשרית על המושבה. בחילופי האש נפגע שמואל בן בסט בראשו, והובל במהירות למרפאה. ד"ר דוקר, רופאת המושבה, ניסתה להציל את חייו באמצעים הדלים שעמדו לרשותה. פניות באלחוט למפקדה בירושלים להחיש אמבולנס לא נענו, ושמואל בן בסט נפטר.

ב-15 בינואר 1948 הגיעה להר-טוב מחלקה של אנשי פלמ"ח וחי"ש בפיקוד דני מס. זמן רב לאחר רדת החשיכה יצאה המחלקה לעבר ארבעת יישובי גוש עציון הנצור. לאחר כמה שעות חזר אחד הבחורים כשהוא פצוע ברגלו, בליווי שניים מחבריו. ד"ר דוקר טיפלה בו במרפאה. למחרת יצאה מחלקה נוספת לחפש את המחלקה האבודה. במכתב מרגש (ראו במסגרת משמאל) סיפרה ד"ר דוקר לבנה שלומי על האירועים הדרמטיים.

בסוף ינואר עזבה ד"ר דוקר באחת השיירות האחרונות את הר-טוב.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהודה בן בסט, הר-טוב, מושבה מבודדת בהרי יהודה, ישראל: בהוצאת המחבר, 2008
  • ד"ר יובל בן בסט, המושבה הר-טוב במאבק 1929 – 1948, שדה בוקר: עבודת גמר, בית הספר לחינוך סביבתי, 1990

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]