כ"ט בנובמבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
     תומכות      מתנגדות שהפכו לתומכות
     נמנעות      מתנגדות
     נעדרות      מדינות שלא היו חברות באו"ם

כ"ט בנובמבר הוא הכינוי לתאריך 29 בנובמבר 1947 (אור לי"ז בכסלו ה'תש"ח), היום בו החליטה עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) בפארק פלאשינג מדוז על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תוכנית החלוקה). עוד נקבע כי ירושלים וסביבתה יוכרזו כשטח תחת פיקוח בינלאומי.

ההכנות ואירוע ההחלטה בעצרת האומות המאוחדות (האו"ם)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההחלטה התבססה על מסקנות הרוב של חברי "הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל" (ועדת אונסקו"פ). הוועדה הגישה את מסקנותיה לאו"ם, ב-31 באוגוסט 1947. בעצרת האו"ם, שנפתחה בספטמבר 1947, התקיים דיון ארוך ומפורט בתוכנית החלוקה, במסגרת ועדת משנה מיוחדת שהוקמה לצורך העניין. ועדה זו גם דנה באופן היישום של תוכנית החלוקה והחליטה להקים ועדה ביצועית מיוחדת שתגיע לארץ ישראל ותוציא אל הפועל את תוכנית החלוקה. ועדה זו, ששמה היה "ועדת ארץ-ישראל", אכן הוקמה ואיש האו"ם ראלף באנץ' מונה לעמוד בראש צוות המזכירות שלה.[1]

ההיסטוריון יהודה ואלך תיאר כיצד "נציגי הסוכנות היהודית הצהירו כי הם רואים בצער את התוכנית לחלוקת הארץ, אך נענים לה למען השכנת שלום".[2] חרף האופי המקוטע והמוגבל של השטח שהוקצה ליישוב היהודי בתוכנית החלוקה, קיבלו ההסתדרות הציונית העולמית והנהגת היישוב את התוכנית. "נציגי הערבים הצהירו על התנגדותם להחלטה ואף הזהירו כי התנגדות זו עלולה להיות אלימה".[2] ב-28 בנובמבר 1947 הזהיר שגריר מצרים באו"ם, יוסף היכל פאשה: "מיליון יהודים חיים בשלום במצרים (וביתר ארצות האסלאם) ונהנים מכל זכויות האזרח. בהחלט אין הם רוצים להגר לפלשתינה. אולם אם מדינה יהודית תיווצר אף אחד לא יוכל למנוע צרות. פרעות תפרוצנה בפלשתינה, תתפשטנה על כל ארצות ערב ותובלנה אולי למלחמה בין הגזעים. ...אם יחליטו האומות המאוחדות על חלוקת פלשתינה הן תשאנה באחריות לצרות חמורות ביותר ולטבח של מספר רב של יהודים".[3] ממשלת בריטניה הודיעה לאו"ם כי "לא תתנגד לביצוע התוכנית אך היא עצמה לא תנקוט בצעדים מעשיים כלשהם להגשמתה".[2] לאחר זמן קצר, הודיעה ממשלת בריטניה כי שלטונה בארץ ישראל, יסתיים ב-15 במאי 1948.

נשיא העצרת, אוסוולדו ארניה מברזיל, אשר דחה את הדיון עד השגת הרוב, קרא את שמות המדינות בזו אחר זו לפי הא"ב האנגלי.

ההצעה נתקבלה ברוב של 33 קולות, 13 נגד, 10 נמנעו ומדינה אחת נעדרה.

בעד: אוסטרליהאוסטרליה  אוסטרליה, אוקראינה הסובייטית (1937-1949)אוקראינה הסובייטית (1937-1949) אוקראינה, אורוגוואיאורוגוואי  אורוגוואי, איסלנדאיסלנד  איסלנד, אקוודוראקוודור  אקוודור, ארצות הברית (48 כוכבים)ארצות הברית (48 כוכבים) ארצות הברית, בוליביהבוליביה  בוליביה, בלארוס הסובייטית (1937-שנות הארבעים)בלארוס הסובייטית (1937-שנות הארבעים) בלארוס, בלגיהבלגיה  בלגיה, ברזילברזיל  ברזיל, ברית המועצות (1923-1955)ברית המועצות (1923-1955) ברית המועצות, גואטמלהגואטמלה  גואטמלה, הרפובליקה הדומיניקניתהרפובליקה הדומיניקנית  הרפובליקה הדומיניקנית, דנמרקדנמרק  דנמרק, דרום אפריקה (1928-1994)דרום אפריקה (1928-1994) דרום אפריקה, האיטיהאיטי  האיטי, הולנדהולנד  הולנד, ונצואלה (1930)ונצואלה (1930) ונצואלה, לוקסמבורגלוקסמבורג  לוקסמבורג, ליבריהליבריה  ליבריה, נורווגיהנורווגיה  נורווגיה, ניו זילנדניו זילנד  ניו זילנד, ניקרגואהניקרגואה  ניקרגואה, פולין (1928-1980)פולין (1928-1980) פולין, הפיליפינים (1946-1985)הפיליפינים (1946-1985) הפיליפינים, פנמהפנמה  פנמה, פרגוואי (1842-1954)פרגוואי (1842-1954) פרגוואי, פרופרו  פרו, צ'כוסלובקיהצ'כוסלובקיה  צ'כוסלובקיה, צרפתצרפת  צרפת, קוסטה ריקהקוסטה ריקה  קוסטה ריקה, קנדה (1921-1957)קנדה (1921-1957) קנדה, שוודיהשוודיה  שוודיה

נגד: איראן 1925-1964איראן 1925-1964 איראן, אפגניסטן (1930-1973)אפגניסטן (1930-1973) אפגניסטן, הודוהודו  הודו, טורקיהטורקיה  טורקיה, יוון 1828יוון 1828 יוון, לבנוןלבנון  לבנון, מצרים (1922-1958)מצרים (1922-1958) מצרים, סוריה (1932-1958)סוריה (1932-1958) סוריה, עיראק (1921-1959)עיראק (1921-1959) עיראק, ערב הסעודית (1938-1973)ערב הסעודית (1938-1973) ערב הסעודית, פקיסטןפקיסטן  פקיסטן, קובהקובה  קובה, תימן (1927-1962)תימן (1927-1962) תימן

נמנעו: ארגנטינהארגנטינה  ארגנטינה, אתיופיה (1897–1975)אתיופיה (1897–1975) אתיופיה, הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת, הונדורסהונדורס  הונדורס, יוגוסלביהיוגוסלביה  יוגוסלביה, מקסיקו (1934-1968)מקסיקו (1934-1968) מקסיקו, הרפובליקה הסיניתהרפובליקה הסינית הרפובליקה הסינית, צ'ילהצ'ילה  צ'ילה, אל סלוודוראל סלוודוראל סלוודור, קולומביהקולומביה  קולומביה

נעדרה: תאילנדתאילנד  תאילנד (אז "סיאם")

התגובות בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריקודים עם היוודע ההחלטה
יהודים עולים על משוריינים בריטים

ההחלטה התקבלה ביישוב בשמחה רבה, בשל הגושפנקא המדינית והמשפטית שנתנה להקמת מדינה יהודית יהודים רקדו משמחה בחוצות הערים והיישובים בכל רחבי ארץ ישראל. גם בקהילות יהודיות בתפוצות ישראל חגגו רבים. ברומא התאספו לתפילת הודיה מול שער טיטוס, המקום המסמל את החורבן בארץ ישראל לאחר המרד הגדול, שאירע כאלפיים שנה קודם.

אחד התיאורים המרשימים להמתנה הדרוכה מצוי בספרו של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך:

כל ההמון הגדול הזה כמו התאבן שם בדומיית לילה מפחידה, כאילו אינם בני אדם אמיתיים כי אם מאות צלליות כהות מצוירות על פני יריעת החושך המהבהב. כאילו מתו כולם בעמידה. לא דיבור לא שיעול ולא מדרַך נעל. יתוש לא זמזם שם.

עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, עמ' 402

על השמחה אחר היוודע תוצאות ההצבעה כתב:

... וכעבור רגע שוב הייתי על כתפי אבא, והוא, אבי המשכיל מאוד, המנומס, עמד שם וצעק בכל קולו, לא מילים, לא משחקי מילים, לא סיסמאות ציונות ולא קריאת גיל כי אם צעקה ארוכה עירומה כמו לפני שהמציאו את המילים... אבי לא שתק אלא נתן את כל קולו בצעקתו הארוכה עד קצה קיבול ריאותיו אאאאההה וכשאזל לו האוויר שאף שוב, כטובע, והמשיך וצעק האיש הזה שרצה להיות פרופסור דגול וגם ראוי היה ועכשיו הוא היה כולו רק אאאאההה.

שם, עמ' 403

... ונפתחו הבארים בכל הערים ועד אור הבוקר חילקו חינם משקאות קלים וממתקים ודברי מאפה וגם משקאות חריפים, ומיד ליד ומפה לפה עברו בקבוקי המיץ והבירה והיין, וזרים התחבקו ברחובות ונישקו זה את זה בדמעות, ושוטרים אנגלים המומים נגררו גם הם אל מעגלות המחול ורוככו בפחיות של בירה ובליקרים, ועל שריוניות הצבא הבריטי טיפסו חוגגים משולהבים ונוססו עליהם את דגלי המדינה שעדיין לא קמה אך הלילה הוחלט שם, בלייק סאקסס, שמותר יהיה לה לקום.

שם, עמ' 404

לעומת שמחת היהודים דחו הערבים לחלוטין את התוכנית. למחרת ההצבעה באו"ם פתחו הערבים הן במדינות ערב, והן בשטחי ארץ ישראל, במעשי איבה נגד קהילות יהודיות והיישוב, וכך פרצה מלחמת העצמאות.

עיצוב הזיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתבו של הרב יונה שטנצל אל ראש הממשלה דוד בן גוריון על כ"ט בנובמבר[4]
רחוב כ"ט בנובמבר ברמת השרון (2007)

כיום בדרך כלל אין מציינים באופן מיוחד את יום כ"ט בנובמבר.קיימים מספר רחובות בערי ישראל בשם "כ"ט בנובמבר".

הרב יונה שטנצל פנה אל ראש הממשלה דוד בן גוריון, ביוזמה שיום זה יחגג בתאריך העברי ולא בתאריך הלועזי שנקבע ע"י הנוצרים. אולם ראש הממשלה בן גוריון באמצעות מזכיר הממשלה דוד מושין דחה את יוזמת הרב שטנצל לציין את התאריך העברי ולא הלועזי.[4]

ועדת העורכים של העיתונים היומיים בישראל נוהגת לקיים ביום זה מפגש עדכון עם ראש הממשלה, שהפך ברבות השנים לכעין מסיבת עיתונאים פומבית.

בשנת 2014 אישרה ממשלת ישראל כי יתקיים יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל מדי שנה בי"ז בכסלו, התאריך העברי של 29 בנובמבר 1947. כמו כן, יצויין יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן בכל שנה, ב-30 בנובמבר, למחרת ה-29 בנובמבר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כ"ט בנובמבר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947, הוצאת מכון בן-גוריון, 2012, עמ' 61-37.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974, עמ' 108.
  3. ^ יעקב מירון, הפיצוץ ברובע הקראי בקאהיר ב 19 ביוני 1948, פעמים, 70, חורף תשנ"ז, עמ' 141-156.
  4. ^ 4.0 4.1 האם לחוג את כ"ט בנובמבר או את התאריך העברי הרב יונה שטנצל במכתב אל ראש הממשלה דוד בן גוריון, באתר YouTube