מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב
מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב.png
פעילות סיוע נפשי וליווי לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית
מקום פעילות אזור חיוג 03
מנכ"ל מרים שלר
תאריך הקמה 1978
http://www.1202.org.il/local/telaviv
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב הוא עמותה עצמאית הפועלת ללא מטרות רווח במטרה לסייע ולתת תמיכה מעשית ורגשית לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. המרכז מפעיל שלושה קווי סיוע, תמיכה וליווי הפעילים בכל שעות היממה: לנשים- 1202 | לגברים - 1203 | לגברים דתיים וחרדים – 02-5328000. בנוסף פועל המרכז להגברת המודעות הציבורית ולמניעת התופעה.

מרכז סיוע תל אביב הוקם בשנת 1978, הראשון מסוגו בישראל. הוא מציע סיוע ותמיכה לנשים, גברים, נערות ונערים שנפגעו מינית ומשרת את כל אוכלוסיית גוש דן. 16 נשות ואנשי הצוות, יחד עם כ-260 המתנדבות והמתנדבים, פועלים על מנת להקל על תחושות הבדידות, חוסר האונים, הבושה והאשמה של הפונות והפונים ולסייע להם בהתמודדות עם ההשלכות השונות של הפגיעה המינית. האלימות המינית היא תופעה נפוצה ומושתקת: אחת מכל שלוש נשים עוברת תקיפה מינית ואחת מחמש עוברת אונס. אחד מכל שישה גברים מותקף מינית. עד גיל 12 בנים ובנות נפגעים בשיעורים דומים. המרכז מקבל מדי שנה כ- 10,500 פניות ומקיים אלפי סדנאות והרצאות בנושא בפני קהלים מגוונים[1].

תחומי פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיוע וליווי נפגעות ונפגעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיוע רגשי ומעשי מקיף לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית וקרוביהן/ם. העקרונות המנחים את הסיוע הם: הקשבה ללא שיפוטיות, רגישות ודיבור בגובה העיניים, מתן מידע, החזרת השליטה והפגת תחושות אשמה ובושה, כל זאת במטרה לענות לצרכים הייחודיים של כל פונה ומתוך הכרה בפגיעה ואמון מלא בפונה. הסיוע כולל:

-      קווי סיוע טלפוני לנשים, לגברים ולגברים דתיים – הפניה לקווי הסיוע היא אנונימית

-      פגישות סיוע פרטניות עם הנפגעות/ים ועם קרוביהן/ם

-      ליווי לבית חולים, למשטרה, לפרקליטות ולבית המשפט וסיוע רציף לאורך ההליך הפלילי

-      ליווי בהליך ארגוני במקומות עבודה

-      הפעלת קבוצות תמיכה לנפגעות ולנפגעים

-      הפניה לטיפול נפשי על פי בקשת הפונה

-      ליווי נפגעות/ים בהתנהלות מול הרשויות השונות וסיוע במיצוי זכויות (ביטוח לאומי, לשכות רווחה, בריאות, בריאות הנפש ועוד)

חינוך והסברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד הסיוע, העמותה עוסקת בחינוך והסברה למען מניעת אלימות מינית ופועלת למען שינוי חברתי. פעילות זו כוללת  מתן מידע על פגיעה מינית והשלכותיה והצעת תפיסות חלופיות המבוססות על שוויון מגדרי, בחירה חופשית, רצון והסכמה חופשית, כבוד והדדיות.

-      סדנאות פסיכו-חינוכיות בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי הממלכתי והממלכתי דתי, לבני נוער ולצוותים החינוכיים

-      סדנאות פסיכו-חינוכיות ארוכות טווח לבני נוער במצבי סיכון ולצוותים החינוכיים-טיפוליים

-      הכשרות לבעלי תפקידים ולאנשי מקצוע ברשויות המדינה ובמגזר השלישי, לשוטרים, פרקליטים, שופטים, א/נשי בריאות הנפש, רפואה, עבודה סוציאלית, חינוך ועוד

-      הרצאות וסדנאות להורים

-      מניעת הטרדה מינית במקומות עבודה באמצעות סדנאות והרצאות לעובדים ולמנהלים והכשרה מקצועית לממונות

-      ליווי מקצועי והתערבויות בשעת משבר

שדולה וסנגור ברמת הפרט וברמת החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודה מול הרשויות במטרה לעודד לקיחת אחריות חברתית ולשפר את המענים לנשים וגברים שנפגעו מינית.

-      קידום מדיניות, חוקים, תקנות, נהלים והקצאת משאבים; קידום הרחבת המענים הטיפוליים והשיקומיים לנפגעות ולנפגעים; קידום מהלכים שתכליתם מניעה של פגיעה מינית ואיתור מוקדם של ילדות וילדים  ובני נוער שנפגעו

-      עזרה פרטנית במיצוי זכויות מול רשויות המדינה

-      מאבק ציבורי לשינוי עמדות ולהפסקת האשמת הקורבן. קידום פעילות המעודדת את החברה לקחת אחריות על הנעשה בה ולפעול באופן אקטיבי לפעול באופן אקטיבי ליצירת חברה בה מרחב פיזי ורגשי מוגן מפני תקיפה, התעללות וניצול מיני, נתפס כזכות בסיסית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת המרכז על ידי התנועה הפמיניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1972 הוקמה התנועה הפמיניסטית בישראל (שנקראה עד 1974 'התנועה לשחרור האישה'). נשות התנועה קיימו קבוצות להעלאת מודעות, בהן "העמדנו בסימן שאלה את כל המובן מאליו בחיינו ורכשנו תובנות שהיו לנו למסד בבנית מושגים חדשים על עצמנו, זולתנו וכלל החברה... התמחינו בכל הנדרש לעשייה בתנועה רעיונית מהפכנית, התפלמסנו בכתב ובעל פה, בעיתונות ועל במות ציבוריות, הופענו בבתי ספר ובאוניברסיטאות, בקיבוצים ובארגונים, יצאנו לרחוב להחתים על עצומות, להפגין ולקיים פעולות הסברה. הוצאנו עלונים וכתבי עת והופענו ברדיו ובטלוויזיה..."[2]

בסוף שנת 1976 שכרו חברות התנועה דירה ברחוב דיזנגוף בתל אביב, שהייתה למועדון הראשון שלה. הפעילות כולה מומנה מתשלום דמי חברות לתנועה ומתרומות.

אחד הנושאים המרכזיים שהעסיקו את חברות התנועה היה האלימות המינית וקשר השתיקה. מה שהחל כשיח כללי על התופעה הפך למרחב לסיפורים האישיים של חברות התנועה, ולהבנה כי מדובר בתופעה חברתית רחבה ומושתקת.

בשנת 1977 הזדעזעו חברות התנועה משורה של מקרי אונס מתוקשרים, ביניהם פרשת אונס קבוצתי בקרית טבעון, והתאבדותה של סטודנטית צעירה שנאנסה בקרבת אוניברסיטת תל אביב ולא יכלה לשאת עוד את השלכות הפגיעה[3]. במכתב שהשאירה אחריה כתבה שהיא הרגישה שנאנסה פעמיים: בפעם הראשונה על ידי התוקף ובשנייה במהלך הגשת התלונה במשטרה, חוויה שהייתה עבורה קשה מנשוא והותירה אותה בתחושה שגם מי שהיו אמורים להגן עליה ולפעול למענה מעלו בתפקידם והחריפו את השלכות הפגיעה.

ג'ואן ירון, מי שהייתה אחראית על קשרי החוץ של התנועה, סיפרה באחת הפגישות על מרכזי הסיוע שהוקמו בארצות הברית (Rape Crisis Centers), ויחד הן הבינו כי הגיעה השעה להקים מרכז כזה בישראל. בין החברות שנכחו באותה פגישה מכוננת היו ג'ואן ירון, דבורה פרידמן, אסתר עילם, שרה סייקס, רות רזניק ועוד. הקמת המרכז נבעה משני טעמים: האחד, כדי לענות על הצורך של נשים שנאנסו בתמיכה, ליווי ואוזן קשבת והשני הוא תקווה שפעילות המרכז תאפשר לחשוף נשים רבות יותר לתפיסת העולם הפמיניסטית, ותוביל לשינוי חברתי ביחס כלפי אלימות מינית ואופן ההתמודדות איתה. באוגוסט 1977 הוצג הרעיון להקמת המרכז במועצה החודשית של התנועה הפמיניסטית בישראל, ומשהתקבל התארגנה ועדת הקמה בה היו חברות דבורה פרידמן, ג'ואן ירון, אסתר עילם, מרים בוקופיצר, אילנה גולן ושרה סייקס. הקבוצה נעזרה במרכזים בחו"ל לגבי האופן בו יש להקים ולהפעיל מרכז מסוג זה.

על מנת לפנות לקהל רחב ככל הניתן של נשים, בחרו החברות לא להזכיר את השיוך לתנועה הפמיניסטית, הנתפסת לעיתים באופן שלילי, וקראו למרכז "מרכז סיוע מיידי לקורבנות אונס". התנועה הקצתה חדר ייעודי למרכז במועדון שברחוב דיזנגוף, התקינה קו טלפון וארגנה רשימת מתנדבות מקרב חברות התנועה. מועד פתיחת הקו נקבע לראשון בפברואר 1978.

בין הפניות הראשונות לקו הסיוע הייתה פניה של אישה שנאנסה על ידי "האנס האדיב", אנס סדרתי שפעל בתל אביב ונעצר ביוני 1978. שתיים מקורבנותיו, מיכל אביעד וטל עומר, יצרו לימים את הסרט "לא רואים עלייך" שיצא לאקרנים בנובמבר 2011.

בסוף שנת 1978, בשל היעדר תקציבים וחוסר יכולת לשלם את שכר הדירה, נאלצו חברות התנועה לסגור את קו הסיוע. הסגירה עוררה גלים בעיריית תל אביב ובכנסת. כמה חברות כנסת התגייסו לעזרת המרכז ובהן אורה נמיר, חייקה גרוסמן, גאולה כהן ושולמית אלוני.

למרות הסגירה נשות התנועה המשיכו במאמצים להפעלת המרכז, והחלו במשא ומתן ממושך עם רשויות הרווחה והעירייה במטרה לקבל מימון להפעלת מרכז הסיוע. ב-30.10.1979 התקבל האישור מעיריית תל אביב למימון דיור והוצאות מים, חשמל וטלפון, והחלה ההתארגנות לפתיחה מחודשת של הקו. נשכרה דירה חדשה ברחוב מיכה בתל אביב, וחברות התנועה המשיכו בגיוס תרומות של ציוד וכסף להפעלת הקו. בשלב זה הבינו חברות התנועה, שפעלו עד כה בהתנדבות, כי יש צורך ברכזת בשכר שתוכל להקדיש את הזמן הראוי להקמה ולתפעול של קו הסיוע, ואסתר עילם נבחרה להיות הרכזת הראשונה בשכר.

רק בחודש אפריל בשנת 1980 חזר קו הסיוע לעבוד במתכונת מלאה, 24 שעות ביממה. למרבה הצער העירייה לא עמדה בהתחייבותה והכספים שהובטחו לא הגיעו. תמיכה ממשלתית לא התאפשרה מאחר שהתנועה הפמיניסטית הייתה עמותה פוליטית.

הקמת עמותה עצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 בדצמבר 1982, מתוך המצוקה הכלכלית האדירה, הוחלט להפריד את המרכז מהתנועה הפמיניסטית ולהפעילו כעמותה עצמאית. המרכז נרשם כעמותה תחת השם "האגודה למען נפגעות תקיפה מינית". יושבת ראש העמותה החדשה הייתה ג'ואן ירון, חברת התנועה הפמיניסטית, ורינה בן צבי החליפה את אסתר עילם בתפקיד הרכזת.

המרכז המשיך לפעול ממועדון התנועה הפמיניסטית וקיבל ממנה תמיכה בהפעלת הסיוע. בשנים 1983 ו-1984 המשיכו חברות התנועה במאבקן להשגת הכרה ממסדית בארגון, שאפשרה העברת תמיכות ממשלתיות ופטור ממס לתורמים. פעולות אלו הקנו למרכז יציבות כלכלית שאפשרה את פעילותו הרציפה.

בשנת 1990 נפתח במרכז הסיוע קו סיוע הראשון והיחיד בארץ לגברים שנפגעו מינית.

בשנת 2000, בשל הרחבת פעילות המרכז וצורך בגורם שיתכלל וינהל את הפעילות השוטפת, מונתה לראשונה מנהלת למרכז הסיוע – מרב דדיה, ובשנת 2004 נכנסה לתפקיד מרים שלר, שמנהלת את המרכז מאז.

בשנת 2006, 16 שנים לאחר פתיחת קו הסיוע לגברים, שינה המרכז את שמו ל"מרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב"[4].

ציוני דרך בפעילות העמותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קו הסיוע לגברים - 1203[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות פעילותו של המרכז הגיעו אל קו הסיוע גם פניות של גברים שהותקפו מינית. פניות אלו התקבלו תחילה בבלבול וחשדנות בקרב המתנדבות, שהובילו להכרה כי יש צורך  במתנדבים גברים שיוכלו לקבל שיחות מגברים שנפגעו.

בשנת 1990 פנה דני לחמן, מי שניהל את 'הקו הלבן' (קו מידע וייעוץ לקהילה הגאה) אל צוות מרכז הסיוע בבקשה לבחון שיתוף פעולה ויצירת מענה לגברים שנפגעו מינית. הבקשה הובילה להקמת צוות חשיבה שבחן את האפשרות להפעיל קו סיוע לגברים, במרכז שעד אז הוגדר כמרחב נשי. למרות קשיים אידאולוגיים וטכניים, סוכם כי יופעל במרכז קו סיוע נפרד לגברים, ודני לחמן היה לרכז הראשון שלו. חמש שנים חלפו עד שהתאפשר למתנדבים גברים להצטרף לוועד המנהל של העמותה, ורק בשנת 2006 שונה שם העמותה כך שכלל בתוכו גם את הגברים הנפגעים.

למרות המאמצים לפרסום קו הסיוע לגברים והעלאת המודעות הציבורית לפגיעה מינית בגברים, נראה כי קשר השתיקה חזק ביותר ולקח זמן רב עד שההבנה כי גם ילדים, נערים וגברים נפגעים מינית חלחלה לציבור הרחב. עד היום זהו קו הסיוע היחיד לגברים שנפגעו הפועל בארץ. בשנת 2018 נעשו מאמצים להנגיש את קו הסיוע לדוברי ערבית וכיום ניתן לקבל גם סיוע בערבית באמצעות הקו.

מחלקות ליווי בהליך הפלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1998 החל לפעול במרכז פרויקט ניסיוני של ליווי נפגעות בהליך הפלילי. המודל פותח על ידי איגוד מרכזי הסיוע ושדולת הנשים, והופעל לראשונה במרכז סיוע תל אביב על ידי מירב דדיה, מתנדבת שלימים תהיה המנהלת הראשונה של המרכז, ועידו דרויאן, פרקליט בפרקליטות מחוז תל אביב. וכך כתבה דדיה על הפרויקט: "...מפגש שלילי עם מערכת אכיפת החוק וחוסר מודעות של עובדי המערכת לנזקים הנפשיים הנלווים לתקיפה מינית, עשויים להחמיר את הנזק עבור הנפגעת. אולם מפגש חיובי עם מערכת אכיפת החוק, תוך קבלת תמיכה הולמת, הכוונה ומידע רלוונטי, עשוי להפוך את המפגש הנ"ל לחלק מתהליך השיקום של הנפגעת ואף להגביר את אמון הנפגעת והציבור כולו במערכת אכיפת החוק."[5].

כיום פועלות מחלקות ליווי בהליך הפלילי בכל מרכזי הסיוע בארץ. מחלקות אלו מציעות לפונות ולפונים ליווי למשטרה, לפרקליטות ולבית המשפט, סיוע בבירור מצב התיק, סיוע בכתיבת ערר ועוד. לצד זאת, פועלות הרכזות מול רשויות החוק ובהן שוטרים, חוקרים, פרקליטים ושופטים במטרה להעניק כלים להבנת הטראומה המינית וכך לשפר את המענה הניתן לנפגעות ולנפגעים ולהפוך את ההליך לנגיש ורגיש יותר לצורכי הנפגעות/ים.

קו סיוע לדוברות רוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות העלייה ההמונית של יהודי ברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 עלה צורך בסיוע ייעודי לדוברות רוסית, על ידי נשים שדוברות את השפה ומכירות את המאפיינים התרבותיים הייחודיים לקהילה זו. בשנת 2002 גויסה רגינה ברגין להיות רכזת ייעודית לסיוע בשפה הרוסית. החל משנת 2015, לאור ההבנה כי צורכי הקהילה השתנו והדרישה לסיוע ברוסית פחתה משמעותית, ניתן הסיוע ברוסית על פי דרישה באמצעות פניה לקו הסיוע הכללי.

קו הסיוע לגברים דתיים וחרדים 02-5328000[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך השנים חלחלה ההבנה כי לצד העקרונות הפמיניסטיים האוניברסליים שמנחים את הסיוע, יש משמעות רבה גם לרגישות התרבותית ולהבנת החוויה של א/נשים ממגזרים וקבוצות מיעוט שונות בחברה. מתוך הבנה זו נפתח בשנת 2003 קו סיוע ייעודי לגברים דתיים וחרדים, המאויש על ידי מתנדבים מציבור הדתי.

פעילות בתחום החינוך וההסברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיום הקמתו אחת ממטרות המרכז הייתה יצירת שינוי חברתי בכל הקשור לאלימות מינית: שבירת קשר השתיקה, ניפוץ מיתוסים, שינוי היחס כלפי הנפגעות והנפגעים והבנה טובה יותר של הדינמיקה של הפגיעה. בשנותיו הראשונות נעשתה ההסברה על ידי הרכזות והמתנדבות בקו הסיוע. עם התבססות המרכז בשטח והרחבת הפעילות, החלו להגיע פניות בבקשה להכשרות וסדנאות בנושא. בשנת 1992 כבר הייתה רכזת ייעודית לתחום החינוך והחלו בבניית תוכניות הסברה וחינוך מסודרות. בשנת 1998 החל המרכז להפעיל מערך התנדבות ייעודי לעבודה החינוכית, בנפרד מההתנדבות בקו הסיוע. עם השנים התרחבה הפעילות של המחלקה החינוכית וכיום היא כוללת ארבע רכזות בשכר, בתחומים: חינוך בבתי ספר ומסגרות פורמליות, חינוך לבני נוער במצבי סיכון, מניעת הטרדה מינית במקומות עבודה וחינוך בציבור הדתי, ויחד מועברות אלפי סדנאות והרצאות למגוון רחב של קהלים.

פרויקט התיעוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2016 הושק פרויקט התיעוד של מרכז הסיוע, המציע תיעוד בוידאו של סיפורי חיים של מי שחוו תקיפה מינית. הפרויקט הראשון מסוגו בארץ נובע מההבנה שלעדויות של נפגעות ונפגעים יש ערך רב הן ברמה האישית והן ברמה החברתית. ברמה האישית, תיעוד הסיפור מאפשר הכרה בפגיעה ומוביל לא פעם לתחושות שחרור והקלה מהסוד שנשמר במשך תקופה ארוכה, וכן מאפשר שליטה בסיפור ובמה שיעשה בו. ברמה החברתית, מאגר הסיפורים מהווה ביטוי לתופעה חברתית רחבה ומושתקת שנתפסת כטרגדיה אישית ולא כעיוות חברתי. הפונה מחליט/ה מה לעשות בתיעוד הסיפור שלה/ו. בין האפשרויות: שמירה בארכיון מאובטח, מתן אישור לשימוש בסיפור לצורכי מחקר, הדרכה מקצועית או כחלק מפעילויות למען שינוי חברתי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אודות מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל-אביב, איגוד ומרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית (בhe-IL)
  2. ^ אסתר עילם, "אונס ופמיניזם – הרהורים על היסטוריה ועל חזון במרכז הסיוע", "21 שנה על הקו", עמ' 22)
  3. ^ I סגירה םאונס, jpress.org.il
  4. ^ תעודה לשינוי שם
  5. ^ מירב דדיה ובריט בקר, דו"ח פעילות מסכם של פרויקט ליווי נפגעות עבירות מין בהליך הפלילי, לא מתועדת השנה, עמ' 1