גאולה כהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גאולה כהן
Geula Cohen.jpg
תאריך לידה 25 בדצמבר 1925 (בת 91)
תאריך לידה עברי ח' בטבת תרפ"ו
כנסות 812
סיעה הליכוד, התחיה
תפקידים בולטים
גאולה כהן כקריינית הרדיו של הלח"י, 1948
לוחית זיכרון בכניסה לבית בו נעצרה גאולה כהן

גאולה כהן (נולדה ב-25 בדצמבר 1925) היא פוליטיקאית ישראלית, חברת הכנסת שהחלה פעולתה מטעם הליכוד ונמנתה עם מייסדי תנועת "התחיה". כלת פרס ישראל לשנת תשס"ג על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כהן נולדה ב-1925 בתל אביב, בת למרים וליוסף כהן. אביה עלה מתימן בשנת התרס"ח (1908) והיה ממייסדי התאחדות התימנים בישראל. אביה יסד גם את בית הכנסת "מגן אברהם" ליוצאי תימן ברחוב יהושע בן נון בתל אביב. אמה, מרים, הייתה בת למשפחה מוגרבית-מרוקאית וטורקית שהתגוררה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. בצעירותה שימשה אמה כאחות בתל חי עת שהתחולל הקרב בו נהרג יוסף טרומפלדור. אחיה הצעיר היה אהרון כהן.

כהן גדלה בשכונת כרם התימנים, למדה בבית הספר העממי "בלפור", בסמינר למורות וגננות ע"ש לוינסקי, ממנו גורשה כשהצטרפה לאצ"ל וכן למדה מדעי היהדות, ומדעי הרוח, פילוסופיה, ספרות, ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, בעלת תואר שני.

ב-1942 התגייסה לאצ"ל וכשנה לאחר מכן הצטרפה ללח"י, בו שם הכיסוי שלה היה "אילנה". בלח"י הייתה קריינית תחנת הרדיו המחתרתית "קול המחתרת העברית" הודות לבקיאותה הרבה בשפה העברית והגייתה הספרדית. ב-18 בפברואר 1946 נתפסה באמצע שידור על ידי הבריטים ברחוב השומר בתל אביב ביחד עם הקריין נתן מרפיש, ונידונה לשבע שנות מאסר.[1][2] היא נכלאה בהתחלה בבית המעצר "הקישלה" ביפו ולאחר שניסתה לברוח ולא שיתפה פעולה עם רשויות בית הסוהר הוחלט להעבירה לבית הסוהר לנשים בבית לחם, שם נפצעה מירי ברגלה במהלך ניסיון בריחה מהכלא שנכשל. כשנה לאחר מכן תכנן יצחק חסון ("לוט"), מפקד ירושלים וראש המודיעין, את בריחתה מבית החולים לאסירים, בסיוע ראובן גרינברג ("אלחנן") שגייס למשימה את ידידו, יוסף אבו גוש ושני בני דודיו. במהלך הבריחה התחפשה לערבייה.[4] למקום המסתור שאליו הובאה בירושלים הגיעה רופאה שהשיגה פעילת הלח"י "נורית" (שרה חסון). לאחר שהבריאה נצבע שערה לבלונד ובעזרת שמלה חומה ונעליים של "נורית", יכלה לנסוע באוטובוס ציבורי לתל אביב מבלי שתזוהה בביקורת הבריטים. לאחר בריחתה הסתתרה זמן מה בחיפה, ולאחר מכן חזרה לפעילותה המחתרתית, שכללה גיוס מצטרפים חדשים. היא אף שימשה כעורכת העיתון "חזית הנוער" של הלח"י.

בשנת 1947 נישאה ללוחם הלח"י עמנואל הנגבי. השניים נפרדו בשנת 1962. בנם, צחי הנגבי, היה לחבר הכנסת ולשר. בן נוסף, יאיר, סבל מאוטיזם ונפטר בגיל 20.[5] בשנת 1951 זכתה בפרס על שם חיים נחמן ביאליק לסטודנטים מצטיינים באוניברסיטה העברית.[6]

בשנת 1948 הייתה לחברת מערכת ירחוני המגזין של הלח"י, הצטרפה למפלגת הלוחמים והוצבה במקום הרביעי ברשימתה בבחירות לכנסת הראשונה, אך לא נבחרה לכנסת.[7] ב-1961 נתמנתה לחברת מערכת העיתון "מעריב". ב-1971 יזמה, הקימה והייתה ליו"ר הנהלת המדרשה הלאומית.

בשנת 1972 הצטרפה לתנועת החרות. בבחירות לכנסת השמינית שובצה במקום ה-35, משבצת הנשים, במקום אסתר רזיאל-נאור ונבחרה לראשונה לכנסת מטעם הליכוד. בשנת 1977 שובצה במקום ה-17 ברשימה. בשנת 1979 ייסדה עם אחרים את "התחיה". בשלב מקדים, היא וח"כ משה שמיר פרשו מהליכוד בעקבות הסכמי קמפ דיוויד והכריזו על סיעת "התחיה-בנא"י". כיהנה כיו"ר ועדת הקליטה של הכנסת. כהן מזדהה עמוקות עם האידאולוגיה הציונית ופעלה רבות ליישום שני העקרונות המנחים הראשיים בתפישה זו:

  • עלייה וקיבוץ גלויות: כהן ניהלה מאבק בלתי מתפשר להתרת עלייתם של יהודי ברית המועצות. היא הנהיגה בישראל את המאבק למען יהודי ברית המועצות, הקפידה להשאיר את נושא יהודי ברית המועצות על סדר היום הציבורי ויזמה אירועים שונים להעלאת המודעות לסבלם ולמאבקם (למשל: חגיגות הפגנתיות בירושלים לרגל ימי הולדת של אסירי ציון, כביטוי הזדהות עם מאבקם של יהודים אלה).
  • התיישבות יהודית: כהן הנהיגה במשך שנים את מחנה נאמני ארץ ישראל, לצד פרופסור יובל נאמן. פעלה בזירה הציבורית לחיזוק ההתיישבות היהודית בארץ ישראל כולה ולביצור מעמדה של ירושלים כבירת ישראל. הייתה אחת המתנגדות הבולטות לנסיגה מסיני ולהריסת חבל ימית, סברה שהסכם השלום עם מצרים צריך להתבסס על העקרון של "שלום תמורת שלום" וראתה במשוואה "שטחים+שלום תמורת שלום" עיוות מוסרי ופרס לתוקפן ללא כל צידוק. הייתה הראשונה שטענה כי תוכנית האוטונומיה שהותוותה במסגרת הסכם השלום עם מצרים מסוכנת לישראל וכי אוטונומיה זו צפויה להתפתח למרכז של טרור ולשאוף להפוך למדינה עצמאית[דרוש מקור]. מעשה שהמחיש את התנגדותה היה קריעה סמלית של דפים עליהם היו כתובים הסכמי קמפ דיוויד. כ-15 שנה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים חתמה ישראל על הסכם אוסלו עם אש"ף. ההסכם הוצג כשלב ב' וכיישום של הסכם האוטונומיה (ואף נחתם על אותו שולחן בו נחתם הסכם השלום עם מצרים). כהן התנגדה להסכם זה ופירטה סכנות הטמונות בו לטענתה.

בשנת 1980 העלתה בכנסת, יחד עם יצחק שמיר ואחרים מתנועות הימין, את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. נושא אחר בו בלטה בהיותה חברת הכנסת (ואף לאחר מכן) היה בדעותיה, אותן הביעה במאמרי עיתונות ובנאומיה בכנסת, לגבי המפלגות הערביות. היא נהגה לטעון לגביהן, כי הללו שלוחות של אש"ף בפרט והלאומנות הערבית בכלל וחותרות תחת קיומה של מדינת ישראל (על כל פנים כמדינה יהודית-ציונית), ולכן פסולות מלהשתתף בהכרעות בסוגיות ביטחוניות ואף מלהתמודד לכנסת בכלל. היא גם פעלה, על סמך טענות אלו, לפסילת הרשימה המתקדמת לשלום מהתמודדות בבחירות לכנסת שהיו ב-1984 וב-1988.

בשנת 1987 ייסדה עם חברת הכנסת עדנה סולודר את שדולת חברי הכנסת למען שחרור יונתן פולארד מהכלא האמריקני לאחר שנמצא אשם בריגול למען ישראל. [8]

בשנת 1990 נבחרה לסגנית שר המדע והטכנולוגיה ופרשה מהתפקיד כעבור שנה. כיהנה כחברת הכנסת עד 1992 וחזרה לליכוד מיד אחרי הבחירות לכנסת ה-13. בפרימרייז לקביעת רשימת הליכוד לכנסת ה-14 לקחה חלק, הגיעה למקום ה-22 ושובצה במקום לא ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת ה-14.

בשנת 1999 ייסדה את בית מורשת אורי צבי גרינברג בירושלים. הגישה יחד עם הסופר אלי עמיר את התוכנית "על ימין ועל שמאל" אשר שודרה ברשת ב'.

בשנת 2007 הוענק לה התואר "יקירת ירושלים". בשנת 2014 הוענק לה תואר "יקירת ההתיישבות" בכנס ירושלים. הדליקה משואה בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-66 למדינת ישראל ה'תשע"ד (2014).

בשנת 2015 עברה להתגורר במבשרת ציון ליד בנה השר צחי הנגבי ומשפחתו.

ב-28 באוגוסט 2016 נערך ערב הוקרה לציון 90 שנה להולדתה במרכז למורשת מנחם בגין בירושלים.[9]

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לבית בו נעצרה גאולה כהן ביחד עם שאר מפעילי תחנת השידור של לח"י ברחוב השומר 3 ליד שוק הכרמל ("בית אזולאי").

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אחד שהפר את הדממה: עדותו של יאשה קאזאקוב / כפי שסופרה לגאולה כהן, דפוס המקור, ירושלים, תש"ל, 1969
  • מיפגש היסטורי: מפקדי ההגנה, האצ"ל והלח"י מסביב לשולחן מרובע / יזמה והנחתה: גאולה כהן. ‬תל אביב: יאיר, תשמ"ו 1986
  • סיפורה של לוחמת, מהדורה שלישית (מהדורה ראשונה ב-1962 בהוצאת קרני). תל אביב: המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור, תשנ"ה 1995
  • שרה ואבשלום אנשי ניל"י, גאולה כהן בראיון עם רבקה אהרונסון, עיצוב – סטודיו דוד הראל, בית מורשת אורי צבי גרינברג, משרד החינוך והתרבות, מנהל התרבות, תשס"ח, 2007, ירושלים
  • אין לי כוח להיות עייפה: מפנקסי האישי והפוליטי, ראובן מס, ירושלים, 2008
  • ר' אריה לוין – אבי האסירים (כתבה וערכה), בית מורשת אורי צבי גרינברג, ירושלים, תשע"ג, 2012

עריכותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כמו יומן: הגיונות והגיגים ומחשבות מיומן השיחות שניהלה מרים ייבין עם המשורר בשנים 1940-1948 (ליקטה, ערכה והתקינה לדפוס גאולה כהן), בית מורשת אורי צבי גרינברג, תשס"ג, 2003, ירושלים. (עם א"צ גרינברג)
  • לכל שירייך אני כנור: 40 לאחוד ירושלים, ביחד עם צבי צמרת ואבי בניהו, מו"ל לא ידוע, ירושלים, תשס"ז, 2007
  • זאב סולטנוביץ', בסוד חזון הגיון ומעש: פרקי חייו של זאב ז'בוטינסקי, עריכה משותפת עם יהודה אורן, בית מורשת אצ"ג, ירושלים, תשע"א, 2011
  • אמא, אבא. סיפור חייהם של יוסף ומרים כהן. עריכה משותפת עם אהרן כהן, הוצאה עצמית, ירושלים, תשנ"ו, 1996

ספרים שנכתבו אודותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ספייב אסף אליעזר, נשים במחתרת נשים בחזית: מקומן של נשים במחתרות "ההגנה", אצ"ל ולח"י תוך התמקדות בייחודיותה של גאולה כהן במחתרת לח"י, נכתב כעבודת גמר במסגרת כיתת המצוינות במרכז למורשת מנחם בגין בירושלים, יצא בהוצאה עצמית, תשע"ו 2016 – עבודה זו זכתה בפרס מכון ז'בוטינסקי, בפרס החברה ההיסטורית הישראלית לשנת 2016, ובפרס הנשיא .[10]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תפיסתה מתוארת בספרו של יצחק חסון, ראש מחלקת המודיעין של הלח"י, כמחדל ביצועי של יצחק שמיר ("מיכאל") מפקד הלח"י, שלא שעה לידיעות שהועברו לו על רכב של המשטרה הבריטית עם אנטנות על גגו, המשוטט הלוך ושוב ברחוב השומר בתל אביב; "הזקן ואני: סיפורו האישי של ראש המודיעין של הלח"י (מחלקה ו'), עמוד 154.
  2. ^ גאולה כהן נידונה ל-7 שנות מאסר, המשקיף, 7 ביוני 1946.
  3. ^ גאולה כהן, התחפשתי כערביה וברחתי מהכלא, מעריב, 24 בספטמבר 1961
  4. ^ התוכנית המדוקדקת והצלחתה בזכות שיתוף פעולה מוקפד של כל הגורמים, שפעלו במדויק על פי התוכנית, וכן התוצאות, שחלקן היו מצערות בעיני מתכנן הפעולה, מתוארות בפירוט בספרו של יצחק חסון "הזקן ואני", עמ' 155-161.[3]
    גאולה כהן, סיפורה של לוחמת, הוצאת קרני, 1961, פרק 33.
  5. ^ מיכל מירון, צחי אוהב את אמא גאולה, מעריב, 6 באוגוסט 1979
  6. ^ פרס ע"ש ביאליק לסטודנטים מצטיינים, דבר, 12 ביוני 1951
  7. ^ https://www.idi.org.il/media/6801/כנסת-1-רשימת-לוחמים.pdf ט"ו – רשימת לוחמים], באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
  8. ^ גאולה כהן, באתר הכנסת
  9. ^ גאולה כהן חוגגת 90: הנשיא: לא חדלת מלהיות גאולה, באתר ערוץ 7, 28 באוגוסט 2016
  10. ^ מקבלי הפרסים בשנים האחרונות – 2016, מכון ז'בוטינסקי בישראל