אסתר עילם
 | |
| לידה |
1939 (בת 81 בערך) תל אביב-יפו, פלשתינה (א״י)  |
|---|---|
| מדינה |
ישראל |
| השכלה |
אוניברסיטת תל אביב |
| מקצוע |
פמיניסטית, סוציולוגית, פילוסופית |
  | |
אסתר עילם (נולדה ב-1939) היא דמות מרכזית בפמיניזם הישראלי מראשית דרכו. פעילותה של עילם וכתיבתה בנושאים הקשורים בפמיניזם וצדק חברתי זיכו אותה בפרסים והכרה, ביניהם תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית.
עילם היא יוזמת ומקימת התנועה הפמיניסטית בתל אביב (1971), ואחת ממייסדות מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, וכן ממקימות ארגון הפמיניזם המזרחי, אחותי - למען נשים בישראל. היא פעילה במגוון תחומים בפמיניזם הישראלי, כולל בתחומי הפוליטיקה, התרבות, והחינוך. היא היוזמת של אירועים ראשוניים בישראל נגד אלימות מינית ומגדרית, ופעילה למען שלום.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
עילם נולדה בשנת 1939, בתל אביב, להורים ממוצא ספרדי מסלוניקי, יוון. היא השנייה מבין ארבעת ילדיהם (3 בנות ובן) של אמה, מרים (לבית דה-מאיו), ואביה, לאון ספורטה. בשנת 1964, היא נישאה לעמית מלימודיה בפסיכולוגיה, זוהר עילם - דוקטור לפסיכולוגיה, ממציא, סופר, ומארגן קהילתי. היא סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה ופילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב ב-1972.
עילם למדה לתואר MA בסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב בשנת 1980, כשבעבודת התזה היא חקרה סטראוטיפים מיניים. בשנים שקדמו ללימודי הסוציולוגיה, היא עבדה כעוזרת מחקר של פרופסור דפנה ישראלי, בנושא "נשים מנהיגות בתקופת היישוב". היא גם עבדה כחוקרת בפרויקט האקדמי "עיירות פיתוח בפריפריה הישראלית" (1978). בשנת 2002 סיימה תואר שני בפילוסופיה, בו בחנה עילם את האפשרות "ליצור מדע פמיניסטי: פילוסופיה פמיניסטית של מדע לנוכח בקורות על ההבחנה 'פרטי-ציבורי'".
לדבריה של עילם, היא הייתה כבר אם לשני ילדים כשהבינה, בשנת 1970, עד כמה כל צעד ושעל בחייה מושפעים מהיותה אישה בחברה פטריארכלית. מכך, החליטה לפעול לשינוי היחס המגדרי בחברה ובמוסדותיה, והיא מקדמת מטרה זו הן כפעילת שטח ובמסגרת ארגונים ותנועות שונות, והן באקדמיה.[1]
פעילות פמיניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל פמיניזם | ||
עילם היא בין ה"אמהות המייסדות" של הפמיניזם בישראל. בשנת 1972, היא הקימה את הקבוצה הפמיניסטית הראשונה בתל אביב, הקבוצה לשחרור האישה, שהפך כעבור שלוש שנים לעמותת "התנועה הפמיניסטית בישראל".[2] היא כיהנה כיו"ר הארגון בכל שנה מחדש מהיווסדותו ועד שנת 1992. במסגרת פעילותה בתנועה, היא הקימה והנחתה קבוצות להעלאת תודעה, והובילה פרויקטים בתחומי חינוך, הסברה, וארגון. בנוסף, כתבה וערכה עילם את בטאון התנועה, ושמשה כדוברת בערוצי התקשורת ואל מול ארגונים וקהילות שונות. היא חילקה את זמנה בין עבודת חינוך - שכללה הרצאות והדרכת תלמידות וסטודנטיות, לבין עבודה להרחבת השיח הפמיניסטי והעלאתו לסדר היום הציבורי. בין הפרויקטים הפוליטיים שהנהיגה עילם הם הקמפיינים לתיקון חוק ההפלות ולקבלת חוק יסוד שוויון זכויות האישה.[3]
בשנת 1975, מונתה עילם על ידי ראש הממשלה יצחק רבין ל"וועדת נמיר" למעמד האישה בישראל. היא השתתפה בצוותים "נשים בפוליטיקה" ו"נשים בחינוך". הדו"ח הסופי של הוועדה הוגש לראש הממשלה מנחם בגין בשנת 1977, וכלל את מחקרה על סטראוטיפים מיניים בחומרי לימוד של בתי הספר היסודיים, אותו ערכה יחד עם מיכל בלר.
בשנת 1977, הייתה עילם בין מקימות מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. היא פעלה כרכזת הארגון במהלך ארבע השנים הראשונות של קיומו, ופעילותה במרכז גם לאחר מכן, במהלך שנות ה-1980, כללה התנדבות בקו החם, הכשרת מתנדבות, הרצאות על אלימות מינית, דוברות וליווי נפגעות. עילם גם תרמה לתיעוד פעילותו ההיסטורית של המרכז. מאוחר יותר, היא הייתה ממייסדות הקו החם לגברים במרכז הסיוע.[4]
בשנות ה-1980, המשיכה עילם להקים ולהשתתף ביוזמות פמיניסטיות ואחרות למען צדק חברתי. משנת 1979 ועד 1986, הייתה חברת דירקטוריון במפלגת מרצ, בראשותה של שולמית אלוני. בתחילת העשור היא עבדה כרכזת קהילתית בשכונת נווה עופר שבדרום תל אביב, ובמהלך מספר שנים הייתה בוועדת ההיגוי של ארגון שח"ל - שירותי עזרה לקרבנות. היא ישבה גם בוועדת ההיגוי הראשונה של שתי"ל, מטעם הקרן החדשה לישראל. בין 1982 ל-1987, היא הייתה בין מייסדות ומארגנות הקולקטיב "נשים נגד אלימות נגד נשים", אשר פעל למיגור פורנוגרפיה, ויזם פעילות שטח כגון מצעדי "לקחת בחזרה את הלילה" (אנ') כחלק מתנועת נשים עולמית נגד אלימות, והקמפיין "נהגת תני טרמפ לאישה". ב-1985 ארגנה את ההפגנה הראשונה נגד אונס, וכן את ההפגנה הראשונה שהתקיימה ליד בתי משפט בתל אביב בגין פסק הדין במקרה האונס הקבוצתי בשומרת. אחד ההישגים המקצועיים של עילם בתקופה זו היה הקמת מרכז ייעוץ לאישה, עם סניפים בירושלים ורמת גן, המרכז הראשון מסוגו בישראל, המציע פסיכותרפיה פמיניסטית.
עילם הייתה אחת מהחברות הראשונות בשדולת הנשים בישראל, היא הייתה חברה מייסדת וחברת דירקטוריון של פורום ארגוני הנשים בין 1984–1989, והקימה ב-1985 את "משמר הנשים", ארגון להגנה עצמית של נשים המתגוררות בצפון תל אביב, בתקופה שבה פעל באזור "האנס מצפון תל אביב". עילם הפכה לפעילה למען השלום אחרי שהשתתפה בכנס האו"ם בדבר נשים בניירובי (אנ') בשנת 1985, כמייצגת התנועה הפמיניסטית ושדולת הנשים. בסוף שנות השמונים הייתה עילם פעילה בארגון נשים בשחור, ומאז ממשיכה להיות פעילה ביוזמות שלום והידברות, במיוחד עם נשים פלסטיניות.[5]
בשנת 1990, יזמה והשתתפה עילם ב"מבצע עדות", שנערך על ידי מספר ארגונים פמיניסטיים אשר אספו עדויות מנפגעות אלימות דרך שיחות טלפון. באותה השנה, השתתפה עילם בקבוצה הישראלית הראשונה לתקשורת אמפתית לא אלימה, על פי שיטתו של מרשל רוזנברג, מארצות הברית, וכן בקורסי גישור ובסמינרים משותפים אשר חיברו בין יהודים ופלסטינים. בין פעולותיה הנוספות בשנים אלו, עילם הייתה ממקימות ומפעילות הקואליציה נגד סחר בנשים וארגון "תמר", למען נשים בזנות.[6] בתחילת עשור זה, בשיתוף עם אישה שעסקה בזנות, הקימה עילם את הארגון "אנחנו שוות", אשר פעל לסיוע לזונות,[7] וביצירת שינוי בגישת הציבור אליהן. הארגון קיים סיורים בשטח ובמכונים, ערך פעילות חינוכית, הוציא לאור ידיעון, ותרם למחקר ולכתבות בנושא. עילם היא גם ממייסדות בית הספר הקהילתי לנשים, המחויב לרב-תרבותיות, וערכה עבורו ביבליוגרפיה של ספרות פמיניסטית בעברית ובאנגלית, ותוכנית לימודים לקורס על אלימות נגד נשים.
בשנת 2000, יחד עם פעילות פמיניסטיות נוספות, ביניהן בהן הנרייט דהאן כלב, ויקי שירן, נטע עמר ושולה קשת, הוקמה תנועת "אחותי - למען נשים בישראל", ארגון פמיניזם מזרחי המתמקד בקידום נושאים של צדק כלכלי, חברתי, פוליטי ותרבותי ולהעצמת הסולידריות עם נשים מקבוצות לא-הגמוניות בישראל. עילם היא חברת הוועדה המנהלת, ושירתה בוועדות ההיגוי של פרויקטים במסגרת התנועה כגון "נשים בונות תרבות של שלום", פיתוח כלכלה פמיניסטית", "קורס מנהיגות נשים", "נגד סחר בנשים", "נשים כותבות שלום", "סחר הוגן", "רווחת פעילות פמיניסטיות", "קואליציית לבי במזרח", ועוד. היא מייצגת את "אחותי" בפורומים ארגוניים שונים של נשים, וכן בכנסת ובמסגרות של פעילות למען זכויות אזרח ואדם.[8]
במאי 2013, השתתפה עילם בפעילות "נשים בצהוב", קבוצת סיור בדרום תל אביב אותה הקימה הפעילה המזרחית אורטל בן דיין, להגנה על נשים בשכונה מפני אלימות. ב-2018 הייתה פעילה ב"מזרחים ומזרחיות נגד הגירוש", והייתה אחת מהנואמות המרכזיות בהפגנה הגדולה שנערכה בדרום תל אביב נגד גירוש פליטים אפריקאים, במרץ 2018.[9]
פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין השנים 2008 ועד 2014 הייתה עילם חברה בסיעה המורחבת של עיר לכולנו.
בספטמבר 2018, הצטרפה עילם לרשימתו של אסף הראל - אנחנו העיר, לבחירות לעיריית תל אביב.[10]
מחקר וכתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך שנות פעילותיה, במסגרת ומחוץ ללימודי התואר שלה, עוסקת עילם במחקר ובכתיבה פמיניסטית. בין הנושאים שכותבת עליהם עילם הם פוליטיקה, שיטות מחקר, ניתוח טקסטים מכל דיסציפלינה מעמדה פמיניסטית, אלימות מינית, תרבות, ועוד. עילם מבקרת את השיח הפמיניסטי ההגמוני, אשר יובא בעיקרו מארצות הברית בתור אימפריאליזם תרבותי, וטוענת שהוא מנציח את הריבוד המעמדי בין נשים. עקרון פמיניסטי חשוב של עילם, וכך בפמיניזם המזרחי, הוא ההכרה בכך שלא רק הפטריארכיה ממצבת בחברה ובמוסדותיה גברים כבעלי הכוח היחסי, אלא שגם בין נשים יש הבדלים ביחסי הכוח ונגישות למשאבים בשל מוצאן, מעמדן, וגורמים מצטלבים נוספים.
במשך זמנה באקדמיה, פעלה עילם רבות להכנסת הפמיניזם אל בין כותלי המוסדות, ועריכת הכרות לסטודנטיות ולמרצות כאחד עם התחום. עם זאת, היא בין המבקרות של האקדמציה של השיח, אשר לפי הניתוח שלה מנכס את הפמיניזם מהשטח, ותורם להשתקת הנשים שהן מלכתחילה חברות בקבוצות מודרות לשוליים, ואשר קולן פחות נשמע.[11]
פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נאנסות, אונס והרשויות בישראל, הוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל, 1994
פרקים בספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "פורנוגרפיזציה של השואה: תופעה ולקחיה" בספר בשר ודמים: זנות, סחר בנשים ופורנוגרפיה בישראל, בעריכת אראלה שדמי ואסתר הרצוג, הוצאת פרדס 2014
- "רצפה בת איה: הרהורים על גיבורה - אישה" בספר א-מיתיות: צדק חברתי, מגדר ומדרש, בעריכת הנרייט דהאן כלב, דפנה חורב-בצלאל, אלי ברקת, אביגדור שינן, הוצאת משכל - ספרי ידיעות אחרונות וחמד 2011
- "שימוש הגמוני בשפה בקרב נשים והשלכותיו הפוליטיות" בספר לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית, בעריכת שלומית ליר, הוצאת בבל 2007
- "אספרנצה" בספר עזות מצח - פמיניזם מזרחי, אוסף סיפורים קצרים בעריכת ורדית דמרי מדר, הוצאת צ"ח - תא סטודנטיות/ים לצדק חברתי 2002
- "" בספר עבריינות ועבודה סוציאלית: ידע והתערבות, בעריכת י. ווזנר, י. גולן, מ. חובב, הוצאת רמות 1994
- "Rape and Rape Survivors in Israel", translated by Sharon Ne'eman, In: Eds: Bara Swirksi and Marilyn P. Safir Calling the Equality Bluff: Women in Israel New York: Pergamon Press, pp. 312-18.
- "Preliminary Report on Israel". In: Gail Pheterson (editor), Margo St. James (Foreword) A Vindication of the Rights of Whores Seatle, Washington, The Seal Press, 1989, pp. 277-280.
דו"חות ומאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- "בשירות הממסד", נגה, גיליון 30 (1996): 16–19
- "סטראוטיפים מיניים בספרי הלימוד בבית הספר היסודי", עם מיכל בלר, פרק בדו"ח הסופי לוועדת הממשלה למעמד האישה בישראל, 1978
- "פורנוגרפיה ודיכוי מרובה של נשים" בתוך: לאחותי גזענות סקסיזם והדרה מרובה של נשים בראי האמנות החזותית בישראל, 2018. עורכת: שולה קשת, עמ' 105–110. (גם בתרגום לערבית ולאנגלית)
פרסים והכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- 1995: פרס מטעם שדולת הנשים בישראל על פעילות פמיניסטית
- 2000: פרס האזרח המצטיין מטעם עיתון "העיר"
- 2001: פרס מטעם "דור שלום" עבור פעילות התנדבותית במרכז הסיוע בת"א
- 2002: דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים
- 2004: פרס זוסמן-ג'וינט - הפרס השנתי מטעם הג'וינט ומשפחת זוסמן על פעילות התנדבותית במרכז הסיוע בת"א[12]
- 2006: הוצבה כמועמדת לנשיאות המדינה, כחלק מקמפיין לבחירת אישה כנשיאת ישראל
- 2010: יקירת העיר תל אביב, בשל מפעל חייה הפמיניסטי[13]
- 2011: פרס כבוד על תרומה לתרבות המזרחית מטעם קואליציית "לבי במזרח"
- 2014: פרס רפפורט לאישה מחוללת שינוי בחברה הישראלית
- 2018: אחת משבע נשים שנקרא על שמה חדר במזא"ה 9 - בית הצעירים בתל אביב
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נשים זקנות וזועמות: ראיון עם אסתר עילם, טל דקל ואורה ראובן; חוה ראוכר, ערב רב, 7 במרץ 2013
- מוריה בן יוסף, קבלו את יקירי תל אביב לשנת 2010, באתר nrg, 22 בפברואר 2010
אסתר עילם, בביצוע עושות סדר - נשים בארגוני שלום, פאנל בטלוויזיה החברתית, סרטון באתר יוטיוב
- מאמרים של אסתר עילם
- "פמיניסטית באקדמיה בשנות השבעים", מגדר - כתב עת למגדר ופמיניזם, דצמבר 2012
- העידן שמעבר ל'שיטת הרבעים' – השלב הבא בהתמודדות של פמיניסטיות בישראל עם אי השוויון בין נשים, מאמרה של עילם באתר הקשת
- "התוצאות ההרסניות של זיהוי המושג 'מגדר' עם המושגים 'נשים' ו'פמיניזם'", האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר, 28 ביולי 2015
- במציאות פמיניסטית אין צורך בביטחון, העוקץ, 8 ביולי 2012
- מבט אישי על ארבעים שנה של מרכז הסיוע, 1202.org
- גזענות – האומנם אפשר למגר אותה?, המטה למאבק בגזענות בישראל
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "פמיניסטית באקדמיה בשנות השבעים", אסתר עילם, מגדר - כתב עת למגדר ופמיניזם, גיליון 1, דצמבר 2012, עמ' 118
- ^ Dr. Seema Ahuja, Changing Status of Jewish Women in Israel, 1948-2000, Himalaya Publishing House, 2016
- ^ ד"ר (כבוד) אסתר עילם – מייצגת המאבק הפמיניסטי בישראל מאז ראשית שנות ה-70, שולה קשת, פרלמנט נשים, 16 באפריל 2017
- ^ מבט אישי על ארבעים שנה של מרכז הסיוע, אסתר עילם, איגוד ומרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, 2018
- ^ עושות סדר - נשים בארגוני שלום, הטלוויזיה החברתית, 3 במרץ 2015
- ^ תמר - הנשמה מתחת לבגדים (ע"ר), משרד המשפטים
- ^ Nomi Levenkron, THE LEGALIZATION OF PROSTITUTION: MYTH AND REALITY, Hotline for Migrant Workers
- ^ פרוטוקול מס' 442 מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט, הכנסת העשרים, Nevo Law, 4 ביולי 2017
- ^ מיה איידן, 500 משתתפות בצעדת נשים נגד גירוש מבקשי המקלט, TV.10, 9 במרץ 2018
- ^ בת"א-יפו הוקמה הרשימה היהודית-ערבית 'אנחנו העיר' בשותפות עם חד"ש, חד"ש, 29 בספטמבר 2018
- ^ העידן שמעבר ל'שיטת הרבעים' – השלב הבא בהתמודדות של פמיניסטיות בישראל עם אי השוויון בין נשים, אסתר עילם, הקשת הדמוקרטית המזרחית, אוקטובר 2003
- ^ פרסי לאונור ולארי זוסמן-ג'וינט למצוינות בתחום השירותים החברתיים בישראל, ג'וינט ישראל, 2005
- ^ יקירי תל אביב-יפו, עיריית תל אביב-יפו, 2010
