משבר המאה ה-3

האיפריה הרומאית בשנת 271 בעת שיא משבר המאה השלישית.

מותו של הקיסר דקיוס בשנת 251

משלחות שבטי האלמאנים באות בפני הקיסר אורליאנוס בשנת 270

לוחמים גותים נוחתים על חוף בשנת 290. ציור משנת 1915

משבר המאה השלישית הוא שם שניתן על ידי היסטוריונים בעת החדשה לתקופה בהיסטוריה של האימפריה הרומית שהחלה בשנת 235 לאחר סיום שלטונה של השושלת הסוורית, והסתיימה עם תום המאה השלישית לספירה. התקופה מכונה לעיתים גם "עידן הקיסרים החיילים", לתיאור שליטי האימפריה בתקופה זו. במהלך התקופה נאלצה האימפריה להתמודד מול איום של קונפדרציות שבטים גרמאניים שאיימו על שלמות גבולו האימפריה ממערב, ובמקביל נאלצה האימפריה להתמודד מול האימפריה הסאסאנית שפעלה בתוקפנות במסופוטמיה, לחצים שדחקו את האימפריה הרומית עד קצה גבול יכולותיה הצבאיות. מרידות רבות ותפיסות שלטון בלתי חוקיות, מלחמות אזרחים, אבדן השליטה על של שטחים שנקרעו מגוף האימפריה שהבולטים בהם היו האימפריה הגאלית והאימפריה התדמורית, הכבידו אף הם על האימפריה. המשבר הגיע לשיאו עם תחילת שנות השבעים של המאה השלישית. עם זאת, רפורמות מרחיקות לכת בתחומי המנהל והצבא הביאו לבסוף לייצוב המדינה הרומית ומוסד הקיסרות. שלב סופי זה של תקופת הפרינקיפט הסתיים בעלייתו לשלטון של הקיסר דיוקלטיאנוס בשנת 284, אשר הצליח לייצב את האימפריה, ושלטונו נחשב בדרך כלל לראשית העת העתיקה המאוחרת. תולדות האימפריה הרומית במאה השלישית הן נושא לדיון מחקרי ער זה שנים רבות. חוקרים אחדים דבקים בגישה המסורתית, הרואה בתקופה זו שקיעה כוללת ומשבר מערכתי של האימפריה, שפגע בכל תחומי החיים. אחרים זהירים בהרבה ורואים בתקופה זו על משבריה חלק מתהליך של טרנספורמציה בעולם העתיק תהליך מורכב של שינוי שההשפעות שלו היו שונו ברחבי האימפריה. לנוכח הזיקה ההדוקה בין בעיות מדיניות הפנים למדיניות החוץ, קיימת גם מחלוקת בשאלה האם שלב המשבר נבע בעיקר מתהליכים פנימיים שנשענו על כוחות וגורמים ששורשיהם עוד במאה השנייה או מגורמים ולחצים חיצוניים שחברו לכדי סערה מושלמת.

רקע

הגדרת המשבר

בהסתמכות על הגדרתו של אדגר מורן ובעיקר מהפרויקט רחב ההיקף שלו La Méthode בניסיון להבין תופעות חברתיות והיסטוריות לא כשרשרת ליניארית של סיבה ותוצאה, אלא כמערכות דינמיות, רוויות אי-ודאות, שבהן גורמים שונים פועלים בו-זמנית ומשפיעים זה על זה באופן לא צפוי. לפי תיאוריה זו משבר מערכתי מאופיין בשלושה מרכיבים עיקריים: ראשית, הפרעה למערכת, הנובעת מגורמים פנימיים או חיצוניים; שנית, מצב של אי-ודאות גוברת הנובע מפגיעה בתפקוד התקין של המערכת; ושלישית, מצב של קיפאון או חוסר יכולת של המערכת להתארגן מחדש נוכח רמת ההפרעה. בהתאם לכך, משבר נתפס לא רק כהתמוטטות, אלא גם כנקודת מפנה היסטורית שעשויה להוביל לשימור המצב הקיים או לשינוי עמוק. על בסיס הגדרה זו מוצגת אחת השאלות המרכזיות בחקר המאה השלישית: האם ראוי כלל להשתמש במונח "משבר" לתיאור התקופה. במאמר העוסק בתקופה, המחבר הרמן אמון, מציג שתי מגמות מחקריות מרכזיות. מצד אחד עומדים חוקרים הרואים במאה השלישית תקופה של משבר ממשי, המאופיין בטלטלה פוליטית, צבאית וחברתית. לפי גישה זו, המשבר מתבטא בשורה של תופעות מצטברות: חוסר יציבות שלטונית המתבטא בהפיכות תכופות ובריבוי קיסרים; עלייה בכוחו של הצבא; שינוי באופי הקיסרות לכיוון סמכותי יותר, בעיות כלכליות ירידה דמוגרפית משבר דתי ומוסרי, ולחצים צבאיים מתמשכים לאורך הגבולות. מנגד, חוקרים אחרים דוחים את השימוש במונח "משבר" ומעדיפים לתאר את התקופה במונחים של שינוי מבני. גישה זו נשענת בין היתר על ממצאים ארכאולוגיים המצביעים על המשכיות ואף שגשוג באזורים מסוימים של האימפריה, כגון צפון אפריקה, מצרים וחלק מהפרובינקיות בחלק המזרחי של האיפריה. לפי תפיסה זו, אין מדובר בהתמוטטות של האימפריה מכללה, אלא בתהליכים מורכבים של שינוי. הסוגיה השנייה היא הכרונולוגיה של המשבר. קיימת מחלוקת לגבי נקודת ההתחלה: חלק מהחוקרים מצביעים על שנת 235, עם עלייתו של מקסימינוס תראקס לשלטון, בעוד אחרים מציעים תיארוך מאוחר יותר, במיוחד לתקופת שלטונו של דקיוס. לגבי סיום התקופה קיימת הסכמה רחבה יחסית, הקושרת אותו לעלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס בשנת 284. בסך הכל נהוגה חלוקה משולשת של התקופה: שלב של הסלמה, שלב של משבר חריף, ושלב של התאוששות.

המשבר הצבאי

בין השנים 235 ו־285 חוותה האימפריה הרומית טלטלה גדולה. בתחום הצבאי, האימפריה לא הייתה מוכנה להתמודד עם יריבים רבי־עוצמה. האסטרטגיה שלה הייתה להחזיק במה שהיה לה ולנטרל את האיום של אלו שביקשו להזיק לה. הטקטיקה שלה, לפיכך, נשענה על תחזוקת קווי הגבול המוגנים של סוף המאה הראשונה והשנייה. על קווים אלו היו נשברות התקפותיהם של פושטים ושבטים נוודים ומהם יכלו גנרלים וקיסרים לפרוס משאבים אימפריאליים עדיפים כדי לקנות את נסיגתם של יריבים או לנקוט בפעולה צבאית כנגדם. הרפורמה העיקרית באסטרטגיה זו בוצעה על ידי ספטימיוס סוורוס שגדיל את הצבא, שיפר את תגובתו ועודד חיילים מקצועיים להפוך לקצינים בכירים, ההצלחה הממושכת של מערכת הגנה זו הרתיעה משינוי רדיקלי. בשנת 235 היה הצבא הרומי קטן ביחס לדרישות שעמדו להיות מוטלות עליו. עבור כל מסע מלחמה גדול היה צורך להרכיב צבאות שדה באופן הדרגתי מחילות מצב הפזורים לאורך גבולות האימפריה. ופיקוד על כוחות אלו יכלו להינתן לסנאטורים בעלי מעט מיומנות או ניסיון צבאי. בפועל התברר כי בלתי אפשרי למנוע מכוחות גדולים, מאורגנים היטב ומונהגים היטב, התוקפים בשתי חזיתות, לחדור אל תוך האימפריה, וקשה לגרשם לאחר שכבר נכנסו כתוצאה מכך איבדה רומא את היוזמה הצבאית.

שילוב גורמים אלו הקשה על הצבא והעומד בראשו לשמור על שלמות הגבולות, וכישלון זה חשף פגם נוסף במערכת האימפריאלית. הקיסרים נותרו למעשה דיקטטורים צבאיים, שקיבלו לגיטימציה אך לא נוצרו על ידי הסנאט הרומי. הם לא היו כפופים לאיש אך, האחריות כולה להגנת האימפריה הייתה מוטלת עליהם. אם הגנרלים של קיסר נכשלו, היה עליו לצאת למערכה בעצמו ואם הוא נכשל, או התברר כפחות מוצלח מסגניו, ניתן היה לערער על מעמדו. במאה השלישית הביאו המערכות נגד הפרסים או הגרמאנים את הקיסרים שוב ושוב אל הגבולות וחשפו אותם לשבי או למוות בקרב, וכן לביקורת מצד פקודיהם. נוסף על כך, מאחר שקיסר יכול היה להימצא במקום אחד בלבד בכל זמן נתון, ומאחר שצבאות הפרובינקיות והאוכלוסיות הקשורות אליהם היו נכונים יותר ויותר, באופן מובן, להפקיד את ביטחונם בידי מנהיגים מקומיים שאת כשירותם הכירו מניסיון ישיר, אפילו קיסר־לוחם מצליח עלול היה לעמוד בפני מרד. מתיחות התקופה הולידה גם מרירות אישית, פחד ותככים, אשר כללי הטקס של החצר באותה תקופה סיפקו מפניהם הגנה מועטה בלבד. ניסיונות לבסס מידה כלשהי של רציפות מנהלית באמצעות ירושה שושלתית, אף שהיו פופולריים בעיקרון, התבררו לרוב כבלתי ישימים, שכן היורשים היו צעירים מכדי לבסס את שלטונם, או שניצבו מולם מנהיגים צבאיים מוכשרים יותר. מלחמת אזרחים כרונית ושינויים תכופים ומערערים בצמרת המנהל האימפריאלי הזמינו והקלו התקפות זרות נוספות, וכך השלימו מעגל קסמים הרסני.

הגבולות המערביים

קרב בין צבא של שבטים גרמאניים לבין צבא רומאי. תבליט על סרקופג רומאי מהמחצית השנייה של המאה השלישית.

קרב בין פרשים רומאים וברבריים. סרקופג מסוף המאה ה-2

הפרובינקיות המערבוית של האימפריה הרומית היו אחד המוקדים המרכזיים של המשבר במאה השלישית, באזורים שעל גבול פרובינקיות אלו המכונה במקורות הרומיים "ברבריקום" המשתרע מעבר לנהר הריין ונהר הדנובה היה מאוכלס בקבוצות של שבטים גרמאניום אשר עברו במהלך המאה השנייה והשלישית תהליכים של שינוי חברתי, פוליטי וצבאי. המונח "ברבריקום" אינו רק תיאור גאוגרפי, אלא גם מושג תרבותי, המשקף את האופן שבו הרומאים תפסו את העמים שמעבר לגבולותיהם. עמים אלו נתפסו לא רק כזרים, אלא כניגוד מהותי לסדר החברתי, הפוליטי והתרבותי של האימפריה. תפיסה זו השפיעה על האופן שבו תוארו העימותים ועל הפרשנות שניתנה להם במקורות הרומיים. במהלך המאה השלישית חל שינוי באופי האיום הגרמאני. בעוד שבתקופות קודמות התאפיינו העימותים בפשיטות מוגבלות ובהתנגשויות מקומיות, המחצית השנייה של המאה השלישית מאופיינת בעלייה בעוצמה, בתדירות ובהיקף של ההתקפות. שינוי זה מיוחס לתהליכים פנימיים בקרב הקבוצות הגרמאניות, ובראשם התגבשותן של קונפדרציות רחבות יותר, אשר איחדו שבטים שונים תחת הנהגה משותפת ואפשרו גיוס כוחות גדולים יותר ופעולה מתואמת. התפתחות זו יצרה איום חדש על האימפריה, שכן היא החלישה את יכולתה של רומא להתמודד עם האויבים באמצעים המסורתיים. במקום להתמודד עם קבוצות קטנות ומפוצלות, נדרשה כעת האימפריה להתמודד עם גופים פוליטיים־צבאיים מורכבים יותר, בעלי יכולת תמרון רחבה ויכולת ליזום מתקפות בקנה מידה גדול. הלחץ הגובר על הגבולות המערביים לא היה רק תוצאה של תוקפנות חיצונית, אלא גם של מגבלות פנימיות של האימפריה. המשאבים הצבאיים היו מוגבלים, והצורך להגן על גבולות רבים בו־זמנית פגע ביכולת לרכז כוחות ולהגיב במהירות לאיומים. מצב זה הוביל לעיתים לתגובות מאוחרות או בלתי מספקות, אשר עודדו מתקפות נוספות. התגברות ההתקפות הגרמאניות הייתה אחד הגורמים המרכזיים להיווצרות המשבר הכולל של המאה השלישית. מתקפות אלו לא רק פגעו בביטחון הגבולות, אלא גם השפיעו על הכלכלה, על היציבות הפוליטית ועל מעמדו של הקיסר, אשר נדרש להוכיח את יכולתו להגן על האימפריה. בכך הפך המשבר הצבאי בגבולות המערביים למרכיב יסודי בתהליך הרחב יותר של שינוי וערעור הסדר האימפריאלי.

המלחמות מול האלמאנים

האלמאנים היו אחת הקונפדרציות הגרמאניות המרכזיות שעלו לבמה ההיסטורית בראשית המאה השלישית והיו דוגמה מובהקת לתהליכי ההתלכדות וההקצנה של האיום הגרמאני על גבולות האימפריה הרומית. עצם הופעתם של האלמאנים במקורות הרומיים משקפת שינוי איכותי במבנה הפוליטי והצבאי של העמים הגרמאניים, שכן אין מדובר עוד בשבט יחיד אלא במסגרת רחבה המאחדת קבוצות שונות תחת שם משותף שהתבססו באזור שממזרח נהר הריין שהיה בעל חשיבות אסטרטגית רבה בשל קרבתו לגבולות האימפריה ולמערכת הלימס הדנובה הרומית. מיקומם אפשר להם להפעיל לחץ מתמשך על הפרובינקיות הרומיות בגרמאניה העליונה וברייטיה אחד ההיבטים המרכזיים בפעילות האלמאנים הוא דפוס הפשיטות והפלישות לשטח האימפריה. שהיו פעולות רחבות היקף אשר לעיתים הצליחו לחדור עמוק לשטח הרומי וגרמו לערעור תחושת הביטחון בגבול המערבי. בשנת 233 לספירה נרשמו חדירות משמעותיות של כוחות אלמא לאזורי הריין העליון, אשר אילצו תגובה רומית נרחבת. באמצע המאה, בשנות ה־250, גבר הלחץ האלמאני על הפרובינקיות גרמאניה עליונה וראטיה. בשנת 259–260 נפרץ הלימס, אירוע המסמן שינוי מהותי במערך ההגנה הרומי. בשנת 268 הגיעו כוחות אלמאניים עד צפון איטליה, ובשנת 270–271 נמשכו חדירות לעומק שטח האימפריה.

המלחמות מול הפרנקים

קונפדרציה גרמאנית נוספת שהפכה לגורם מרכזי בזירה המערבית של האימפריה הרומית במאה השלישית היו השבטים הפרנקים. בדומה לאלמאנים, גם הפרנקים אינם שבט אחיד במובן האתני המסורתי, אלא מסגרת פוליטית צבאית רחבה שהתגבשה מאיחוד של קבוצות שונות. עצם הופעתם במקורות משקפת את אותה מגמה של קונסולידציה בקרב העמים הגרמאניים, אשר אפשרה להם לפעול בהיקף רחב יותר ובתיאום יעיל יותר נגד האימפריה. הפרנקים פעלו בעיקר באזור הריין התחתון ובצפון-מערב אירופה, אזור בעל חשיבות אסטרטגית מיוחדת בשל קרבתו לפרובינקיות העשירות של גאליה ולדרכי מסחר מרכזיות. הופעתם מתועדת כבר בשנות ה־240, בעיקר באזור הריין התחתון. בשנות ה־250 התרחבה פעילותם, ובשנת 256–257 נרשמו פשיטות משמעותיות לתוך גאליה. בשנת 260, על רקע המשבר הכללי והתפוררות השליטה הרומית במערב, הצליחו קבוצות פרנקיות לחדור עמוק לגאליה ואף להגיע לחצי האי האיברי. מיקומם הגאוגרפי איפשר להם לנצל הן את נתיבי הנהרות והן את הקרבה לים הצפוני כדי לבצע התקפות יבשתיות וימיות כאחד. הפשיטות והחדירות לא רק פגעו בביטחון הגבולות, אלא גם ערערו את היציבות הכלכלית של הפרובינקיות המערביות. אזורים חקלאיים נפגעו, דרכי מסחר שובשו, והצורך בהגנה מתמדת העמיס על המשאבים האימפריאליים. בכך תרמו הפרנקים להעמקת המשבר הכללי של התקופה. לצד העימותים, התקיימו גם מצבים של שיתוף פעולה, במיוחד במסגרת גיוס לוחמים גרמאניים לצבא הרומי. תופעה זו מדגישה כי הגבול בין אויב לבעל ברית לא היה חד־משמעי, וכי האינטראקציה בין הצדדים הייתה דינמית ומשתנה בהתאם לנסיבות הפוליטיות והצבאיות.

השבטים הגרמאניים המזרחיים

קטע מתבליט על ארון קבורה רומאי משנת 251 המתאר סצנה ובה ככל הנראה בנו הבכור של דקיוס הרניוס אטרוסקוס בעת קרב עם לוחמים גרמאניים

השבטים הגרמאנים שפעלו במרחב המזרחי של גבולות האימפריה הרומית, בעיקר לאורך הדנובה ובאזורי הבלקן והים השחור, היו אתגר דפוס שונה במידת מה מזה של הגרמאנים המערביים, הן מבחינת מבנה פוליטי והן מבחינת אופי הפעילות הצבאית. גם כאן מדובר במכלול של קבוצות שונות, אשר במהלך המאה השלישית עברו תהליכים של התגבשות והתרחבות, אך פעילותן התאפיינה בממד גאוגרפי רחב יותר וביכולת לחדור לעומק שטחים רומיים, במיוחד באזורי הבלקן והפרובינקיות המזרחיות. קבוצות גדולות ומאורגנות פעלו לעיתים בקנה מידה רחב וכללו תנועות של אוכלוסיות שלמות, ולא רק פשיטות צבאיות מצומצמות. תופעה זו יצרה לחץ מתמשך על גבול הדנובה, אשר היה אחד מקווי ההגנה המרכזיים של האימפריה, והעמידה את המערכת הרומית בפני אתגר מורכב יותר מאשר פשיטות נקודתיות. הפעילות של הקבוצות הגרמאניות המזרחיות לא הוגבלה ליבשה בלבד, אלא כללה גם שימוש בנתיבי הים השחור. באמצעות כלי שיט הצליחו קבוצות אלו לבצע פשיטות על ערי חוף ואף לחדור לאזורים מרוחקים יותר, לרבות חלקים מאסיה הקטנה. בכך נוצר ממד חדש של איום, אשר חרג מן התפיסה המסורתית של גבול יבשתי והקשה על ההיערכות של צבא האימפריה הרומית המאוחרת. הצלחתן של קבוצות אלו לנצל את נתיבי המים הייתה גורם מרכזי בהרחבת טווח הפעילות שלהן. פשיטות דרך הים אפשרו לעקוף מערכות הגנה יבשתיות ולפגוע באזורים שלא היו ערוכים להתקפות. הפעילות האינטנסיבית לאורך הדנובה ובאזור הבלקן הביאה לפגיעה חוזרת בפרובינקיות הרומיות, אשר נאלצו להתמודד עם חדירות, ביזה והרס. אזורים אלו, שהיו בעלי חשיבות אסטרטגית וכלכלית, הפכו לזירה מרכזית של עימותים, והדבר השפיע גם על יציבות האימפריה כולה הקבוצות הגרמאניות המזרחיות, ובראשן הגותים מייצגות שלב מתקדם בהתפתחות האיום על האימפריה. פעילותן משלבת תנועה רחבת היקף, שימוש באמצעי לחימה מגוונים, ויכולת לפעול במרחבים גאוגרפיים שונים. בכך הן מדגישות את המעבר למציאות של עימות מורכב ורב-ממדי, אשר תרם באופן משמעותי להעמקת המשבר הצבאי של המאה השלישית. הופעתם של השבטים הגוים ככוח מרכזי מתבלטת במיוחד משנות ה־240 ואילך, באזור שמצפון לדנובה ובקרבת הים השחור. בשנת 249–251 נרשמו עימותים רחבי היקף, אשר הגיעו לשיאם בקרב אבריטוס בשנת 251, שבו נהרג הקיסר דקיוס, אירוע חריג שהמחיש את עוצמת האיום. בשנת 255–257 החלו פשיטות דרך הים השחור, אשר התרחבו בשנים 267–269 למסעות רחבי היקף שכללו התקפות על ערי החוף של אסיה הקטנה ואף חדירות לים האגאי.

הגבולות המזרחיים

החזית המזרחית של האימפריה הרומית במאה השלישית התעצבה מחדש עם עלייתה של האימפריה הסאסאנית שהחליפה את האימפריה הפרתית בשנת 224 כגורם מדיני וצבאי בעל עוצמה גבוהה בהרבה מקודמתה. שינוי זה לא היה רק חילוף של שושלת שלטונית, אלא התגבשות של כוח מדיני ריכוזי יותר, בעל שאיפות טריטוריאליות ואידאולוגיות ברורות, אשר הציב אתגר שיטתי ומתמשך לאימפריה הרומית לאורך הגבול המזרחי. מתוך שאיפה לבסס שלטון מרכזי חזק ולחדש את עוצמתה של האימפריה הפרסית האחמנית תוך כדי עימות ישיר יותר עם רומא, שהייתה היריבה המרכזית על השליטה במרחבי המזרח הקרוב הקדום. כבר בתקופת שלטונו של ארדשיר הראשון (224–241) החלו עימותים עם רומא, אשר נמשכו ואף התעצמו בתקופת יורשו שאפור הראשון (241–272) שהתאפיינו בעוצמה גבוהה ובהיקף רחב, מסעות צבאיים גדולים, כיבוש ערים והעברת אוכלוסיות. החזית המזרחית לא הית עוד זירה משנית או יציבה יחסית, אלא לאחד ממוקדי הלחץ המרכזיים על האימפריה. בכך מתווסף ממד נוסף למשבר. הפעילות הצבאית הסאסאנית התאפיינה בארגון ובתכנון, וביכולת להפעיל כוחות גדולים לאורך זמן. בניגוד לפשיטות מהירות של קבוצות גרמאניות, עובדה שחייבה את האימפריה הרומית להקצות משאבים ניכרים לחזית המזרחית, ולעיתים אף להסיט כוחות מאזורים אחרים, תוך כדי על יכולתה להתמודד עם איומים במקביל. השלכות העימותים במזרח ניכרות גם במישור הפנימי של האימפריה הרומית. הצורך להתמודד עם איום מתמשך בגבול זה הגביר את העומס על המערכת הצבאית והכלכלית, והעמיק את הקושי לשמור על יציבות. במצבים מסוימים, כישלונות צבאיים במזרח השפיעו ישירות על מעמד הקיסר ועל יציבות השלטון, שכן הצלחה צבאית נתפסת כמרכיב מרכזי בלגיטימציה הקיסרית. החזית המזרחית התאפיינה גם בשונות גאוגרפית ואסטרטגית, הכוללת אזורים מדבריים, ערים מבוצרות ונתיבי מסחר חשובים. תנאים אלו השפיעו על אופי הלחימה ועל האסטרטגיות שננקטו על ידי שני הצדדים. השליטה בערים ובנתיבים מרכזיים הפכה ליעד אסטרטגי מרכזי, והמאבק עליהם חוזר ונשנה במהלך התקופה.

תחריט קיר בנקש-י רוסתם, בו מתוארת כניעתו של אסיר המלחמה ולריאנוס (משמאל) למלך שאפור הראשון

השפל הנמוך ביותר בסדרת עימותים עם צבא האימפריה הסאסאנית אירע העת שלטונו של ולריאנוס, שבשנת 260 הוכה הצבא הרומי בעימות מול הצבא הסאסאני בקרב אדסה. על פי ההיסטוריונים הרומאיים הוא נכלא בכלוב ועבר השפלות ועינויים קשים, לעיתים הוא שימש את שאפור הראשון כמדרגה בעת שהמלך עלה על סוסו. הוא מת בשבי בשנת 262. לפי מקורות אלו, לאחר מותו גופתו פוחלצה והוצגה לראווה בארמון או במקדש סמוך. הסאסאנים מיהרו לנצל את הצלחתם וחדרו אל תוך אנטליה וקפדוקיה כשהם מותירים אחריהם נתיב של הרס. את הוואקום האימפריאלי השלטוני במזרח תפס הפקיד הרומאי ששימש כשר האוצר של ולריאנוס, פולביוס מקריאנוס, הוא גייס את הלגיונות הזמינים של הצבא הרומי במזרח, תוך שהוא ממנה את שני בניו קווינטוס ומקריאנוס לקיסרים. את עיקר העומס של העימות עם הסאסאנים נשא הצבא העצמאי-למחצה של הפרובינציה והעיר תדמור, תחת פיקודו של ספטימיוס אודינטוס, מי שהיה נציב עליון לפרובינקיה הרומית סוריה-פיניקיה. הוא ניצל את הכאוס על מנת לבסס את מעמדו כשליט עצמאי תחת חסות הקיסר. פרשיו הצליחו להנחיל לצבא הסאסאני מפלות שהביאו לנסיגתו מהשטחים שנכבשו כתוצאה מכך זכה הלה לתואר "מגן כל המזרח", שנשמר לקיסרים עד אז. השלטון על המזרח כולו אבד לאימפריה עד לשנת 271 אז נכבשו שטחים אלו מחדש על ידי הקיסר אורליאנוס.

המשבר השלטוני

הקיסרים הרומאיים

המשבר הפנימי של האימפריה הרומית במאה השלישית התבטא בראש ובראשונה בחוסר יציבות שלטונית מתמשך, אשר הלך והחריף לאחר שנת 235 לספירה, עם הירצחו של הקיסר אלכסנדר סוורוס ועלייתו של מקסימינוס תראקס. אירוע זה סימן את תחילתה של תקופה המאופיינת בריבוי קיסרים, אשר רבים מהם עלו לשלטון באמצעות תמיכת הצבא והודחו או נהרגו בפרקי זמן קצרים. המחקר ההיסטורי של המאה ה-19 ותחילת המאה ה עשרים הציג את מקסימינוס כקיסר חייל שקרוב יותר באופי לשליט ברברי אשר הפך מיד את ה“מונרכיה הצבאית” הסוורית ל“אנרכיה צבאית” בכך שהוביל את חייליו האיכרים העניים נגד ה האליטה השלטת אך המחקר המאוחר מתאר את מקסימינוס ששאף לבסס את האימפריה לנורמות הסווריות המוקדמות של הנהגה ממושמעת וראה עצמו כממשיך דרכה של השושלת הרחוק מן התיאור של הרודיאנוס כעריץ ערמומי, כישלונו הבסיסי של מקסימינוס היה בכך שהקדיש מחשבה מועטה מדי לפוליטיקה פנימית.

במהלך העשורים שלאחר מכן, במיוחד בין השנים 235–284, התחלפו קיסרים רבים, ולעיתים שלטו במקביל כמה טוענים לכתר באזורים שונים של האימפריה. מצב זה יצר פיצול של הסמכות השלטונית והקשה על ניהול אחיד של המערכת האימפריאלית. חלק מן הקיסרים שלטו זמן קצר בלבד, ולעיתים לא הצליחו לבסס שליטה מעבר לאזור מצומצם. אירועי שנים אלו מצביעים על רבות מן הפגמים של המערכת האימפריאלית: הבעיות הכרוכות ביצירת צבא שדה יעיל, הקשיים במימון מסעות מלחמה גדולים והחובה של קיסרים להנהיג את חייליהם בקרב. מצד אחר, משבר פוליטי התרחש באופן בלתי תלוי בהתקפות של השבטים הגרמאניים, ונבע מכישלונם של קיסרים שונים ובהם סוורוס אלכסנדר ומקסימינוס, ושל יועציהם, לזהות מהי המדיניות והצעדים הנדרשים מהם לשם שמירת כוחם. התוצאה הייתה סדרה של צירופי מקרים וצעדים חסרי תוחלת וחסרי אחריות שחלקם -למשל- עלייתם לשלטון של פופיאנוס ובלבינוס הוסיפו שמן למדורה, אך אף אחד מהם לא היה באמת חריג לדפוס ההיסטוריה האימפריאלית הרומית מאז אוגוסטוס. למזלה של האימפריה, חוסר היציבות שבא בעקבות זאת לא נוצל במידה רבה על ידי אויבים חיצוניים. על פי הספר של אוניברסיטת קיימברידג' עידן הסוורים הגיע לסיומו ההיסטורי, והמשבר הגיע לשיאו בתקופת שלטונו קצר הימים של דקיוס.

העובדה שתהליך המשבר נמשך לאחר ימי קלאודיוס השני גותיקוס מראה כי המומנטום של התהליך יצר כדור שלג שנע בהתמדה ובחוסר שליטה. מלחמה מתמשכת לא רק החריפה את החולשות המבניות העיקריות של האימפריה, אלא גם הפיצה או יצרה מצוקות חדשות, כגון מחלות, תהליכים של אנרכיה משבר כלכלי להם הייתה השפעה הרסנית על תפיסת העולם. אמונה כי אסונותיה של רומא נבעו מהזנחת האלים המסורתיים הניעה ניסיונות של קיסרים שונים לגלות מחדש ולהגדיר מחדש את היחס הנכון בינם לבין האלים המגינים, ולעיתים קרובות הביאה להתגברות ברדיפת הנצרות בידי שלטון הנלחם על מסגרת ושעיקר עניינו ביצירת מערכת סמלים מאחרדת שכללה הקרבת קורבן ציבורית. סירובם של הנוצרים לבצע מחווה אחת של נאמנות חשף אותם לאשמת בגידה.

על פי ספר ההיסטוריה של אוניברסיטת קיימברידג' אורליאנוס היה הדמות המורכבת ביותר מבין קיסרי המאה השלישית. הוא היה קיסר-חייל שעלה לשלטון עם רעיונות מגובשים על הדרך להוביל את רומא חזרה לגדולתה ונכונות לבצע מהלכים משמעותיים ונכונות להתאים עצמו למה שציפו מקיסר רומי, כל אלו העניקו לו עוצמה פוליטית רבה יותר. הישגיו מצביעים על כך שלולא רציחתו בידי המשמר הפרטוריאני מסוגל היה להביא את המשבר לסיומו. אך הישגיו בחיסול האימפריה הגאלית, וחיסולהאימפריה התדמורית שהביא לאחוד קרעי האימפריה הרומית והצלחתו בהסגת הגותים מגבולות האימפריה עומעמו על ידי לחצים משמעותיים מצד שבטים גרמאניים מהריין העליון והדנובה העליונה, אשר עתה היוו איום מסוכן על חצי האי האפניני והאיום מצד האימפריה הסאסאנית נותר בעיה שיש להתמודד עמה. עם זאת, מתחים אלו לא עלו על אלו שעמדו בפני האימפריה במאה הרביעית, שעד להופעת ההונים, הצליחה להגן על עצמה באופן מרשים. הסבר חלופי הוא להצביע על עוצמתו הפוליטית המופרזת של הצבא, ולהאשים את החיילים הרומיים החל משדרת הפיקוד ועד לחילי הלגיון בחוסר משמעת ואנוכיות. ההשוואה המשתמעת היא עם דיוקלטיאנוס ההבדל העיקרי בין הקיסר שהיה יכול וקיסר שהצליח היה חלוקת נטל השלטון. הפעילות הקדחתנית ומאוחר יותר של פרובוס, מראה כי האתגרים הצבאיים כשלעצמם נעשו רבים מדי ליכלתו של שליט אחד לנהל ביעילות. עלייתו לשלטון של דיוקלטיאנוס הייתה חלק מן האי הסדר המתמשך, ולא הבטיחה קץ למשבר. ואף על פי כן, האימפריה הרומית לא קרסה.

עמידתה של האימפריה הרומית נבע בחלקו מן האיומים עצמם שהביאו לתהליך המשברי עצמו. למרות חששות הרומאים, פרס הסאסאנית לא התכוונה באמת להשיב לעצמה את הנחלות האימפריה האחמנית לשעבר באזור הים התיכון המזרחי; והגרמאנים, אף שהיו מטרידים, לא היו מסוגלים לכבוש טריטוריה באופן קבוע מול התנגדות אימפריאלית נחושה, גם אילו רצו בכך. אך חשובה לא פחות הייתה עוצמתה הפנימית האדירה של האימפריה. חרף הבעיתיות של חלק מהקיסרים של המאה השלישית, לא היה מחסור במועמדים מוכשרים למשרת הקיסר הרומי, שלאחר שתפסו את השלטון הוכרו כשליט לגיטימי על פני אזורים עצומים, ומהם הצליחו לגייס, להאכיל, לצייד ולאמן צבאות, ולהובילם בהצלחה נגד הפרסים והגותים בשם רומא. הפגנת כוח בלתי פוסקת זו ודאי דיכאה את האויב וחיזקה את ציפיות הפרובינקיות כי, יהיה המצב הנוכחי אשר יהיה, עזרה תגיע בסופו של דבר, ובמקביל ההבנה כי בגידה תיענש בסופו של דבר. אכן, למעט חריגים נדירים, בולט כי הדחף הראשון של אלו מקרב נתיני רומא שהחזיקו במידה כלשהי של סמכות היה לשמור על שלמות האימפריה. לאור הניסיון המודרני, אולי ההיבט המפתיע ביותר של שנים אלו הוא היעדר כל ניצול משמעותי של אי הסדר האימפריאלי לצרכים בדלניים או לאומיים. כפי שניכר במיוחד במקרה של “קיסרי הדנובה” כלומר הרשימה הארוכה של קיסרים שלא נולדו באיטליה אלא בפרובינציות של הדנובה. המעמדות הגבוהים בפרובינקיות עברו עד אז רומניזציה עמוקה, ולכן לא סיפקו הנהגה להתנגדות מקומית לשלטון הרומי. ניסיונות לעזרה עצמית בשעת חירום פעלו בדרך כלל לטובת האימפריה, וכאשר היו בעלי היקף כלשהו, נוסחו בלשון אימפריאלית רומית. כך, למשל, הן האימפריה הגאלית והן האימפריה התדמורית הציגו את עצמן כ“רומיות”, והישרדותן לטווח ארוך הייתה מחייבת את שליטיהן להפוך לקיסרים ברומא עצמה ולקבל על עצמם אחריות על כלל האימפריה.

מבנה השלטון הרומי שהתעצב עוד בסוף הרפובליקה, עמד למבחן משמעותי בהקשר של המאה השלישית במהלכה ניכרת החרפה במתח בין עקרון הריכוזיות הקיסרית לבין המציאות של חוסר יציבות פוליטית לאחר שנת 235 לספירה. הקיסר נותר מקור הסמכות העליון, אך בפועל שלטונו הפך תלוי במידה רבה בצבא וביכולת לשמור על נאמנותו. במהלך המשבר התערערה היכולת של המרכז לשלוט באופן עקבי בכל רחבי האימפריה, במיוחד לאחר האירועים של שנת 260 שבירת הגבולות, לכידת הקיסר ולריאנוס, והופעת ישויות אזוריות שקרעו שטחים מתוך גופה של האימפריה. מצב זה הדגיש את הפער בין האידאולוגיה של שלטון ריכוזי לבין המציאות של ביזור כוח. תחת לחץ זה המערכת הממשלתית לא קרסה, אלא המשיכה לפעול תוך התאמות. מוסדות מסורתיים המשיכו להתקיים, אך תפקידם השתנה, והמרכיב הצבאי הפך לדומיננטי יותר. התלות בצבא השפיעה ישירות גם על מנגנוני הממשל וגם על המבנה החברתי של האליטות.

הסנאט

ערך מורחב – הסנאט הרומי

בתקופת המשבר, ובמיוחד לאחר שנת 235, מעמדו של הסנאט נחלש לעומת התקופות הקודמות בהן היה היה גוף שלטוני בעל משקל שהשפעתו על התנהלות האימפריה הייתה משמעותית. אף שהסנאט נותר מוסד רשמי של השלטון, תפקידו בפועל היה מוגבל, והוא איבד את השפעתו הישירה על קבלת החלטות מדיניות וצבאיות. במהלך המאה השלישית, ובמיוחד בתקופת שלטונו של גליאנוס, חל שינוי משמעותי: הסנאטורים הודרו במידה רבה מן הפיקוד הצבאי. מהלך זה צמצם את מעורבותם בניהול האימפריה, במיוחד בתחומים שהפכו קריטיים בתקופת המשבר - הצבא וההגנה על הגבולות. התוצאה הייתה מעבר של מרכז הכובד הפוליטי מן האריסטוקרטיה הסנאטורית אל שכבות אחרות, ובעיקר אל מפקדים צבאיים שמוצאם לא היה בהכרח מן האליטה המסורתית. תהליך זה התרחש במקביל לריבוי הקיסרים בין השנים 235–260, כאשר רבים מהם עלו לשלטון מתוך הצבא ולא מתוך הסנאט. עם זאת, הסנאט לא נעלם. הוא המשיך למלא תפקידים ייצוגיים, מנהליים ומשפטיים, במיוחד בעיר רומא עצמה. בתקופות מסוימות, כגון לאחר מותו של קיסר או במצבי מעבר, היה לו תפקיד פורמלי באישור שלטון, אך השפעתו בפועל הייתה מוגבלת. במהלך שלטונו של אורליאנוס, ולאחר מכן במהלך הרפורמות של דיוקלטיאנוס, נמשך תהליך זה של צמצום תפקיד הסנאט, כאשר מרכז הכוח עבר באופן מובהק למנגנון הקיסרי והבירוקרטי. עיקר הרפורמה בא לידי ביטוי בחלוקת האימפריה ליחידות מנהליות שבראש כל אחת עמד פריפקטוס פרטוריו - ממלא מקום מפקד המשמר הפרטוריאני ולא אדם מהאליטה של הסנאט. מושלי הפרובינקיות מונו לתפקידם על ידי האוגוסטי. הרפורמה גרמה לאבדן מעמדה הייחודי של איטליה והפיכתה לדיוקסיה כשאר הדיוקסיות. רק רומא וסביבתה המשיכו להיות מנוהלות על ידי הסנאט והיו פטורות ממסים.

מעמד הפרשים

ערך מורחב – מעמד הפרשים

במהלך המאה השלישית התחזק באופן משמעותי מעמד הפרשים (Equites), במיוחד על חשבון הסנאטורים. תהליך זה היה קשור ישירות לצרכים המנהליים והצבאיים של האימפריה בתקופת המשבר. כבר באמצע המאה השלישית, ובמיוחד בתקופת גליאנום, הועברו תפקידי פיקוד צבאיים בכירים לידי פרשים, במקום סנאטורים. שינוי זה נבע הן מחוסר האמון באליטה הסנאטורית והן מן הצורך במפקדים מקצועיים ונאמנים. חברי מעמד הפרשים מילאו גם תפקידים מנהליים חשובים: ניהול פרובינקיות, פיקוח על גביית מיסים, ותפקידים פיננסיים. במהלך השנים 250–270, כאשר האימפריה התמודדה עם משבר כלכלי, הפך תפקידם במנגנון הפיסקלי לחשוב במיוחד. בניגוד לסנאטורים, הפרשים לא היו קשורים למעמד שבו התפקיד והמעמד הועברו בירושה, ולכן יכלו לעלות לגדולה דרך שירות צבאי או מנהלי. מצב זה התאים למציאות של המשבר, שבה קיסרים רבים הגיעו מרקע משפחתי ומעמדי שונה כמו מתוך שורות הצבא או אריסטוקרטיה של הפרובינקיות. התחזקות הפרשים שיקפה מעבר למערכת שלטונית פונקציונלית יותר, שבה הקריטריון המרכזי היה יכולת ונאמנות, ולא ייחוס חברתי. תהליך זה הונח כבר באמצע המאה השלישית והמשיך להתפתח לקראת הרפורמות של סוף התקופה.

המערכת המוניציפלית

הערים והמערכת המוניציפלי שניהלה אותן היו הבסיס של המערכת המנהלית והחברתית של האימפריה, אך במהלך המשבר של המאה השלישית ניכרו קשיים גוברים בתפקודן. בין השנים 250–270, בעקבות פלישות, מלחמות אזרחים ומשבר כלכלי, נפגעה יכולתן של ערים רבות לשמור על פעילות תקינה. מועצות העיר (Curiae), שהיו אחראיות על גביית מיסים וניהול מקומי, התקשו למלא את תפקידן, במיוחד כאשר בסיס ההכנסות נפגע. חברי המועצות העירוניות, שהיו בדרך כלל מן האליטה המקומית, נשאו באחריות אישית לגביית מיסים. בתקופת המשבר הפכה אחריות זו לנטל כבד, במיוחד לנוכח ירידה בהכנסות ועלייה בדרישות המדינה. מצב זה הוביל לעיתים לבריחה מתפקידים ציבוריים ולשחיקה במבנה המוניציפלי. פשיטות גרמאניות בשנות ה־250 וה־260, וכן העימותים במזרח, פגעו בערים רבות, במיוחד בפרובינקיות הגבול. חלק מן הערים סבלו מהרס, ירידה באוכלוסייה ושיבוש במסחר.

המשבר הכלכלי

האימפריה, שהורגלה בזמנים של שלום יחסי, לא הייתה מוכנה לשלם עבור מלחמות ממושכות. באופן מסורתי, המיסוי היה נמוך יחסית, ורובו כבר הופנה לצבא, אם לתחזוקתו ולשכרו ואם, במיוחד מאז ימי ספטימיוס סוורוס, כבונוסים לשם שמירת נאמנותו לבית השלטון. לפיכך, בשעת חירום לא הייתה כמעט אפשרות לכסות גירעון בחשבון הצבאי על ידי ביטול הוצאות אחרות והעלאת מיסים הייתה מסוכנת מבחינה פוליטית. וגם קשה מאוד מבחינה מעשית. קיסרים יכלו לכסות מחסור באמצעות אכיפה יעילה של גביית המיסים הרגילים או על ידי הטלת דרישות חריגות, אך גם זה עורר מרירות בקרב אזרחי האיפריה. ובמאה השלישית האמצעי המועדף לסגירת הגירעון היה פיחות ערכו של המטבע . אך המלחמה והפיחות שיבשו כלכלה אשר לפי אמות מידה מודרניות הייתה בלתי מפותחת, ובאזורים מסוימים אולי כבר הייתה במיתון ואובדן הפריון שנגרם בעקבות זאת צמצם עוד יותר את האפשרות לגבות את המס.

משבר מוניטרי

כבר במהלך שנות ה-240 לספירה החלה ירידה ניכרת בכמות המתכות היקרות במטבעות, ובמיוחד במטבע הידוע בשם אנטוניניאנוס, אשר הונהג במקור בשנת 215 לספירה בתקופת קרקלה אך איבד בהדרגה את תכולת הכסף שלו במהלך המאה השלישית. תהליך הדילול של המטבע התגבר במיוחד בין השנים 250 ל 270, כאשר תכולת הכסף באנטוניניאנוס ירדה באופן חד. בעוד שבתחילת דרכו הכיל המטבע כמות בעלת ערך מוניטרי של מתכת, הרי שבמהלך המשבר הפך למטבע בעל ערך נומינלי בלבד כמעט. תהליך זה נבע מן הצורך של השלטון לממן הוצאות צבאיות הולכות וגדלות, במיוחד נוכח הלחצים בגבולות והעימותים הפנימיים. השחיקה בערך המטבע הובילה לתופעות של אינפלציה, אשר התבטאה בעליית מחירים ובירידה באמון הציבור במערכת המוניטרית. במקביל, ניכרה נטייה להעדיף מערכת תשלום המבוססת על סחר חליפין במקום במטבע, במיוחד במערכות אספקה לצבא. עדות לפגיעה בתפקוד התקין של המערכות המאפשרות מדיניות מוניטרית . תהליכים אלו הובילו לאובדן אמון הציבור ובסופו של דבר לאינפלציה חריפה, במיוחד בימי הקיסר גליאנוס בין השנים 260 ל-268 לספירה. בתגובה למציאות כלכלית זו, יזם הקיסר אורליאנוס בשנת 274 לספירה רפורמה מוניטרית מקיפה שכללה הנפקת מטבעות חדשים הנושאים את סימני הערך XXI בלטינית או KA ביוונית, המציינים יחס מטאלי של יחידת כסף אחת לעשרים יחידות מתכת בסיסית (יחס השקול לכחמישה אחוז כסף במטבע), וזאת במטרה להשיב את היציבות ואת אמון הציבור במערכת המוניטרית. אף על פי שהרפורמה של אורליאנוס הצליחה לקבוע ערך רשמי קבוע למטבעות וביססה מחויבות של הממשל לקבלתם בערכם הנקוב, היא לא הצליחה לבלום לחלוטין את עליות המחירים בשלהי המאה השלישית, אך היא היוותה שלב מעבר הכרחי ותשתית לרפורמות הכלכליות הנרחבות יותר שהנהיג הקיסר דיוקלטיאנוס בשנים 294–301 לספירה.

הקשר בין המערכת הצבאית לכלכלה היה הדוק במיוחד בתקופה זו. הצבא, אשר שימש גורם מרכזי בקביעת השלטון, והבטחת יציבותו דרש תשלומים גבוהים ומתמשכים. הקיסרים, אשר ביקשו להבטיח את נאמנות החיילים, העניקו מתנות כספיות לחיילים בלגיונות, ולחיילי המשמר הפרטוריאני (בלטינית: Donativum) והעלו את השכר הצבאי. הוצאות אלו העמיסו על הקופה הציבורית והובילו להמשך פיחות המטבע. בנוסף, הפגיעה בביטחון בגבולות ובפרובינקיות השפיעה על הפעילות הכלכלית. פלישות ופשיטות, במיוחד בשנות ה־250 וה־260, הביאו להרס אזורים חקלאיים, לשיבוש דרכי מסחר ולירידה בייצור. תהליכים אלו פגעו ביכולת גביית המיסים והעמיקו את הקשיים הכלכליים של השלטון. ניכרו גם שינויים במבנה של הכלכלה האימפריאלית, בשיא התקופה ניכרה ירידה מסוימת בהיקף הסחר בעיקר בין פרובינקיות או אל מוץ לגבולות האימפריה והתחזקות של כלכלות מקומיות. מגמות אלו לא היו אחידות בכל רחבי האימפריה, אך הן הצביעו על התאמה לתנאים של חוסר יציבות ועל מעבר לדפוסים כלכליים מצומצמים יותר.

הקיסר דיוקלטיאנוס ויורשיו ביצעו מספר רפורמות בכלכלה הרומית, תוך שימשו במוסדות ומבנים שמקורם בזמנים קדומים יותר והתאים אותם מחדש לצרכיו התוצאה הסופית שלהן הייתה שליטה רבה יותר בכלכלה על ידי הממשל הרומי. בעוד שנראה כי הממשל הרומי ביקש שליטה מלאה על כלכלתו, הגודל והמורכבות העצומים של האימפריה פירושם היה שמערכות כלכליות של העולם העתיק מנעו מהרפורמות מלהצליח כמתוכנן. בשל הנטייה לפיחות המטבע, עד סוף משבר המאה השלישית, הדינאר הרומי הישן, שהיה בעבר המטבע העיקרי, הפך למעשה לחסר ערך. דיוקלטיאנוס ניסה לתקן את המצב על ידי החזרת השיטה הישנה של מערכת מטבעות שערכם נקבע על שלוש מתכות והנפיק מטבעות באיכות טובה יותר. המערכת החדשה כללה חמישה מטבעות, הסולידוס שהיה מטבע זהב, הארגנטיוס, שהכיל תשעים וחמישה אחוז כסף טהור, הפוליס, שהיה מטבע ברונזה עם תוספת כסף של מקסימום 4%. תחת לחץ של גל אינפלציה חדש. לכן, דיוקלטיאנוס הוציא את "צו המטבעות" שלו, פעולה שכללה תמחור מחדש של כל החובות כך שהנומוס המטבע הנפוץ ביותר במחזור, יהיה שווה חצי מערכו הקודם. צו זה הסתכן במתן תנופה למגמות אינפלציוניות, כפי שקרה לאחר רפורמות המטבע של אורליאנוס. תגובת הממשל הייתה "צו מחירי המקסימום" (Edictum De Pretiis Rerum Venalium) שהוצא בדצמבר 301. בצו הכריז דיוקלטיאנוס על למעלה מאלף מוצרים ומחירי קמעונאות נלווים שאין לחרוג מהם. עונשים נקבעו עבור עבירות תמחור שונות. במונחים הבסיסיים ביותר, הצו התעלם מחוק ההיצע והביקוש: הוא התעלם מהעובדה שהמחירים עשויים להשתנות מאזור לאזור בהתאם לזמינות המוצר, והוא התעלם מהשפעת עלויות ההובלה על המחיר הקמעונאי של הסחורות. הניסיון נכשל כיוון שסחורות פשוט עברו להסחר בשוק שחור. מצב זה נמשך עד לתקופת שלטונו של אנסטסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית בתחילת המאה השישית, אשר הנפיק מטבעות ברונזה בעלי ערך בינוני שנשמרו בערכים קבועים.

משבר דמוגרפי

המשבר הכלכלי והדמוגרפי של המאה השלישית היה ככל הנראה תוצר ותופעת לוואי של עימותים צבאיים, אי־יציבות פוליטית והתפרצויות מגפה על מבנה האוכלוסייה ועל הפעילות הכלכלית ברחבי האימפריה בשנים 235–284 לספירה. חקר תופעה זו נתקל בבעיות קשות שבשחזור נתונים דמוגרפיים מדויקים לתקופה זו. היעדר מקורות כמותיים ישירים מחייב הסתמכות על אינדיקציות עקיפות, כגון ירידה במספר כתובות, שינויים בדפוסי קבורה או עדויות ספרותיות על תמותה. לפיכך, ההערכות לגבי היקף הירידה באוכלוסייה נותרות זהירות, אך קיימת הסכמה רחבה כי חלה פגיעה משמעותית במספר התושבים במהלך אמצע המאה השלישית. המשבר הכלכלי והדמוגרפי לא היה תוצאה של גורם יחיד, אלא של שילוב בין מגפה, מלחמות, אי־יציבות פוליטית ולחצים פיסקליים. השפעות אלו הצטברו במיוחד בין השנים 250–270, ויצרו תנאים של ירידה בייצור, צמצום אוכלוסייה ופגיעה בתפקוד הכלכלי של האימפריה. עם זאת, לא מדובר בקריסה מוחלטת, אלא בתהליך מורכב של שחיקה והתאמה, אשר השפיע באופן שונה על אזורים שונים.

כבר באמצע המאה, ובעיקר משנות ה־240 וה־250, ניכרה פגיעה מתמשכת בייצור החקלאי, שנבעה הן מהרס ישיר של פלישות והן מהזנחת קרקעות עקב גיוס יתר של כוח אדם לצבא. אחד הגורמים המרכזיים הוא השפעת מגפת אמצע המאה השלישית, המזוהה בדרך כלל עם התפרצות רחבת היקף של מגפת קיפריאנוס בשנים 249–262 התפרצות זו הובילה לירידה משמעותית באוכלוסייה באזורים שונים של האימפריה, כפי שעולה ממקורות ספרותיים ומעדויות עקיפות נוספות. הירידה הדמוגרפית השפיעה ישירות על היכולת הכלכלית: צמצום כוח העבודה פגע בייצור החקלאי, בגביית מיסים וביכולת לתחזק מערכות עירוניות. במקביל, השפעת הלחצים הצבאיים על המרחב הכפרי כוצאה מפלישות גרמאניות בשנות ה־250 וה־260, וכן עימותים במזרח מול האימפריה הסאסאנית, הביאו להרס אזורים חקלאיים ולנטישת יישובים. תהליכים אלו גרמו לירידה בתפוקה החקלאית ולפגיעה בשרשראות האספקה, במיוחד בפרובינקיות הגבול. תהליכים אלו שהובילו לשבר דמוגרפי וירידה בהכנסות המדינה, על רקע צמצום בסיס המס, הביאה ללחץ גובר על האוכלוסייה הנותרת. מצב זה תרם להכבדה בנטל המיסים על קהילות מקומיות, במיוחד בערים, ולשחיקה נוספת ביכולתן הכלכלית. בהקשר של מערכות מוניציפליות, ניכרה ירידה בפעילות הכלכלית בערים רבות במהלך שנות ה־250–270. חלק מן הערים חוו ירידה באוכלוסייה, צמצום בפעילות הבנייה הציבורית ופגיעה במסחר. עם זאת, התופעה לא הייתה אחידה: באזורים מסוימים נמשכה פעילות עירונית יחסית יציבה, דבר המעיד על שונות אזורית משמעותית בתוך האימפריה.

צבא האימפריה הרומית

ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הקיסרות המוקדמת

הצבא הרומי במאה השלישית היה הגורם המרכזי שעיצב את דמותו של המשבר בין השנים 235–284 לספירה, הן כמנגנון צבאי המשמש להגנה על גבולות האימפריה או הרחבתם והן ככוח פוליטי מכריע. לאחר עלייתו של מקסימינוס תראקס בשנת 235, ניכרה עלייה חדה במעורבות הצבא בקביעת זהות הקיסר, כאשר לגיונות הכריזו על מפקדיהם כשליטים במהלך מערכות צבאיות או בעקבות משברים אזוריים. תופעה זו חזרה ונשנתה לאורך העשורים הבאים, במיוחד בשנים 235–260, והובילה לריבוי קיסרים ולעימותים פנימיים בין כוחות רומיים. במהלך אמצע המאה השלישית השתנה מבנה הפיקוד הצבאי, במיוחד בתקופת שלטונו של גליאנוס, אשר הנהיג מדיניות של העברת תפקידי פיקוד בכירים לידי קצינים ממעמד הפרשים והדיר את הסנאטורים מן הפיקוד על לגיונות. צעד זה נועד להבטיח נאמנות מקצועית ולחזק את יעילות הפיקוד בתנאי משבר מתמשך, והוא סימן מעבר למערכת צבאית הנשענת על קצונה מקצועית יותר. בתגובה ללחצים אלו ניכרו שינויים מבניים בצבא. במהלך שנות ה־260 וה־270 התחזקה הנטייה ליצירת כוחות ניידים, אשר יכלו להגיב במהירות לאיומים באזורים שונים. תהליך זה כלל ריכוז יחידות מובחרות תחת פיקוד ישיר של הקיסר, לצד המשך קיומם של לגיונות גבול. בכך החלה הבחנה בין כוחות שדה לבין כוחות הגנה סטטיים יותר

הקשר בין הצבא לכלכלה היה הדוק במיוחד בתקופה זו. הצורך לשלם לחיילים, להעניק מענקים ולהבטיח את נאמנותם, הביא להגדלת ההוצאות הציבוריות ולהחרפת המשבר המוניטרי, במיוחד בשנים 250–270. במקרים רבים הועברו אספקה ותשלומים בשווה ערך לתשלום כספי, דבר שהעיד על קשיים במערכת הכלכלית (עמ' 138–139). בתקופת שלטונו של אורליאנוס ניכרה מגמה של ייצוב ושיקום הצבא. התהליך הגיע לשלב מתקדם יותר לאחר עלייתו של דיוקלטיאנוס בשנת 284, כאשר בוצעו רפורמות רחבות במבנה הצבא, כולל הגדלת מספר היחידות, חיזוק הפיקוד האזורי והעמקת ההפרדה בין סמכויות צבאיות ואזרחיות. רפורמות אלו נועדו להתמודד עם הבעיות שהתפתחו במהלך המשבר ולמנוע הישנות של ריכוז כוח צבאי בידי גורם יחיד.

המשבר בפרובינקיות

האימפריה הגאלית

מטבע זהב של פוסטומוס משנת 261. צד אחד פניו של פוסטמוס צד שני: הקיסר עם חנית ביד שמאל וזרוע ימין מורמת, פונה לארבעה חיילים עם שני דגלים. מאחורי פוסטומוס, הרקולס, לובש עור אריה ואוחז באלה (?) בידו שמאל, מכתיר את הקיסר בידו הימנית.

היווצרותה של הישות המדינית הידועה במחקר בשם האימפריה הגאלית התרחשה על רקע המשבר החריף של שנת 260 לספירה, אשר כלל את לכידתו של הקיסר ולריאנוס בידי הסאסאנים ואת התפוררות השליטה הרומית במער תחת שלטונו של גליאנוס, שהיה עסוק בעימותים לאורך הגבול בגבול הדנובה. כתוצאה מכך, גליאנוס השאיר את בנו, הקיסר הצעיר סלונינוס, ואת מפקדיו הצבאיים, כולל פוסטומוס, כדי להגן על הריין. בתוך הכאוס של פלישה על ידי האלמאנים והפרנקים, ובהיותו מונע על ידי החדשות בדבר תבוסתו ושבייתו של ולריאנוס, הצבא בגאליה מרד והכריז על פוסטומוס כקיסר. לנוכח יתרון כוחו של פוסטימוס, הסתגרו סילוואנוס וסלונינוס בקולוניה אגריפינה וככל הנראה חיכו לסיוע חייליו של פוסטומוס צרו על קולוניה ופרצו את חומות העיר, ורשויות העיר הסגירו את סילוואנוס וסלונינוס לידי פוסטומוס.

הישות החדשה כללה בשלביה הראשונים את גאליה ואת הפרובינקיות הגרמאניות, ובהמשך גם את פרובינקיה בריטניה ולעיתים חלקים מפרובינקיה היספניה טארקוננסיס היא התקיימה בשנים 260–274 לספירה, ופיתחה מנגנון שלטוני עצמאי שכלל קיסרות, מינהל אזורי, מערכת מטבעות וצבא סדיר. המטבעות שהוטבעו בתקופה זו, הנושאים את דמותם של שליטי האימפריה הגאלית, מעידים על שאיפה ללגיטימציה קיסרית מלאה ולא רק על שלטון מקומי זמני. בתקופת שלטונו של פוסטומוס (260–269) ניכרה יציבות יחסית במערב, בעיקר בזכות הצלחותיו בהדיפת פלישות של פרנקים ואלמאנים לאורך גבול הריין. פעילות זו אפשרה שימור של מבנים מנהליים וכלכליים בפרובינקיות שבשליטתו, בניגוד למצב של אי־יציבות חריפה יותר באזורים אחרים של האימפריה). לאחר מותו של פוסטומוס בשנת 269, נכנסה האימפריה הגאלית לתקופה של חוסר יציבות, כאשר מספר שליטים עלו לשלטון בפרקי זמן קצרים. שליטים כגון מרקוס אורליוס מריוס, ויקטורינוס ולאחר מכן טטריקוס הראשון (270–274) התקשו לשמר את רמת השליטה והיציבות שהושגה קודם לכן. חילופי השלטון המהירים החלישו את המערכת והגבירו את תלותה בכוחות צבא מקומיים. במקביל, ניכרו קשיים גוברים בשימור שליטה על כל שטחי הישות. אזורים מסוימים, במיוחד בהיספניה, חזרו לשליטת השלטון המרכזי בשלב מוקדם יחסית, בעוד שאחרים נותרו תחת שליטה גאלית עד לשנות ה־270. תהליכים אלו שיקפו את מגבלות הכוח של האימפריה הגאלית ואת הקושי לשמר אחדות טריטוריאלית לאורך זמן. המחקר המודרני מתאר את האימפריה הגאלית לא כתופעה של התנתקות אידאולוגית מרומא, אלא תגובה למציאות של משבר. שליטיה הציגו עצמם כקיסרים רומיים לכל דבר, והמשיכו להשתמש במוסדות, סמלים ומנגנונים רומיים. בכך ניכרה המשכיות מוסדית לצד פיצול פוליטי. כדוגמה מובהקת ליכולת של אזורים באימפריה לפתח מנגנוני שלטון עצמאיים בתקופות של חולשה מרכזית, תוך שמירה על מסגרת רומית. בשנים 260–274 היא סיפקה יציבות יחסית לפרובינקיות המערביות, אך גם המחישה את עומק המשבר הפוליטי ואת השחיקה בסמכות הקיסרית המרכזית.

האימפריה של תדמור

זנוביה בפני אורליאנוס, ציור רומנטי המאה ה-18

מבטה האחרון של המלכה זנוביה על תדמור, ציור מאת הרברט שמאלץ

מטבע של האימפריה התדמורית שנת 271–272. מצד אחד פניו של הקיסר אורליאנוס ומצד שני והבאלת בנה של זנוביה.

התפתחותה של הישות התדמורית התרחשה אף היא על רקע המשבר החריף של שנות ה־260, ובמיוחד לאחר לכידתו של הקיסר ולריאנוס בשנת 260 בידי הסאסאנים. במצב של היחלשות השליטה הרומית במזרח, עלה כוחו של אודינת, שליט העיר תדמור, אשר פעל בתחילה במסגרת נאמנות לשלטון הרומי ונשא תארים רשמיים מטעם הקיסרות. אודינת ביסס את מעמדו בשנים שלאחר 260 באמצעות מערכות צבאיות נגד האימפריה הסאסאנית, הצלחותיו הצבאיות, אשר כללו השבת שליטה רומית באזורים מסוימים במזרח ואף התקדמות לעבר מסופוטמיה, העניקו לו מעמד של מגן האינטרסים הרומיים באזור וחיזקו את סמכותו לאחר מותו בשנת 267, עבר השלטון בתדמור לידי זנוביה, אשר שימשה כעוצרת עבור בנה והרחיבה באופן ניכר את תחום השליטה. בשנים 268–271 הצליחה זנוביה לבסס שליטה על שטחים נרחבים, שכללו את סוריה, מצרים וחלקים מאסיה הקטנה. כיבוש מצרים, אשר היה בעל חשיבות אסטרטגית וכלכלית בשל אספקת התבואה, סימן שלב מרכזי בהתרחבות האימפריה התדמורית במהלך תקופה זו ניכרה מגמה של התרחקות מן השלטון המרכזי. אף כי בתחילה נשמרה מסגרת של נאמנות פורמלית לרומא, הרי שבשלב מאוחר יותר, במיוחד סביב השנים 270–271, החלה הישות התדמורית לאמץ סממנים של ריבונות עצמאית, כולל הטבעת מטבעות הנושאים דימויים ותארים קיסריים. תהליך זה שיקף מעבר מהנהגה אזורית הפועלת בשם רומא לישות בעלת שאיפות שלטוניות רחבות יותר.

זנוביה ובנה מרדו בשלטון המרכזי של הרומאים, ניהלו מלחמות נגדם, והשתלטו על שטחים נרחבים מהאימפריה, ואף על פי כן, לא הכריזו התדמוריים על ניתוק רשמי של ממלכתם מהאימפריה הרומית. הקיסרים קלאודיוס השני ואורליאנוס לא הגיבו בכוח על מרידתם של התדמורים שגרמה לפגיעה בכבוד האימפריה ובאחדותה. מדיניות מורכבת זאת מתבטאת במספר דברים, בין השאר, במטבעות שהן הנפיקו, מצד אחד מופיע והבאלת ומצד שני דיוקן שליט רומא. בשנת 272, כאשר הקיסרות החלה להתייצב, החליט אורליאנוס להשליט סדר בקיסרות, ולשים קץ לאימפריית תדמור. התדמוריים ניסו להדפו בסוריה, וכיוון שריכזו את מרבית כוחותיהם שם, נכבשה מצרים ללא קושי. לאחר שכבש את אנטיוכיה שבסוריה, המשיך אורליאנוס דרומה שם במבואות העיר חומס, התנהל קרב אמסה. בהמשך צר על תדמור וכבשה. זנוביה נתפסה תוך כדי ניסיונה להגיע לפרס מסיבות שלא ידועות עד היום. אורליאנוס לקח אותה בשבי, אך חס על העיר וחנן את אנשיה: הוא הציב חיל מצב וחזר לרומא. לאחר עזיבתו מרדו התדמורים בהנהגת אנטיוכוס. אורליאנוס שב לסוריה, כבש שוב את העיר, שנבזזה, חומותיה נהרסו, אוצרותיה נלקחו, ותדמור הפכה מאימפריה של מלכה חזקה לכפר קטן במדבר

פרובינקיה מצרים

ערך מורחב – פרובינקיה מצרים

לאחר הדיון באימפריה הגאלית ובאימפריה התדמורית יש דיון רחב במחקר המודרני בפרובינקיה מצרים. שילוש זה מציג שלוש צורות של תגובה למשבר - פיצול מערבי (260–274), פיצול מזרחי (260–273), ופרובינקיה אסטרטגית שנשארה ברובה במסגרת המערכת ומאפשר להמחיש את טווח האפשרויות של התמודדות עם המשבר בתוך האימפריה. מצרים היא אחת הפרובינקיות המתועדות ביותר מבחינת מקורות ראשוניים, ובעיקר פפירוסים. עבור שנות המשבר, ובמיוחד בשנות ה־250 וה־260, קיימת בה עדות תיעודית רציפה יחסית על גביית מיסים, ניהול אדמיניסטרטיבי, חוזים כלכליים ותפקוד מוסדות מקומיים. מצב זה מאפשר דיון מבוסס עובדות ולא רק הסתמכות על מקורות ספרותיים מאוחרים או חלקיים, כפי שקורה בפרובינקיות אחרות.

מצרים הרומית תפסה מקום מרכזי במערכת האימפריאלית במהלך המאה השלישית, בעיקר בשל תפקידה כמקור האספקה העיקרי של תבואה לרומא ולמרכזים עירוניים נוספים. במהלך שנות המשבר, בין 235–284 לספירה, ניכרה חשיבותה האסטרטגית של הפרובינקיה, אשר הפכה לזירת מאבק על רקע היחלשות השלטון המרכזי. השליטה במצרים נשמרה בראשית התקופה במסגרת המנגנון הרומי הרגיל, אך כבר בשנות ה־250 וה־260 ניכרו סימנים של אי־יציבות. אירועים צבאיים רחבים, במיוחד לאחר שנת 260, השפיעו גם על מצרים, אם כי הפרובינקיה לא חוותה באותה מידה של הרס ישיר כמו אזורי הגבול בצפון ובמזרח. ההיסטוריה של מצרים במאה השלישית ממחיש את אחת הטענות המרכזיות במחקר המודרני: המשבר לא היה אחיד בכל רחבי האימפריה. בעוד שבאזורים כמו גאליה או גבול הריין ניכרו הרס וחוסר יציבות חריפים בשנות ה־250–270, הרי שבמצרים ניכרה מידה של רציפות מנהלית, גם כאשר השליטה הפוליטית השתנתה. בכך היא מדגימה את השונות האזורית שהייתה מאפיין מרכזי של התקופה. התפקוד המנהלי של מצרים בתקופת המשבר. המערכת הבירוקרטית, שהתבססה במידה רבה על פקידות מקומית ועל תיעוד פפירולוגי נרחב, המשיכה לפעול גם בתנאים של חוסר יציבות פוליטית. פפירוסים מן התקופה מעידים על המשך גביית מיסים, ניהול אדמיניסטרטיבי ותפקוד מערכות אספקה, אף כי לעיתים תוך קשיים והתאמות. במקביל, ניכרה השפעה של המשבר הדמוגרפי והכלכלי גם במצרים. ירידה באוכלוסייה, ככל הנראה על רקע מגפות ואי־יציבות כללית בשנות ה־250 וה־260, השפיעה על כוח העבודה ועל היכולת הכלכלית של הפרובינקיה. עם זאת, היקף הפגיעה היה שונה מאזורים אחרים, והמערכת המקומית הראתה מידה של עמידות. נקודת מפנה מרכזית התרחשה בשנים 268–271, כאשר כוחותיה של זנוביה מלכת האימפריה התדמורית השתלטו על מצרים כחלק מהתרחבות על חשבון נכסי האימפריה הרומית. כיבוש זה נבע הן מחשיבותה הכלכלית של מצרים והן מהרצון לשלוט באספקת התבואה, שהייתה גורם מכריע במאבק על כוח פוליטי. שליטה זו נמשכה זמן קצר יחסית אך הייתה בעלת משמעות רחבה, שכן היא המחישה את חולשת השלטון המרכזי ואת יכולתן של ישויות אזוריות להשתלט על פרובינקיות מפתח. השליטה התדמורית במצרים נקטעה בין השנים 271–272 הצליח אורליאנוס להשיב את מצרים לשליטה רומית, ובכך הבטיח מחדש את אספקת התבואה ואת הקשר בין הפרובינקיה לבין המרכז האימפריאלי.

דת

ההתפתחויות הדתיות והאינטלקטואליות במהלך משבר המאה השלישית בשנים 235–284 לספירה שיקפו הן את תנאי חוסר היציבות והן תהליכים ארוכי טווח של שינוי במבנה הדתי והתרבותי של האימפריה. בתקופה זו ניכרה התגברות של מגמות דתיות חדשות לצד המשך קיומן של מסורות פוליתאיסטיות, תוך חיפוש אחר יציבות וסמכות בעולם המאופיין במשבר מתמשך. אחד המאפיינים המרכזיים היה התחזקות פולחנים בעלי אופי אוניברסלי יותר, אשר חרגו מן המסגרת המקומית המסורתית. במהלך שנות ה־240–270 התרחבה תפוצתם של פולחנים כגון פולחן אל השמש סול אינוויקטוס, אשר קיבל ביטוי רשמי במיוחד בתקופת שלטונו של אורליאנוס שבשנת 274 הנהיג פולחן ממלכתי של השמש הבלתי מנוצחת, ובכך ניסה ליצור מוקד דתי מאחד לאימפריה. במקביל, ניכרה עלייה בחשיבותן של פולחנים אישיים, אשר הציעו חוויות דתיות ישירות יותר והבטחות של גאולה אישית. תופעה זו התרחבה במהלך המאה השלישית, במיוחד על רקע תחושת אי־הוודאות והמשבר. פולחנים אלו פעלו לצד הדתות המסורתיות ולא בהכרח במקומן. התפתחויות אלו התרחשו במקביל לניסיונות של השלטון הקיסרי להשתמש בדת ככלי לייצוב פוליטי. הקשר בין דת לשלטון התחזק, והקיסרים ביקשו לעיתים להציג עצמם כמגיני הסדר הדתי או כמקדמי פולחנים מסוימים. מגמה זו בלטה במיוחד בתקופת אורליאנוס, אך שורשיה ניכרו כבר קודם לכן. אף על פי שהתקיימה שונות אזורית משמעותית, הן מבחינת סוגי הפולחנים והן מבחינת עוצמתם, ניתן לזהות מגמה כללית של מעבר מדפוסים דתיים מקומיים למבנים רחבים ואוניברסליים יותר.

ניתוח שיטתי של מקורות חומריים, ובעיקר עדויות אפיגרפיות, אשר הצביעו על שינוי בפרקטיקה הדתית יותר מאשר על שינוי באמונה עצמה. הממצא מראה כי הפולחנים עצמם נמשכו: מקדשים המשיכו לפעול, התקיימו קורבנות, תהלוכות וחגיגות דתיות, והפוליתאיזם הרומי נשאר מסגרת פעילה ורחבה. מכאן עולה כי גם בשנות המשבר, במיוחד בין 250–270, לא ניתן לדבר על "משבר דתי" כולל, אלא על הסתגלות של דפוסי ביטוי. במהלך המאה השלישית ניכרה המשכיות של ריבוי פולחנים, כאשר פולחנים "קבוצתיים" כגון פולחן מיתרה, קיבלי הידועה גם כמאטר דיאום, איזיס וסראפיס התפשטו בפרובינקיות, במיוחד בקרב חיילים, אך לא החליפו את הפולחנים המסורתיים אלא השתלבו בהם. הפצתם הייתה קשורה ישירות לתנועת אוכלוסיות בתוך האימפריה, ובעיקר לתנועת הצבא, אשר שימש כגורם מרכזי בהעברת תכנים דתיים בין אזורים שונים.

בהקשר זה, פולחן הקיסר עבר גם הוא שינוי במהלך המאה השלישית. כבר בתקופה הסוורית, וביתר שאת בתקופת קיסרי הצבא לאחר 235, הופיעו תארים חדשים כגון "אדוננו" (בלטינית: Dominus noster), וניכרה עלייה בחשיבותם של חגים ופולחנים קיסריים במסגרת הצבא. בין השנים 235–260 שימש הפולחן הקיסרי כאמצעי לגיטימציה, תוך הדגשת הקשר בין הקיסר לבין האלוהי. במקביל, התפתח מושג של האלוהות הקיסרית (בלטינית: Numen) בעל אופי מופשט יותר, אשר נקשר למוסד הקיסרות ולא רק לאישיות הקיסר.

התפתחות משמעותית נוספת הייתה התפשטות הנצרות. במהלך השנים 250–260, ובמיוחד בתקופת שלטונו של דקיוס, התרחשו רדיפות רחבות היקף של נוצרים, אשר נבעו מניסיון לחזק את האחדות הדתית והנאמנות לאימפריה באמצעות הקרבת קורבנות לאלים המסורתיים. רדיפות נוספות התרחשו בתקופת ולריאנוס אך לאחר שנת 260, תחת שלטונו של גליאנוס, ניכרה הקלה ביחס לנוצרים ומתן סובלנות יחסית.

במישור האינטלקטואלי, המאה השלישית התאפיינה בהתפתחות זרמים פילוסופיים אשר ביקשו להתמודד עם שאלות של סדר, משמעות וסמכות בעולם של משבר. אחד הזרמים הבולטים היה הנאופלטוניזם, אשר התפתח במיוחד במחצית השנייה של המאה השלישית, ובמרכזו עמד פלוטינוס שפעילותו בין השנים ה־250 וה־260 ברומא שיקפה ניסיון ליצור סינתזה פילוסופית דתית אשר הדגישה אחדות מטפיזית ומבנה היררכי של המציאות. שיצרה סינתזה בין מגוון אסכולות פילוסופיות, בהן האסכולה הפיתגוראית, האסכולה הסטואית והפילוסופיה של אפלטון. כמו כן, היא קלטה לתוכה אמונות, פולחנים ומנהגים מהפוליתאיזם היווני.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא משבר המאה ה-3 בוויקישיתוף

• משבר המאה ה-3, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

לקריאה נוספת

• משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002
• אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955

• Pat Southern,The Roman Empire from Severus to Constantine, Routledge, 2001. ISBN 0415239443
• The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd edition. Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 ISBN 0521301998
• Michael Sage Rome in the Third Century: A Troubled EmpirePen and Sword Military 2005 ISBN 139906312X
• Paul N. Pearson The Roman Empire in Crisis, 248–260: When the Gods Abandoned Rome Pen & Sword Military 2002 ISBN 1399090988
• United States Marine Corps Command and Staff College The Roman Empire: The Third Century Crisis and Crisis Management 2015 ISBN 1511635576