משבר המצרים הטורקיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משבר המצרים הטורקיים
Turkish Strait disambig.svg
מלחמה: המלחמה הקרה
תאריך הסכסוך עצימות נמוכה:
20 ביולי 1936–6 באוגוסט 1946
עצימות גבוהה:
7 באוגוסט 1946–30 במאי 1953
מקום הים השחור
ים מרמרה
תוצאה
  • ברית המועצות מוותרת על דרישותיה לשנות את המשטר במצרים
  • טורקיה מצטרפת לנאט"ו
הצדדים הלוחמים

טורקיהטורקיה טורקיה
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית

ברית המועצותברית המועצות ברית המועצות

ראשי מדינה
טורקיהטורקיהאיסמט אינני
ארצות הבריתארצות הברית הארי טרומן 
ברית המועצותברית המועצות יוזף סטלין
ברית המועצותברית המועצות ויאצ'סלב מולוטוב 
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

משבר המצרים הטורקיים היה סכסוך בין ברית המועצות לבין טורקיה ונערך בתחילת המלחמה הקרה. טורקיה נשארה נייטרלית במהלך רוב מלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה, ברית המועצות הפעילה על טורקיה לחץ להקים שליטה משותפת על המעבר במיצרים המחברים את הים השחור והים התיכון. אחרי שממשלת טורקיה סירבה, המתיחות באזור החלה להתגבר תוך הפגנות עוצמה מצד ברית המועצות ודרישות טריטוריאליות מצידה בנוגע לגבול גאורגיה–טורקיה.

מטרת הסכסוך מצד הסובייטים הייתה למנוע את הנוכחות וההשפעה האמריקאית בים השחור ולהחליש את ממשלת טורקיה ולאלצה להיכנס לתחום ההשפעה הסובייטי. משבר המצרים, כמו גם מלחמת האזרחים ביוון היו הזרז ליצירת דוקטרינת טרומן, לפיה ארצות תתמוך במדינות ובעמים חופשיים הנלחמים נגד מיעוטים חמושים או בלחץ חיצוני. בשיא המשבר פנתה טורקיה לארצות הברית והצטרפה לנאט"ו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבות המצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבוספורוס והדרדנלים שבטורקיה הם שני מצרים המחברים בין הים השחור והים התיכון, והם חשובים כנתיב מעבר לצי סוחר מנמלי הים השחור לכל העולם. משום כך חופשיות המעבר בהם חשובה לטורקיה וליתר המדינות ששכנו לחופי הים התיכון, באותה עת ברית המועצות, רומניה ובולגריה. לצד זאת, המצרים חשובים צבאית, שכן מי ששולט בהם יכול להשתמש בהם ככניסה או יציאה מהים השחור עבור ספינות מלחמה, תוך מניעת המעבר מצדדים אחרים.

דיפלומטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד למחצית השנייה של שנות ה-30, ברית המועצות וטורקיה נהנו מיחסים טובים ומאחווה. לבקשתו של מוסטפא כמאל אטאטורק, ולדימיר לנין סיפק סיוע צבאי וכלכלי שהיה חיוני לתנועה הלאומית הטורקית כשנאבקה במלוכה העות'מאנית ובמדינות המערב; שני מיליון רובל אימפריאלי, 60 אלף רובים ו-100 תותחי ארטילריה נשלחו לטורקיה בקיץ 1920. עוד לפני שהוקמו ממשלות רשמיות, התנועות המהפכניות בשתי המדינות הכירו זו בזו והתחייבו לשתף פעולה בהתאם להסכם מוסקבה מ-1921. עוד הסכימו הצדדים לדחות את ההסדרה הסופית של הים השחור והמצרים לוועידה עתידית. ב-24 ביולי 1923 נחתם הסכם לוזאן שקבע את פירוז המצרים, ואילו הסובייטים לא היו מרוצים מההסכם. ב-1925 חתמו טורקיה וברית המועצות על הסכם ידידות שהוארך עד 1935.

ב-1934, הדיפלומטים הסובייטים דחקו בסתר בעמיתיהם הטורקיים להסכים להקים בסיסים סובייטיים במצרים, דרישה ששגריר בריטניה בטורקיה, פרסי לוריין, הצליח לסכל על ידי חיזוק יחסי בריטניה–טורקיה במהלך תקופת בין המלחמות. ב-1936 התכנסה בשווייץ ועידה בינלאומית בהשתתפות מספר מדינות ביניהן ברית המועצות וטורקיה ובסופה נחתמה אמנת מונטרה בדבר השליטה במצרים. האמנה קבעה חופש מעבר מוחלט של כלי שיט בימי שלום, והתירה לטורקיה להגביל את המעבר בעת מלחמה. המצרים חזרו לתשומת הלב עם העלייה בשאיפות ההתפשטות הטריטוריאליות של גרמניה ואיטליה ולצד החשש שבולגריה תשתלט על המצרים.

יוזיף סטלין ערער שוב ושוב על ההסכמות שאושרו במונטרה, וכבר ב-1939 ביקש להחליפה בהסדר אחר, והציע בין השאר שליטה טורקית–סובייטית על המעבר. עם החתימה על הסכם ריבנטרופ–מולוטוב עדכן שר החוץ הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב את מקבילו הגרמני כי ברצונה של ברית המועצות להקים בסיסים במצרים ולהשתלט עליהם.

זמן קצר אחרי הפלישה לפולין בספטמבר 1939, שר החוץ הטורקי, שוקרו סרגולו, ביקר במוסקבה ובמהלך הביקור הופעל עליו לחץ כבד מצד הקרמלין לאפשר בסיסים סובייטיים על חופי המצרים.

המשבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסלמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתיחות בין טורקיה וברית המועצות הלכה והתגברה ככל שטורקיה אפשרה במהלך מלחמת העולם השנייה לכלי שיט שאינם מהים השחור, בהם של גרמניה ואיטליה, לעבור את המיצרים תוך שהם נושאים צוותים אזרחיים. אחרי שגרמניה נכנעה, הסובייטים חזרו לעסוק בסוגיית המעבר ב-1945–1946, ובשנים אלה הדיפלומטים הטורקים והאמריקאים עסקו רבות בנושא. ב-6 באפריל 1946, ביקור של אוניית המערכה האמריקאית מיזורי הכעיס את הסובייטים. לפי האמריקאים, האונייה הגיעה לאזור כדי למסור את כד הקבורה של השגריר הטורקי, טענה שברית המועצות סירבה לקבל כמקרית.

המסר הסובייטי לטורקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 באוגוסט 1946 ברית המועצות העבירה מסמך למשרד החוץ הטורקי, ובו נכתב כי האופן שבו טורקיה מנהלת את המצרים לא מייצג עוד את האינטרסים הביטחוניים של יתר מדינות הים השחור. המסמך ציין את המקרים בהם ספינות מלחמה איטלקיות וטורקיות עברו במצרים ללא הפרעה (טורקיה עצרה את מעבר הגרמנים רק אחרי שהכריזה על גרמניה מלחמה ב-23 בפברואר 1945). המסמך דרש לבחון מחדש את אמנת מונטרה ולנסח אמנה חדשה בוועידה בינלאומית, תוך שהוא טוען שהשיטה הקיימת אינה אמינה.

עמדת ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהנושא הועלה לדיון בוועידת פוטסדאם, אמר הנשיא הארי טרומן שארצות הברית מתנגדת בתוקף לנפילת המצרים בידי ברית המועצות, שכן זה ייתן לה שער מרכזי לים התיכון ועלול להוביל להפיכת טורקיה למדינה קומוניסטית. במברק סודי ששלח תת–מזכיר המדינה האמריקאי, דין אצ'יסון, לדיפלומטים בפריז, הוסברה העמדה האמריקאית:

”לדעתנו, המטרה העיקרית של ברית המועצות היא להשיג שליטה על טורקיה. אנו מאמינים שאם ברית המועצות תצליח להכניס לטורקיה כוחות מזוינים במטרה לכאורה לאכוף את השליטה המשותפת במיצרים, ברית המועצות תשתמש בכוחות אלה כדי להשיג שליטה על טורקיה... לפי דעתנו, הגיע הזמן שעלינו להחליט להתנגד בכל האמצעים העומדים לרשותנו לכל תוקפנות סובייטית, ובפרט, מכיוון שהמקרה של טורקיה יהיה כל כך ברור, לכל תוקפנות סובייטית נגד טורקיה. בנשיאת מדיניות זו, דברינו ומעשינו ישאו האשמה כלפי ברית המועצות רק אם הם יתנסחו על רקע שכנוע פנימי וקביעה מצידנו כי איננו יכולים לאפשר לטורקיה להפוך למושא התוקפנות הסובייטית” (דין אצ'יסון, במברק למזכיר המדינה בפריז – 8 באוגוסט 1946)

ב-20 באוגוסט 1946 נפגש תת-מזכיר המדינה אצ'יסון עם 15 עיתונאים לתדריך על דחיפות המצב וכדי לפרסם את דעת ממשלת ארצות הברית בנושא[1].

התמיכה המערבית בטורקיה ורגיעת הסכסוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ ובסתיו 1946 הגבירה ברית המועצות את נוכחותה בים השחור, לאחר שכלי שיט סובייטים ביצעו תמרונים מול חופי טורקיה. בנוסף, מספר גדול של כוחות קרקע נשלחו לבלקן. תחת הלחץ הגובר מצד ברית המועצות, תוך מספר ימים טורקיה ביקשה סיוע אמריקאי. לאחר התייעצות בממשל, שלח הנשיא טרומן משלוח ימי לטורקיה[2].

ב-9 באוקטובר 1946, הממשלות של ארצות הברית ובריטניה אשררו את תמיכתן בטורקיה. ב-26 באוקטובר משכה ברית המועצות את בקשתה לכינוס פסגה חדשה בנושא השליטה במצרי טורקיה, וזמן קצר לאחר מכן הרחיקה את כוחותיה מהאזור. טורקיה נטשה את מדיניות הנייטרליות שלה וקיבלה סיוע כלכלי בסך 100 מיליון דולר מארצות הברית ובשנת 1947 קיבלה גם הגנה במסגרת דוקטרינת טרומן שנועדה למנוע את ההשפעה הסובייטית בטורקיה וביוון. שתי המדינות הצטרפו לנאט"ו ב-1952.

המשך הסכסוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת טורקיה מינתה שגריר חדש במוסקבה, פאיק אקדור, בנובמבר 1946. נשיא טורקיה אינני הנחה אותו להתמקד אך ורק בפיתוח היחסים, ונאסר עליו במפורש לנהל שיחות הקשורות למצרים[1].

ארצות הברית הציעה לקיים ועידה בינלאומית שתכריע באופן סופי בכל הקשור למצרים. שגריר ברית המועצות בטורקיה דאז, סרגיי וינוגרדוב, הגיב במזכר שנשלח למוסקבה ב-10 בדצמבר 1946 וטען שהוועידה שהייתה אמורה להתקיים בתנאים שתוארו על ידי ארצות הברית תהיה לא מקובלת, וכן שברית המועצות בוודאות תפסיד בוועידה. הוא חזה שבמקום שינוי משטר המעבר במצרים, דבר שהיה המטרה של משרד החוץ הסובייטי, תשרוד התשתית הקיימת עם שינויים קלים[1].

השגריר הסובייטי בטורקיה הוחלף על ידי הפוליטביורו ב-1948. מחליפו, אלכסנדר לברישב, הגיע עם מערכת הנחיות ממשרד החוץ הסובייטי אשר התגלתה כמסמך הסובייטי החשוב האחרון בנושא המצרים.

מחלוקות בגבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה המציגה את השטח שגאורגיה הסובייטית טענה לבעלות עליו ב-1946 (בירוק)

ברית המועצות שאפה לפתוח מחדש את הדיון בגבול עם טורקיה בצורה שתסייע לארמניה ולגאורגיה הסובייטיות. סגן ראש הממשלה, לברנטי בריה, טען בפני סטלין כי רצועת אדמה מדרום–מערב לגאורגיה עד העיר הטורקית ג'ירסון נגנבה מהגאורגים על ידי האימפריה העות'מאנית. ב-1945 סירבה ברית המועצות להאריך את הסכם האי–תוקפנות משנת 1925, ומולוטוב התנה את חידושו במשא ומתן על השטח שבשליטת טורקיה[3].

אחרי סיום הסכסוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מותו של סטלין ב-1953, הרצון של ברית המועצות לשנות את שיטת המעבר במצרים פחת. ב-30 במאי 1953 ביטל מולוטוב את הדרישות הסובייטיות בנוגע לבוספורוס ולדרדנלים לצד התביעות הטריטוריאליות של ברית המועצות לגבי צפון–מזרח טורקיה[1].

אחרי שטורקיה הצטרפה ב-1952 לנאט"ו, נכזבו התקוות הטורקיות להפשרה משמעותית ביחסים[4]. אמנת מונטרה שנחתמה ב-1936, למרות שינויים קלים, עדיין קיימת בימינו בין טורקיה ויורשותיה של ברית המועצות[5].

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 Jamil Hasanli, Stalin and the Turkish Crisis of the Cold War, 1945–1953, Lanham: Lexington Books, 2011, עמ' 233, 248–249
  2. ^ Russian Pressure: Basis for U.S. Aid to Turkey, web.archive.org, ‏2006-06-23
  3. ^ Geoffrey Roberts, Molotov: Stalin's Cold Warrior, סטרלינג, וירג'יניה, ארצות הברית: Potomac Books, 2011, עמ' 107–108
  4. ^ Turkey’s Relations with NATO, משרד החוץ של טורקיה
  5. ^ "Turkey", The Encyclopedia of World History, 2001