מלחמת האזרחים ביוון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יווןFlag of Greece.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של יוון

יוון בעת העתיקה

יוון בימי הביניים

העת החדשה

יוון העצמאית

יוון

מלחמת האזרחים ביוון התרחשה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ממרץ 1946 עד אוגוסט 1949, בין הצבא היווני, כוחות הביטחון, השמרנים, המלוכנים, הליברליים וכוחות ימין בתמיכה בריטית ואמריקאית בצד אחד, לבין הצבא הדמוקרטי של יוון (DSE), שהיה הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית היוונית (KKE) מגובה בבולגריה, יוגוסלביה ואלבניה בצד השני. הייתה זו התוצאה של מאבק מקוטב מאוד בין אנשי שמאל ואנשי ימין שהחל בשנת 1943. המאבק התמקד בהשתלטות על החלל השלטוני שיצר כיבוש יוון על ידי מעצמות הציר במלחמת העולם השנייה. זה היה אחד הסכסוכים הראשונים של המלחמה הקרה, ואחת הדוגמאות הראשונות של מעורבות בריטית ואמריקנית לאחר המלחמה בפוליטיקה הפנימית של מדינה זרה. מלחמת האזרחים הסתיימה בתבוסת הקומוניסטים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת האזרחים אירעה על רקע עליית כוחו של השמאל, ככוח עיקרי שנאבק בנאצים ובמשתפי הפעולה איתם. עוד קודם למלחמת האזרחים התקיימו התנגשויות אלימות בין ימין ושמאל. התנגשויות התקיימו בין 1942 ל-1944 בזמן הכיבוש, כאשר הממשל היווני היה בגלות, ללא היכולת להשפיע על המתרחש במולדת, וקבוצות התנגדות שונות החלו לצבור כוח.

לאחר שחרורה של יוון, במענה לניסיון לפרוק את המליציות מנשקן, פרצו אירועי דצמבר 1944 ביוון, שהסתיימו בהפסד מערך השחרור הליברלי (EAM ‏ Εθνικό Απελευθερωτικό Μέτωπο) והזרוע הצבאית שלו, צבא השחרור העממי היווני (ELAS (אנ')‏ Ελληνικός Λαϊκός Απελευθερωτικός Στρατός), ניסו למנוע את פירוקן מנשקן ולהשתלט על המדינה. הממשלה שנתמכה על ידי בריטניה, הצליחה לגבור על כוחות השמאל. למרות זאת המתח נשאר והיו מספר התנגשויות בין כוחות הימין והשמאל.

מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצה של כ-30 יוצאי ELAS בראשות "קפטן איפסילנטי", אלכסנדרוס רוסוס (Αλέξανδρος Ρόσιος) תקפה בערב הבחירות הכלליות, ה-30 במרץ 1946, תחנת משטרה בליטוחורו (Λιτόχωρο). אירוע זה נחשב כפותח את השלב השלישי של מלחמת האזרחים ביוון, שלב שבמקורות שונים נחשב כמלחמת האזרחים עצמה (בעוד האירועים הקודמים נחשבים כשלבים מקדימים). המלחמה התמשכה עד 1949. ניצחון כוחות המערב במלחמת האזרחים הוביל את הכנסת יוון לברית נאט"ו ב-1951.

ההתקפה בליטוחורו נחשבה כהפרה של הסכם ורקיזה, בתגובה להרג זה נרדפו, נשלחו לגלות ונאסרו אנשים המשתייכים לEAM. העיתון הקומוניסטי האשים את הממשל בפברוק ההתקפה. בתגובה להתקפות הממשל, חבורות של וותיקי ELAS שחיו בגלות הסתננו חזרה ליוון ממקומות מושבם ביוגוסלביה, אלבניה ובולגריה והתאגדו למסגרת בשם הצבא הדמוקרטי של יוון (DSE) בפיקודו של הגנרל מרקוס ופיאדיס (גנרל מרקוס). ביוני היו כ-2600 לוחמי גרילה ובסוף 1946 עמדו לרשות הצבא הדמוקרטי כ-15,000 לוחמים לעומת כ-90,000 חיילים בצבא הממשלה. ב-1948 היו כ-20,000 לוחמי גרילה, מתוכם כמה מאות שאינם יוונים, ברובם ממקדוניה.

האיכרים ניצבו בין הפטיש לסדן. כאשר הגיעו הקומוניסטים לכפרים, הם נטלו מזון, בהמות ואף לוחמים מבני הכפר. וכאשר הגיעו לכפר כוחות הממשלה הם הוקיעו את האיכרים האזרחים כאוהדים קומוניסטיים משום שספקו אספקה לפרטיזנים, אסרו אותם ואף הגלו אותם. בנוסף, בהשפעת יועצים אמריקאים, נקטה הממשלה בטקטיקה של פינוי של כפרים באמתלה שהם היו תחת איום ישיר של התקפה קומוניסטית. וכך שללו מהפרטיזנים אספקה ומתגייסים.

ב-18 ביוני העביר הפרלמנט חוק אבטחה דרקוני, החוק הגדיר פשעים חדשים ועונשים חדשים או החמרת עונשים קיימים. אחד הפשעים החדשים שהוגדרו בחוק היה חברות בכנופיה חמושה. חוק זה אפשר לממשלה לאסור מפגשים ציבוריים ושביתות, וכן נתן למשטרה סמכות לעצור ולכלוא בלי צו.

בדצמבר הקומוניסטים הקימו ממשלה דמוקרטית יוונית בשטחים שבשליטתם, עם הגנרל ופיאדיס כראש ממשלה, והשתמשו ב-DSE כזרוע הצבאית של הממשלה הזו. המדינות הסוציאליסטיות החדשות באזור (אלבניה, יוגוסלביה, בולגריה), בתמיכתה המסויגת של ברית המועצות הציעו תמיכה לוגיסטית לממשלה הזמנית, במיוחד לכוחות הפועלים בצפון. כחלק מהמאבק שניהלה הממשלה נגד כוחות השמאל הממשלה הגלתה חברי מפלגה וכאלו שנחשדו באהדה למפלגה למחנות שונים ובעיקר לאי מקרוניסוס (Μακρόνησος) שבים האגאי.

הטקטיקה ששמשה את לוחמי הגרילה הקומוניסטיים במהלך תקופה זו הייתה לבחור יעד מתאים, יישוב (עיר או כפר) שהיה מבודד וקל להגנה. כוחות הגרילה התאחדו לצורך הפעולה, ערכו מתקפת פתע (לרוב בלילה), השתלטו על תחנת המשטרה המקומית (או הרסו אותה). גייסו מרצון או בכפייה את הכפריים הצעירים, החרימו מוצרי מזון ובעלי חיים ואם נתקלו בכוחות ממשלה שבאו ליישוב נטמעו בתוך האוכלוסייה או נסוגו עם הלוחמים שגייסו ועם המזון אל המסתור שלהם בהרים.

הצבא היווני היה מצויד היטב עם טנקים בריטיים, מכוניות משוריינות, תותחים, מקלעים כבדים ותחבורה מוטורית אולם בגלל זמן התארגנות ארוך לפעולה, סטטיות וחוסר גמישות הצבא לא הצליח בלוחמה שלו נגד כוחות ה- DSE הניידים.

כוחות הממשלה ספגו תבוסות משנת 1946 ועד לשנת 1948, אולם התגברות התמיכה האמריקאית, מחסור במגויסים חדשים ל-DSE והמחלוקות בין טיטו וסטלין הובילו לניצחון כוחות הממשל בתמיכה מערבית. אחת הסיבות לניצחון כוחות הממשל הייתה החלטת הקומוניסטים לעזוב את לוחמת הגרילה ולעבור, מספטמבר 1947, למלחמה קונבנציונלית בהיקף מלא.

במהלך 1947 הבריטים החליטו שההרפתקה ביוון יקרה להם ושאין ביכולתם להמשיך לתמוך בממשלת יוון ולכן הוציאו את רוב הכוח הצבאי וצמצמו בצורה מהותית את הזרמת הכספים, בתגובה, ב-3 במרץ 1947 הממשלה היוונית ביקשה באופן רשמי סיוע מארצות הברית (ארצות הברית כבר הייתה מעורבת, אם כי לא באופן רשמי). ב-12 לחודש הכריזה ארצות הברית על דוקטרינת טרומן, העבירה כסף לממשלה היוונית ויועצים הגיעו בטיסה, ציוד צבאי משמעותי הגיעו רק בקיץ. זה לא הפריע לצבא היווני לפתוח כבר באפריל 1947 בסדרת מתקפות באזורים שונים של הארץ. במחצית השנייה של 1947 הגיעו מארצות הברית לצבא יוון כמויות אספקה וציוד ניכרות. הצטיידות זו עזרה לצבא במלחמתו בכוחות ההתנגדות.

ב-24 בדצמבר 1947, בשאיפה ליצור "מדינה בתוך מדינה" הכריזו ראשי ה- KKE, בשידור מרדיו אלבניה בשם הממשלה היוונית החופשית הדמוקרטית, על הקמת ממשלה חלופית בה היו חברים חברי הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ועל תוכנית עשר נקודות להתנהלות העניינים ביוון. צעד זה לא זכה לתמיכה של ממשלה כלשהי אולם גרם להחרפת המאבק הממשלתי בקומוניסטים ולהעברת חוק המכריז על המפלגה הקומוניסטית כלא חוקית, איסור על הפצת עיתוני המפלגה ועל כך שחברות במפלגה אינה חוקית.

ב-25 בדצמבר כוחות הצבא היווני מחוזקים בקצינים אמריקאים הצליחו להתגבר על מתקפה של כוחות השמאל על העיירה קוניטה (Κόνιτσα) שבאפירוס, התקפה שבה נהרגו למעלה מ-1,200 לוחמי שמאל.

בקיץ של שנת 1948 החטיבה השלישית של DSE בפלופונסוס ספגה תבוסה שנבעה בין היתר מחוסר בתחמושת ומחוסר הצלחתם לכבוש את מחסני התחמושת של הממשלה ליד זחרו (Ζαχάρω) שבמחוז אליס. בקרבות נהרגו אלפי לוחמי שמאל ואזרחים רבים שנחשדו בסיוע לכוחות השמאל הוגלו למחנות.

ב-1948 נוצר משבר בין רוסיה לבין יוגוסלביה והרוסים גירשו את יוגוסלביה מהקומינפורם. יוגוסלביה הייתה התומכת העיקרית של הקומוניסטים היווניים עוד משנות הכיבוש הנאצי, המשבר בין ברית המועצות לבין יוגוסלביה העמיד את ה-KKE בפני הצורך לבחור בין נאמנות לברית המועצות לבין שמירה על מערכת היחסים עם בעלת הברית הקרובה ביותר שלה (יוגוסלביה), המפלגה, אחרי מאבקים פנימיים, החליטה לבחור בנאמנות לברית המועצות. לאחר תקופת מה, בתגובה לצעדי המפלגה הקומוניסטית היוונית, סגר טיטו ביולי 1949 את הגבול בפני כוחות השמאל ופירק את המחנות שביוגוסלביה. לכוחות השמאל נותרו מחנות באלבניה.

הגנרל אלכסנדרוס פפגוס שעמד בראש כוחות הממשלה, פתח באוגוסט 1949 במתקפה על כוחות השמאל בצפון המדינה, המתקפה קיבלה את הכינוי "מבצע לפיד". בשל חוסר התמיכה של טיטו ובשל חולשת ה- DSE, ניצח צבא הממשלה את כוחות ה- DSE. חלק מהכוח נסוג לאלבניה, חלק אחר, יחד עם הנהגת המפלגה הגיע לטשקנט שבאוזבקיסטן וחלק נכנע.

ב-16 באוקטובר הודיע ניקולאוס זכריאדיס על "הפסקת אש זמנית כדי למנוע השמדה מוחלטת של יוון", הפסקת האש סימנה את סופה של מלחמת האזרחים היוונית.

לקיחת ילדים ממשפחותיהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מדרכי השליטה של הקומוניסטים על האוכלוסייה בכפרים שבשליטתם, וכן דאגה אמיתית לגורל הילדים, הובילו להוצאתם של קרוב ל-30,000 ילדים מיוון למדינות סוציאליסטיות (מדינות הגוש המזרחי). פעולה זו הייתה ועודנה נושא טעון רגשית ושנוי מאוד במחלוקת[1]. במקביל, ביוזמת המלכה פרדריקה, הוצאו ילדים (במספר דומה או עולה על מספר הילדים שנשלחו למדינות הקומוניסטיות) מחזקת משפחותיהם (משפחות שהשתייכו לשמאל או נחשדו בתמיכה בשמאל) והם נשלחו לחינוך מחדש במחנות שהקימה המלכה או נמסרו לאימוץ למשפחות נאמנות המלוכה והימין וחלקם אף נמסרו לאימוץ בארצות הברית.

מיעוט מהילדים שנשלחו למדינות הסוציאליסטיות חזרו בשנים 1975-1990 ליוון אולם רובם נשארו במדינות אליהם נשלחו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני הספרים להלן, הראשון בדיוני, השני סיפור אמיתי, הם סיפורים אישיים המתרחשים על רקע המלחמה ומושפעים ממנה ישירות.

המלחמה הקרה
אירועים חשובים

(1945–1967)

אירועים חשובים

(1968–1991)

ערכים נוספים

שנות ה-40:

שנות ה-50:

שנות ה-60:

שנות ה-60:

שנות ה-70:

שנות ה-80:

שנות ה-90:

סכסוכים אחרים:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו הסרט אלני מ-1985 עם ג'ון מלקוביץ, קייט נליגן, לינדה האנט