משה סמבטיון
 | |
| לידה |
22 ביולי 1913 דונדושן, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
1986 (בגיל 72 בערך) מונטריאול, קנדה |
| מדינה |
ישראל |
| שפות היצירה |
עברית, יידיש |
  | |
משה סמבטיון (ליפסטאק; 22 ביולי 1913 - ספטמבר 1986, מונטריאול, קנדה) היה סופר, הוגה דעות וחוקר תלמוד יהודי.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמבטיון נולד בכפר דונדושאנו, בבסרביה שברומניה למשפחה רבנית. אביו היה הרב אהרן ליבסטאג, צאצא רחוק של הבעל שם טוב, ואמו אסתר לאה הייתה בעלת ייחוס רבני. הוא קיבל בבית חינוך מסורתי בחדר ובישיבה ונחשב לעילוי.
בנעוריו החל להתעניין בהשכלה כללית ובשירי ביאליק. כשהיה בן 13 התפרסם שירו הראשון בעיתון "העולם" הלונדוני. אחר כך ערך ירחון בשם "סמבטיון" בישיבת קישיניב שם למד. הוא גורש מהישיבה עקב התעניינותו בהשכלה ונדד לבודפשט, למד אצל הרב יונתן שטייף ובגיל 18 קיבל הסמכה להוראה. הוא החל ללמוד יהדות ופילוסופיה באוניברסיטת בודפשט. בגיל 19 קיבל תואר ד"ר לפילוסופיה על עבודתו "עקרונים פילוסופים בתלמוד".
ב-1932 עמד בראש "ברית סמבטיונים", ארגון הגנה יהודי חשאי נגד פרעות הקוזקים ברומניה.
בשנת 1934 הוא עלה לארץ ישראל, התיישב בחיפה והחל לעבוד בבניין. ב-1936 פרסם ספרון בשם "מנשר הנוער היהודאי להאומה הבריטית", בו הוא קורא למרד נגד שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל. בעקבותיו נעצר לשבוע ביפו. הוא עבר ליפו ובשנת 1937 לימד עברית באולפן של הסתדרות העובדים הלאומית[1].
בשנת 1939 האשים סמבטיון את ש"י עגנון בסדרת מאמרים בכתב העת הרוויזיוניסטי המשקיף בכך שגנב את ספרו ימים נוראים מספריו של הרב האמריקני שמריהו הלוי הורוויץ[2]. הסופר ברוך קרופניק הגן על עגנון בעיתון הארץ וקרא לסמבטיון לחזור בו מהאשמותיו, אך ללא הועיל[3].
בסוף 1941 הוא הקים "חוג סופרים ואמנים צעירים"[4] וארגן בתחילת 1942 מספר אירועים מטעם הארגון, לו קרא "קולמוס - איגוד סופרים ואמנים צעירים"[5]. בשנת 1943 ניסה לארגן תערוכה של הספרות העברית בארץ ישראל בימי המלחמה, מטעם ארגון קולמוס[6][7]. בתגובה פרסמו גורמים שונים הודעות שאין להם כל קשר לתערוכה ושמם שורבב לפרסומים ללא רשותם[8]. אף פורסמה הודעה של "ועד קולמוס" שטען שהפרסומים על התערוכה נעשו ללא רשות הוועד ושסמבטיון הורחק מועד קולמוס בגלל מעשים דומים שנעשו בעבר[9]. באוגוסט 1943 הוא פרסם על כוונת ארגון קולמוס להקים את "בית טשרניחובסקי"[10]. בתגובה פרסם שאול טשרניחובסקי שהוא מוחל על הכבוד ודורש שלא להשתמש בשמו למפעלים מפוקפקים[11].
ספריו ופרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוא הוציא בארץ "שמון עברי", בן עשרה כרכים, המכיל את כל השמות העבריים שהצליח לאסוף ואת מקורותיהם[12][13].
בשנת 1941 יצא ספרו "לשון נופל על לשון" אשר עסק במחקר בלשני. ב-1943 יצא ספרו "עברית סמבטיונית". בשנת 1945 פרסם את הספר "חיי סמבטיון: אפוס אדם עליון", וב-1949 יצא ספרו "שפינוזה גנב ספרותי".
בשנת 1950 פרסם סמבטיון את ספרו "לקסיקון תולדותי-ביקורתי של סופרי מופת ישראליים מכל התקופות ובכל הלשונות" (בהוצאת פע"ן, קלוב ישראלי עולמי אשכולון).
פרסם את לקסיקון הסופרים העבריים שכתב והוציא לאור לבדו, "סופרון עברי". את עצמו הגדיר סמבטיון בלקסיקון בתור "גדול הסופרים העבריים בארץ-ישראל וגדול הסופרים העבריים בעולם".
הוא הוציא ספר אוטוביוגרפי בשם "חיי סמבטיון", שתורגם לצרפתית וזכה להצלחה. הספר יצא בעברית בשנת 1946.
כתב בעיתונים "דבר", "הבוקר", "הצופה", "המשקיף"[14] ו"משמר".
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד תדהר (עורך), "ד"ר משה סמבטיון (ליבסטאג)", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ו (1955), עמ' 2478
- רשימת הפרסומים של משה סמבטיון, בקטלוג הספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ בשעורי הערב לעברית של הסתדרות העובדים הלאומית, הארץ, 12 באוגוסט 1937
- ^ על חטא שחטא ש"י עגנון בגניבה ספרותית, המשקיף, 10 בנובמבר 1939
- ^ וראו גם: גדליה אלקס, משום כבודו של סופר, העולם, 23 בנובמבר 1939
- ^ חוג סופרים ואמנים צעירים, המשקיף, 5 בדצמבר 1941
- ^ נשף ספרותי אומנתי ליובלו של יעקב פיכמן, המשקיף, 23 בינואר 1942
איגוד סופרים ואמנים צעירים קולמוס תל אביב, המשקיף, 25 בפברואר 1942
דוכן קולמוס, המשקיף, 5 במרץ 1942
שחרית לעם ולנוער, דבר, 26 במרץ 1942 - ^ תערוכת הספרות העברית בימי המלחמה, העולם, 1 באפריל 1943
- ^ משה סמבטיון, הצהרת קולמוס, הַבֹּקֶר, 22 ביולי 1943
- ^ אינם מסייעים לתערוכה של קולמוס, המשקיף, 9 ביולי 1943
פטרונים במשיכת קולמוס, הַבֹּקֶר, 14 ביולי 1943 - ^ הודעה מטעם ועד "קולמוס", המשקיף, 19 ביולי 1943
- ^ בית טשרניחובסקי, הצופה, 24 באוגוסט 1943
- ^ מוחל על הכבוד, המשקיף, 1 בספטמבר 1943
- ^ נתקבלו למערכת, הארץ, 28 במאי 1937
- ^ נתקבלו במערכת, המשקיף, 12 במאי 1939
- ^ מחזה חורבן בית שני, המשקיף, 28 ביולי 1939
