משפטי מוסקבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משפטי מוסקבהרוסית: Московские процессы) היו סדרה של משפטי ראווה שהתנהלו בשנים 1936 ו-1937 בברית המועצות בניצוחו של סטלין, ובישרו את תקופת הטיהורים הגדולים. מטרת המשפטים הייתה למנוע כל קריאת תגר על שלטונו של סטלין בעיקר מצד הבולשביקים הוותיקים. בין הקורבנות נמנו ותיקי המשטר והמהפכה הסוביטית וכן ראשי המשטרה החשאית הסוביטית.

התובע במשפטים אלה היה אנדריי וישינסקי ואב בית הדין היה ואסילי אולריך(אנ'). רוב האישומים היו על עבירה לפי סעיף 58 (פשעים נגד המדינה והעם) בחוק הפלילי של ברית המועצות וקשירת קשר עם מעצמות המערב לרצוח את סטלין ומנהיגים אחרים. בין הנאשמים ניתן למצוא את גריגורי זינובייב, לב קמנייב, קארל ראדק, מיכאיל טוכאצ'בסקי, ניקולאי בוכארין, אלכסיי ריקוב וגנריך יגודה. רובם המכריע נידון למוות והוצאו להורג ביריה.

בנאום הסודי שנשא ניקיטה חרושצ'וב בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית בליל ה-24-25 בפברואר 1956, הוא גינה את המשפטים המבוימים נגד קומוניסטים שהביאו למותם של חפים מפשע. יחד עם זאת תהליך טיהור האשמים נמשך שנים רבות לאחר מכן. בינואר 1989 דיווח העיתון פראוודה ש-25,000 בני אדם טוהרו לאחר מותם.

הסופר ארתור קסטלר תיאר בספרו הבדיוני אפלה בצהריים את מעצרו ומשפטו של בולשביק, כדמותם של בוכארין וראדק. בספר מנסה קסטלר לענות על השאלה מדוע לוחמי מהפיכה וותיקים, שעברו מאסר ועינויים על ידי משטרים אחרים ולא נשברו, שיתפו פעולה (מרביתם) עם מאשימיהם והודו בהאשמות מגוחכות ומצוצות מהאצבע.

המשפט הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט נערך מה-5 בינואר ועד ל-10 באוגוסט 1936. הנאשמים הבולטים היו לב קמנייב וגריגורי זינובייב ולצידם עוד תשעה אזרחי ברית המועצות וחמישה אזרחי גרמניה.

האזרחים הסובייטים הואשמו בשלושה נושאים:

אזרחי גרמניה הואשמו בהכנות לרצח ראשי הממשל.

התביעה לא הציגה הוכחות להאשמות למעט הודאות הנאשמים שלמעט איוואן סמירנוב ואדוארד גולצמן הודו באשמה. כל הנאשמים נשפטו להוצאה להורג שבוצעה ב-25 באוגוסט. ב-13 ביוני 1988 בוטלה בדיעבד החלטת בית המשפט מחוסר אשמה.

כשנודע לו שחלק מהנאשמים הזכירו אותו בהודאות, התאבד מיכאיל טומסקי.

המשפט השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפטו של קארל רדק

המשפט התקיים בין ה-23 בינואר לבין ה-30 בינואר 1937. המשפט ידוע בשם "משפט השבעה-עשר" או "משפט המרכז הטרוצקיסטי". הנאשמים המרכזיים היו גאורגי פיאטקוב, קארל רדק, לאוניד סרבריאקוב וגריגורי סוקולניקוב. הם הואשמו בהקמת מרכז שריכז פעילות נגד השלטון, העביר מידע למדינות שונות ופעל להכנת רצח ראשי המדינה.

בהתאם לפסק הדין הוצאו להורג שלושה-עשר נאשמים, שלושה נשפטו ל-10 שנות מאסר (כולל רדק וסוקולניקוב) ונאשם אחד נשפט ל-8 שנות מאסר. כמו כן הוחלט על מעצרו של לב טרוצקי ובנו אם יחזרו לתחומי ברית המועצות. בשנת 1939 הוצאו להורג רדק וסוקולניקוב. שני הנאשמים האחרים הוצאו להורג בספטמבר 1941.

בהתאם להחלטת בית המשפט העליון של ברית המועצות מ-18 ביוני 1963 נוקו מכל אשמה חמישה נאשמים משניים. במהלך השנים 19861988 נוקו מכל אשמה כל יתר הנאשמים. כמו כן סוכם שלא היה שום מרכז שהוקם על ידם ואין שום הוכחות שהם ביצעו פעילות נגד השלטון.

המשפט השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט ידוע כ"משפט בלוק הטרוצקיסטי", ""משפט 21" ו"המשפט הגדול". הוא נערך בין ה-2 ל-13 במרץ 1938. הנאשמים הבולטים היו אלכסיי ריקוב, ניקולאי בוכרין, גנריך יגודה, ניקולאי קרסטינסקי(אנ') וקריסטיאן רקובסקי. התביעה האשימה את הנאשמים בסעיפים הבאים:

כל הנאשמים הודו באשמה למעט ניקולאי קרסטינסקי שציין שההודאות שנתן בתחילת המשפט ובחקירה אינן בתוקף. למחרת הוא הכיר בהודאות הקודמות והודה באשמה. ב-13 במרץ 1938 נידונו כל הנאשמים, למעט שלושה, לעונש מוות. יתר הנאשמים נשפטו ל-15 עד 25 שנות מאסר, והוצאו להורג ב-11 בספטמבר 1941.

בשנת 1963 נוקו חלק מהנאשמים מאשמה. יתר הנאשמים, למעט גנריך יגודה, נוקו מאשמה בשנת 1988.