משתמש:בן-ימין/התנדנדות בתפילה ובלימוד

התנדנדות בתפילה ובלימוד היא נדנוד פולחני שמתבצע במהלך התפילה היהודית או במהלך הלימוד. הנדנוד נעשה בדרך כלל קדימה ואחורה אך לעתים גם מצד לצד.

מקור

התיעוד הארשון של מנהג זה נזכר לראשונה בספר הזוהר. המהר"ל מציין שניתן למצוא רמז למנהג כבר בתלמוד, מהמסופר על רבי עקיבא, שבזמן שהתפלל, התחיל את תפילתו במקום מסוים, וסיימה כשהוא נמצא במקום אחר, דבר שנבע מהכריעות וההתשחוויות.

בספר הזוהר, מובא שרבי יוסי שאל את רבי שמעון בר יוחאי מהו הטעם שרק יהודים, מתנענעים כשהם הוא לומד ואינו יכול לעמוד במקומו, ורבי שמעון בר יוחאי עונה שבדבר זה מושלים עם ישראל לנר:

שאלתי אותו: מהו הטעם שכל עמי העולם אינם מתנועעים אלא עם ישראל בלבד, שכאשר הם עוסקים בתורה הם מתנענעים לכאן ולכאן, ללא שלמדו כן מאף אדם, והם אינם יכולים להיות בלא תזוזה. אמר לי: בדבר זה בלבד ניכר בין נשמות הקדושות של ישראל לנשמות שאר העמים עכו"ם, נשמות ישראל נגזרו מנר הקדוש הדולק, שהוא המלכות, שכתוב, נר ה' נשמת אדם, ונר הזה בשעה שנדלק מן התורה העליונה, שהיא ז"א, אינו שקט האור עליו אפילו רגע. וז"ס אלקים אל דמי לך. הכתוב על המלכות. וכעין זה כתוב על הנשמות, המזכירים את ה' אל דמי לכם. דהיינו אין שקט לכם. אור הנר כיון שנתאחז בפתילה, אותו האור אינו שוקט לעולם, אלא האור מתנענע לכאן ולכאן, ואינו שוקט לעולם. כעין זה, ישראל, שנשמותיהם מאותו אור הנר, שהוא המלכות, כיון שאמר דבר תורה אחד, הרי האור דולק, והם אינם יכולים לשקוט אלא מתנענעים לכאן ולכאן, ולכל הצדדים, כאור הנר, כי נר ה' נשמת אדם כתוב.

— שָׁאִילְנָא לֵיהּ, מַאי הַאי דְּכָל עַמִּין דְּעָלְמָא לָא עַבְדִּין נִעְנוּעָא, אֶלָּא יִשְׂרָאֵל בִּלְחוֹדַיְיהוּ, דְּכַד לָעָאן בְּאוֹרַיְיתָא, מִתְנַעְנְעָן הָכָא וְהָכָא, בְּלָא לִמּוּדָא דְּבַר נָשׁ בְּעָלְמָא, וְלָא יַכְלִין לְמֵיקָם בְּקִיּוּמַיְיהוּ. אָמַר לִי... בְּמִלָּה דָּא בִּלְחוֹדוֹי אִשְׁתְּמוֹדְעָן נִשְּׁמָתְהוֹן קַדִּישִׁין דְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין נִשְׁמָתְהוֹן דְּעַמִין עוֹבְדֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. נִשְׁמָתְהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל אִתְגְּזָרוּ, מִגּוֹ בּוּצִינָא קַדִּישָׁא דְּדָלִיק, דִּכְתִּיב, (משלי כ׳:כ״ז) נֵר יְיָ נִשְׁמַת אָדָם. וְהַאי נֵר בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְאַחֲד (נ"א דאתדליק) מִגּוֹ אוֹרַיְיתָא דִּלְעֵילָּא, לָא שָׁכִיךְ נְהוֹרָא עָלֵיהּ אֲפִילּוּ רִגְעָא. וְרָזָא דָּא, (תהילים פ״ג:ב׳) אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ. כְּגַוְונָא דָּא כְּתִיב, (ישעיהו ס״ב:ו׳) הַמַּזְכִּירִים אֶת יְיָ אַל דֳּמִי לָכֶם, לָא שְׁכִיכוּ לְכוֹן. נְהוֹרָא דְּשַׁרְגָּא כֵּיוָן דְּאִתְאַחֲדָא גּוֹ פְּתִילָה, הַהוּא נְהוֹרָא לָא שָׁכִיךְ לְעָלְמִין, אֶלָּא מִתְנַעְנְעָא נְהוֹרָא לְכָאן וּלְכָּאן, וְלָא מִשְׁתְּכִיךְ לְעָלְמִין. כְּגַוְונָא דָּא, יִשְׂרָאֵל, דְּנִשְׁמָתַיְיהוּ מִגּוֹ הַהוּא נְהוֹרָא דְּשַׁרְגָּא, כֵּיוָן דְּאָמַר מִלָּה חֲדָא דְּאוֹרַיְיתָא, הָא נְהוֹרָא דָּלִיק, וְלָא יֵכְלוּן אִינּוּן לְאִשְׁתַּכְּכָא, וּמִתְנַעְנֵעָן לְכָאן וּלְכָּאן, וּלְכָל סִטְרִין. כִּנְהוֹרָא דְּשַׁרְגָּא, דְּהָא (משלי כ׳:כ״ז) נֵר יְיָ נִשְׁמַת אָדָם כְּתִיב.

טעמים המנהג

יש שכתבו שורשי המנהג נעוץ בפסוק "כל עצמותי תאמרנה". כך למשל כותב בספר חסידים: ”וצריך לנענע כל גופו בשעת התפלה דכתיב "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך"” (אות נז). אכן טעם זה מיישב את מנהג הנידנוד בעת התפילה בלבד. טעם זה נזכר כבר בירושלמי מסכת ברכות, לענין חיוב כריעה בכל אחת מברכות שומנה עשרה: ”ולמה י"ח? אמר רבי סימון כנגד י"ח חוליות שבשדרה, שבשעה שאדם עומד ומתפלל צריך לשוח בכולן .מה טעם? "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך"” (ירושלמי פרק תפלת השחר).

הסבר מחודש כותב רבי יהודה הלוי (מאה ה-12) בספר הכוזרי, ביחס לנענוע בשעת הלימוד. הוא כותב שהחבר נשאל מאת מלך כוזר "התדע למה מתנועעים היהודים בקריאת העברית?" ועל כך עונה החבר, שסיבת הנדנוד החלה בעת שספרי הלימוד לא היו נפוצים, והתלמידים היו צריכים ללמוד יחד מספר אחד, והדבר נעשה על ידי שישבו כולם מסביב לספר וכל אחד בתורו נענע את גופו על מנת להתקרב לספר ולקרוא את הכתוב בו:

אפשר שיתקבצו עשרה מהם או יותר על ספר אחד, ובעבור זה היו ספרינו גדולים, וצרך כל אחד מהעשרה שיטה עם העתים לעין התבה, וישוב, והוא נוטה ושב תמיד מפני שהספר בארץ.

— הכוזרי מאמר שני, אותיות עט-פ

לדבריו אף לאחר שכבר היו ספרים לרוב, המשיכו הלומדים ב'מנהג' זה, מאחר והדבר השתרש והפך ל'מנהג'. תאוריה זו הוא כותב לצורך המחשה שטבע האדם להידמות ולחקות את מה שרואה.

מתנגדים למנהג

למנהג זה קמו עוררים ומתנגדים רבים. רבי מנחם עזריה מפאנו היה מראשוני המתנגדים, ובתשובה על כך הוכיח ממספר מקומות שאין להתנועע, כך למשל ציין לדברי הנביא על תפילת חנה 'רק שפתיה נעות', ונראה מכך שאף גופה לא היה נע כלל. והוסיף שאף מסברא אין להתנועעבכדי שיוכלו להתפלל מעומק הלב, כי הנדנוד מפריע לכוונה. אמנם כתב שיש לנענע מעט את הגוף בחתימת הברכות ב[[תפילת שמונה עשרה|תפילת שמונה עשרה

גם רבי ישעיה הלוי הורביץ בספרו שני לוחות הברית, התנגד למנהג זה, כשהוא מצטט את דבריו של המהר"ל בספרו דרך החיים שמנה את הנענוע כאחד מהדברים שגורמים ביטול הכוונה בתפילה. כשהשל"ה מוסיף לבאר:

המתנועע בתפלתו גורם ביטול כוונתו, והעמידה בלי התנועעות כלל עוזר על הכוונה. ומה שאמר "כל עצמותי תאמרנה" וכו', היינו בשירות ותשבחות וברכות קריאת שמע ותלמוד תורה, אבל לא בתפלה.

ואם יש מי שאמר כן גם בתפלה, נראה לי שאין לחוש לדבריו, כי הנסיון מוכיח שהעמידה בלי נענוע בתפלה גורם לכוין הלב. וראה בעיניך הישאל אדם שאלות ממלך בשר ודם וגופו מתנועע כנוע עצי יער מפני רוח:

בספר חסד לאלפים כתב דאכן הדבר תלוי לפי טבע האדם, האם הנענוע גורם לו לכוון יותר, או להיפך. והוסיף שלפעמים יתכן וההרגשה אצל האדם עצמו תשתנה מתפילה לתפילה, ואפילו בתפילה עצמה.

פסיקת ההלכה

באבודרהם הזכיר את מנהג הנענוע ביחס לזמן הלימוד:

ונהגו ישראל להתנועע בשעה שקורין כי כשנתנה התורה נרתעו כלם שנאמר וירא העם וינועו, וכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך להודיע כי הוא וכל עצמותיו עסוקין יחד להלל ולשבח לשם

— סדר תפילות החול, ברכות התורה

בעקבות דבריו, הביא הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך מנהג זה, כשהוא מתייחס בדבריו בדבריו גם את לזמן הלימוד וגם נענוע בעת התפילה:

ונהגו המדקדקין להתנועע בשעה שקורין בתורה דוגמת התורה שנתנה ברתת, וכן בשעה שמתפללים על שם "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך"

— שולחן ערוך, אורח חיים, סימן מ"ח, סעיף א'

מדברי המשנה ברורה בהלכות תפילה, נראה שסבר כן להלכה. על דבריו של השולחן ערוך שכתב שיש להתפלל "כעבד לפני רבו באימה ביראה ובפחד", הוסיף המשנה ברורה בשם הפרי חדש והמגן גיבורים ”ויש להתנועע בשעת תפלה משום כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך”.

אמנם בכף החיים לאחר שהביא את הדעות השונות, כתב שלמעשה עדיף שלא להתנועע, כיון שאדם בתפילתו הרי הוא כעבד לפני המלך. הוא מציין שאף המתנועע - יעשה זאת בנחת "ולא בתנועות גדולות וקולות משונים". בסיום דבריו כתב שאף מלשון הזוהר, משמע שהנדנוד הוא רק בזמן הלימוד ולא בזמן התפילה.

צורת הנענוע

באליה רבה כתב שצורת התנועה הנכונה היא להניע גופו אחורה וקידמה ולא לצדדים: ”מצאתי כתב בגליון שולחן ערוך זה לשונו: "ראיתי תנועה משובשת מקצת בני האדם והיה תנועה סביבות על קוטר שטח הגוף נתון על שתי מרכזי הראש והרגלים בקומה זקופה והיה פניו אל ימין ואל השמאל והחוש מעיד עליו שהוא דרך גאוה כתנועת החתן היוצא מחופתו, אבל התנועה ישרה בעיני הוא לכוף כאגמון ראשו ולהתנועע לצד הפנים”.

טעמים נוספים למנהג

רבי יהודה הלוי (מהמאה ה-12) בספר הכוזרי סבור שההרגל התחיל כתוצאה ממחסור בספרים, מה שאילץ אנשים להתנדנד מעל ספר הלימוד הבודד שהיה מונח לפניהם, כשכל אחד בתורו מכופף וקורא את הקטע הנלמד

הבעש"ט, מייסד היהדות החסידית במאה ה-18, כותב בצוואת הריב"ש, כי הנדנוד בתפילה דומה למעשה ההזדווגות: "התפילה היא זיווג עם השכינה. כשם שיש תנועה בתחילת העמידה, כך גם יש לנוע בתפילה. אחר כך אפשר לעמוד דום, ללא תנועה, כשהוא מחובר לשכינה בדביקות גדולה".

במקום אחר נראה מדבריו כי התנועה מסייעת לכוון את המחשבה בתפילה: ”כשאדם טובע בנהר והוא מראה כמה תנועות שיוציא עצמו מן המים השוטפים אותו, בודאי הרואים אותו יתלוצצו עליו ועל תנועותיו, כך כשתפלל ועושה תנועות אין להתלוצץ עליו, שהוא מציל את עצמו ממים הזדונים הבאים לבטלו ממחשבתו בתפלה” (בעש"ט על התורה, עמוד התפילה אות קלט.)

יש מי שמשער שהנדנוד נעשה באופן מכוון "על מנת לגרום לפעילות גופנית במהלך הלימוד והתפילה, מאחר שאלה תפסו חלק גדול מזמנם של היהודים"

הערות שוליים

קטגוריה:ליטורגיה יהודית