משתמש:ליאור/טוקוראת
טוקוראת הם קעקועים הנהוגים מזה למעלה מאלף שנים בקרב האמהרים, התגרים והתגרה החיים באתיופיה ובאריתריאה של ימינו.
במקרא ובספרות חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]
התווית תו על המצח נזכרת לראשונה בפרק ט' של ספר יחזקאל: ”(...) עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר, בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם; וְהִתְוִיתָ תָּו עַל-מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים, הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים, עַל כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת, הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ. וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי, עִבְרוּ בָעִיר אַחֲרָיו וְהַכּוּ: (...) זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית, וְעַל-כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-עָלָיו הַתָּו אַל-תִּגַּשׁוּ(...)” (יחזקאל ט ד'-ו'). כלומר, כשם שביציאת מצרים פסח הקב"ה על בתי האנשים שמזוזותיהם סומנו בדם זבח הפסח, כך בחזון יחזקאל פסח המשחית על האנשים שעל מצחיהם הותווה תו (כנראה בדיו). לטענת פרופ' מאיר בר-אילן, מדובר באות העברית תו ממש, הנראית כמו 
או כמו 
בכתב העברי הקדום. כפי שסוקר פרופ' בר-אילן במאמרו, התיאור הזה מספר יחזקאל משתקף הן בהלכה הרבנית ובספרות ההיכלות.
בנצרות הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]
והן בחזון יוחנן מימי ראשית הנצרות, למשל: ”אַל־תְּחַבְּלוּ אֶת־הָאָרֶץ וְאֶת־הַיָּם וְאֶת־הָעֵץ עַד אִם־חָתַמְנוּ אֶת־עַבְדֵי אֱלֹהֵינוּ עַל־מִצְחוֹתָם” (חזון יוחנן ז ג), ”וַיֵּאָמַר לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יַשְׁחִיתוּ (...) כִּי אִם־אֶת־בְּנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם חוֹתַם הָאֱלֹהִים בְּמִצְחוֹתָם” (חזון יוחנן ט ד). לטענת ג'ניפר ג'ונסון ([1],[2]), פסוקים אלה בחזון יוחנן הניעו את המונטניסטים הנוצריים לקעקע את עצמם כעבדי האל במאה הרביעית לסה"נ. לטענתה, במאה השמינית לסה"נ קיימות עדויות לקעקוע סמלים נוצריים על ידיהם של נזירים קופטיים במצרים. לדבריה, יש חוקרים הסבורים כי המנהג הגיע למצרים מהנצרות באתיופיה, שם הטביעו צלבים על המצח, הרקה ופרקי הידיים. בתקופה זו צצים לראשונה שני מניעים נוספים לקעקוע צלב על המצח: כאות השתייכות לנצרות בסביבה מוסלמית עוינת (כפי שמציינת ג'ונסון) וכדי שהקעקוע הבולט יפחית את ערכה של הנערה המקועקעת מבחינת חוטפי עבדים מוסלמיים (כפי שמציין מקור בלתי מוסמך באתר קוורה). אציין כי חטיפת עבדים מאתיופיה למדינות מוסלמיות נמשכה עמוק אל תוך התקופה המודרנית: יוסף הלוי העיד כי "הפלשים נתונים בפחד גדול לבל ייחטפו ילדיהם ואינם מרשים להם להתרחק מטווח ראייה" (עמוד 50) ואחד מלוחמי המוסד שהיה מעורב במבצע נמל בית נשאל על ידי מבריח כיצד הוא מצליח להעמיס את עבדיו לספינה ללא התנגדות (מקור: שכחתי). בספר משנת 1220 שחיבר בישוף עכו בעת מסע הצלב החמישי הוא מותח ביקורת על המנהג להטביע צלבים על המצח של תינוקות באמצעות ברזל מלובן, כמו גם על הטבעת צלבים על הברכיים והרקות של ילדים. ([3]). הבישוף מונה שתי סיבות לכך: כאמצעי לטהר את התינוקות בעזרת אש רוחנית וכאמצעי לבדל את עצמם מהמוסלמים הסובבים אותם. הבלוגר שהביא את עדות הבישוף הזו מסייג אותה באמצעות ספר קופטי משנת 1239, בו מובהר כי צילוק הפנים נהוג אצל החבשים והנוביים ולא אצל הקופטים [4]. לעניות דעתי, מפשט הכתוב בספר משנת 1239 אי אפשר להסיק שמדובר דווקא בהטבעת צלבים על המצח, ולא בדרכים מגוונות אחרות לצילוק הפנים, הנהוגות עד היום בקרב קבוצות אתניות שונות באתיופיה ובסודאן (ראו למשל [5],[6],[7]). בשרשור בלתי מוסמך זה נטען כי בזמן מלחמות הקיסר יוהנס במהדייה בסודאן, הוא ציווה על הנוצרים לקעקע צלב על מצחם כדי להקל על חייליו לזהות את המוסלמים ולטבוח בהם. לא הצלחתי להצליב את הטענה האלמונית הזו עם מקורות אמינים, אולם איני מומחה בקי בקורות המלחמה המהדית מלבד השלכותיה האיומות על יהודי אתיופיה.
אני מניח שקוראינו מתעניינים לא רק בנעשה באתיופיה, אלא גם בקעקועים על פניהן של יהודיות שעלו מאתיופיה לישראל. הספרות על כך מועטה ביותר ([8], [9]) וההסברים המוצעים בה הם:
- הסתרת הזהות היהודית בסביבה נוצרית עוינת (נטען גם כאן וכאן).
- הגנה מפני עין הרע / הגנה מפני שדים / רפואה עממית.
- יופי.
לעניות דעתי ההסבר הראשון - הסתרת הזהות היהודית - רלוונטי רק לארבעים השנים האחרונות. כל עוד חיו ביתא ישראל בכפריהם בצפון אתיופיה, זהותם היהודית היתה ידועה היטב לשכניהם בין כה וכה. גם הפרס מוקרה נותרו מנודים הן מצד שכניהם הנוצרים והן מצד קהילות האם היהודיות שלהם. כמו כן, בעוד שפרופ' הגר סלמון ופרופ' יאן אבינק מתארים בהשתאות את קעקועי הנשים (שניהם מצוטטים כאן) לא זכור לי אזכור של קעקועים מן הסוג הזה על ידי הנוסעים הרבים שבאו במגע עם יהודיות מאתיופיה עד אז: לא אצל השפחות היהודיות שנפדו מן המאה ה-15 ואילך, לא אצל היהודים שפגש ג'יימס ברוס ובעקבותיו אנטואן ד'אבדי, יוסף הלוי, הנרי אהרן שטרן, מרטין פלאד, יעקב פייטלוביץ', וולף לסלאו, משה בר-יודא, ג'ף הלפר, דונלד לוין, יעל כהנא ועוד רבים אחרים. יתכן בהחלט שזכרוני בוגד בי, אך קיימת אפשרות שקעקועי המצח נעשו נפוצים רק משעה שיהודים נאלצו להסתיר את זהותם הרחק מכפריהם - במחנות הפליטים בסודאן ובפחונים באדיס אבבה ובגונדר. ההסבר השני - רפואה עממית והגנה מפני עין הרע ושדים - נטוע ככל הנראה בתרבות האמהרית והטיגרינית ומקורו כאמור בנבואת יחזקאל. ההסבר השלישי - יופי - הולם כמדומני קעקועים בצורת מחרוזת סביב הסנטר והצוואר, הנקראים תוקוראט ומתועדים כאן. ההסבר הרביעי - הגנה מפני חטיפה לעבדות - מסביר לעניות דעתי את המנהג האמהרי והטיגריני ולא את חיקויו אצל ביתא ישראל בשלהי המאה העשרים.
אבקש להוסיף כי במאמר זה נטען כי היחס העוין בו נתקלו המקועקעות בישראל הניע אותן להסיר את הקעקוע, בין היתר על ידי עקירת העור המקועקע בעצמן (תמונה 3 במאמר זה).
מקורות נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הרב ד"ר שרון שלום מתייחס לקעקועים בספרו "מסיני לאתיופיה" - ראה נא בכתובת https://photos.app.goo.gl/7EiTw8MvU7XdpJcw6
- אחד המרואיינים של יאן אבינק מתאר בעמודים 27-28 כיצד הפציר בנשים יהודיות באזור טיגראי להפסיק ללכת למקעקעים נוצריים, כמתואר שם. העדות נוגעת לשנים 1971-1981, בהן רוב יהודי אתיופיה עדיין גרו בכפריהם. למותר לציין כי ביקורים מהסוג הזה אינם עולים בקנה אחד עם מצוות אטאנקון, גם אם מקעקעים פרח או כל צורה אחרת שציין המרואיין.