משתמש:.yonatan/טיוטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בג״ץ 1437/02 האגודה לזכויות האזרח בישראל נגד השר לבטחון פנים ושירות בתי הסוהר[1], הוא פסק דין שניתן בשנת 2004 בעתירה שהוגשה לבג״ץ על ידי האגודה לזכויות האזרח בייצוגו של עורך-דין דן יקיר ובסיוע המוקד להגנת הפרט והוועד הציבורי נגד עינויים בישראל. בית המשפט העליון קבע ברוב דעות, שזכות הייעוץ של אסיר עם עורך דין היא זכות יסוד, ולכן תקנה 29(ב) שהתקין השר לביטחון פנים בוטלה ונקבע שהיא מחייבת הסדרה בחקיקה הראשית. פסק דין זה הוא אחד מהחשובים שבפסקי הדין בנושא ומהווה תקדים באמירתו החוקית והערכית לגבי הזכות למפגש וייעוץ עורך דין עם אסירים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההבחנה בין אסיר לעצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

עציר או עצור- הוא אדם שמתנהל נגדו הליך עומד ותלוי בבית המשפט וטרם נגזר גזר דינו. אדם נחשב לעציר כאשר בית המשפט הורה על מעצרו עד לתום-ההליכים בעניינו בין אם בכתלי בית המעצר או בין אם בחלופה אחרת. יובהר כי מעצר הוא כליאה על-ידי הרשות המבצעת שאינו מהווה סנקציה עונשית כלשהי. במדינות רבות נקבע שיש לאדם זכות להיוועץ עם עורך דין לפני חקירה, וכי על החוקר להבהיר לנחקר את זכות זו. זכות זו עוגנה וקיבלה תוקף בארצות הברית בפרשת מירנדה ,המכורת גם בישראל כאזהרת מירנדה. חשיבותה של זכותו של הנחקר להיוועץ בעורך דין כבר בשלב זה מכרעת להמשך ההליך המשפטי נגדו, הסיבה העיקרית לכך היא, שישנה חשיבות שעורך-דין של החשוד או עצור יכול יהיה לוודא כי זכויותיו של הנחקר לא נפגעות. קבלת ייעוץ ראשוני מעורך דין יכולה ״להציל״ ולהיטיב את מצבו של הנחקר, ולשפר את האפשרות שלו להתמודד עם האישומים נגדו. זכות זו הינה זכות יסוד חוקתית והיא מעוגנת בחוק סדר הדין הפלילי[2] . זכות זו היא בעלת אופי חוקתי ולכן כאשר מעוניינים להגבילה עולה ונבחנת השאלה האם תקנה זו מידתית. בין היתר ייבחנו האם מדובר רק בעבירה המסכנת את שלומו של אדם או את ביטחונו או את שלום הציבור או את ביטחון המדינה. בעבר, במידה שאדם ביקש עורך דין ולא אפשרו לו להיפגש איתו ההשלכות לכך היו מעטות מאוד, אך כיום לאחר כתיבת פסק-הדין בעניין יששכרוב[3] יש שינוי דרסטי בייחסו של בית המשפט לפגיעה בזכויות של חשודים ועצורים.

אסיר- אדם שמוצו ההליכים המשפטיים נגדו ונגזר גזר דינו לריצוי במאסר בפועל. לאסיר יש את הזכות להפגש עם עורך-דין לשם קבלת שירות מקצועי, וכן זכותם של אסירים ועצורים להיפגש עם עורכי דינם בתנאים סבירים מעוגנת באמנות ובהכרזות בינלאומיות רבות[4]. עם זאת,בהתאם לסעיף 45(ב) שתוקן בתשע״א-תיקון מס׳ 40 לתקנות בתי הסוהר, ישנה סמכות לנציב או למנהל בית הסוהר לשלול את זכות זו כאשר ישנו חשש ממשי לשלומו של הציבור או ביטחון המדינה. אך, כמו בכל החלטה של רשויות בתי הסוהר, הפוסק האחרון איננו הנציב או מנהל בית הסוהר אלא בית במשפט, וזכותו של האסיר להביא את ההחלטה לביקורת שיפוטית[5].


היקפה של זכות היוועצות אסיר עם עורך-דין[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הזכות של האדם או האסיר להיות מיוצג בידי עורך דין ולשם כך להיוועץ עמו בחיסיון עמד בית המשפט עוד לפני העידן החוקתי וחקיקת חוקי היסוד[6], בית המשפט חזר והדגיש את חשיבותה של הזכות האמורה גם אחרי העידן החוקתי וחקיקת חוקי היסוד[7]. על הדרישה לעיגון הפגיעה בזכות יסוד אך ורק בחקיקה ראשית או בחקיקת משנה, מכוח הסמכה מפורשת בחקיקה ראשית, נקבעה במשפט הישראלי עוד קודם חקיקת חוקי היסוד בדבר זכויות האדם[8]. זכותו של האסיר להיפגש עם עורך דין הוכרה כזכות יסוד[9] הטעמים ליסוד זכות זו הן טעמים שונים ,כמו חירותו של כל אדם למנות לעצמו שלוח כרצונו, השלוח שזה לרוב עורך דין יבטיח את מכלול זכויותיו האחרות שהיא נחוצה על מנת לשמור על שלל הזכויות המוכרות כמו זכות השתיקה ,הזכות לחירות, לכבוד ולקניין. שהרי ברור שהליך המשפטי, ובוודאי במאסר, חושפים את זכויות האדם לפגיעה.


העתירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיון הינו שתי עתירות שהדיון בהן אוחד [10].


העובדות על קליפת האגוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקנה 29 לתקנות בתי הסוהר עברה גלגולים שונים לאור הרגישות והמידתיות הדרושה, כאשר תוקנה בנוסחה האחרון בעת שהעתירה תלויה ועומדת, התקנה קובעת בסעיף 29(א) את הזכות של האסיר להפגש עם עורך-דין שלא בטווח שמיעה. כל הדיון והטיעונים התמקדו בתקנה 29(ב) לתקנות בתי הסוהר, תשל״ח-1978, הקובעת על הגבלת זכות האסיר למפגש עם עורך דינו, עד מניעת הפגישה או הפסקתה, אם התעורר חשד ממשי כי פגישתם תאפשר ביצוע עבירה המסכנת את שלומו של הציבור או ביטחון המדינה.

טענות העותרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העותרים שבנהם נכח דן יקיר היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, טענו כי התקנה האמורה בנוסחה הנוכחי פוגעת באופן בלתי ראוי והפגיעה היא אינה מידתית בזכותו של אסיר להיוועץ עם עורך-דינו, ומכך, לגישתם, זוהי הפרה של זכות יסוד מכח חוק יסוד:כבוד האדם וחירותו, וכי ממבחן ה״חשד הממשי״ שעולה מלשון התקנה איננו המבחן הראוי. ובנוסף ,לטענתם, התקנה האמורה הותקנה בחוסר סמכות, משום שהתקנה אינה באה לטפל בבעיה הקשורה לביטחון בתי הסוהר, אלא בבעיה הכרוכה בביטחון המדינה ובשלום הציבור, וסעיף 132 לפקודת בתי הסוהר אינו מסמיך את השר להתקין תקנות בעניינים אלה[11].


טענות המשיבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשיבים טוענים כי התקנה בנוסחה החדש איננה פוגעת בחסיון עורך דין-לקוח, ובכך פוסלים את הטענה שנפגעת זכות יסוד מוגנת בחוק יסוד. לטענתם התקנה הותקנה בסמכות, שלשון סעיף 132(17) לפקודה כן מסמיך את השר להתקין תקנות. בנוסף המשיבים מפנים גם לאותו נוהל שנקבע על ידי שירות בת הסוהר שלגישתם נותן מענה ראוי לסוגיות שמעלים העותרים[12].


הכרעה ומסקנות בית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

השופטת מ׳ נאור (דעת מיעוט)

לדעתה, התקנה לא הסמיכה את הנציב או את המנהל לאסור פגישה בשל חשד ממשי שהפגישה תאפשר ביצועה של כל עבירה, אלא מדובר רק בעבירה המסכנת את שלומו של אדם או את ביטחונו או את שלום הציבור או את ביטחון המדינה, ולכן במובן הזה התקנה היא מידתית. בנוסף לדבריה, המקרה שלפנינו אינו דומה להסדרים קיצוניים אחרים המחייבים הכרעה של המחוקק הראשי כמו לדוגמה בפרשת בני הישיבות [13], או כמו ביצוע חוקן באסיר לשם גילוי סמים[14] , לטעמה ההבחנה בין הסדר ראשוני למשני אינה חדה, ומזה עולה שדעתה מצמצמת את עקרון ההסדרים הראשוניים ואת החקיקה הראשית בנשוא עניינו. לטעמה לשון סעיף 132(17) לפקודת בתי סוהר(נוסח חדש), תשל״ב-1971 מסמיך את השר להתקין תקנות ולכן הציעה לדחות את העתירה ולא לבטל את תקנה 29(ב) לתקנות בתי סוהר בנוסחה הנוכחי[15].


השופטת א׳ חיות (דעת רוב)

לדעתה, במקרה שלפנינו משום מהות הפגיעה ישנו צורך בהסכמה מפורשת ומפורטת בחקיקה הראשית, ואין די בהסכמה כללית שבסעיף 132(17) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש) תשל״ב-1971, שבתקנה זו אין כוונה לפגיעה חזיתית וישירה בזכות יסוד זו, שכן עוצמתה של הזכות העלולה להיפגע מן ההגבלות שנקבעו בתקנה 29(ב) אינה מידתית, ובכך נבדלת מהסמכה כללית .לגישה זו יש עיגון בפסיקתו של בית המשפט העליון לאורך שנים[16]. בחיזוק נוסף לגישה זו, ניתן למצוא בכך שהגבלות אחרות שעניינן פגיעה בזכות לקבלת שירותים משפטיים בדרך של צמצום חירותו של אדם לבחור לעצמו עורך דין כרצונו, מוסדרות כולן בחקיקה ראשית[17].


השופט א׳ ריבלין (דעת רוב)

מצטרף למסקנתה של השופטת חיות כי תקנה 29(ב) בטלה בנימוק שזכות זו הינה זכות יסוד מוכרת במשפט הישראלי ודורשת חקיקה ראשית וכן לגישה זו יש עיגון בפסיקה ובספרות של המשפט הישראלי לאורך שנים[18], גם לעניין השאלה האם סעיף 132(17) לפקודת ביתי הסוהר (נוסח חדש)תשל״ב-1971 מסמיך את השר לביטחון פנים, סבור בדעתו כמו השופטת חיות ,שהיא כאמור בשלילה, ושאינה מידתית בשל כל אלה מצטרף לפסק דינה של השופטת חיות וקובע שראוי להשהות תקופה של החלטת הביטול הזו למשך תשעה חודשים למען אפשר למחוקק ליתן דעתו על הצורך בהסדרה ראשית של הנושא[19].

לסיכום הוחלט ברוב דעות לבטל את תקנה 29(ב) בנוסחה העדכני, ולתת אפשרות למחוקק להסדיר את הנושא לא יאחר מתשעה חודשים.


בעקבות פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות העתירה, תוקנה תקנה 29 ו29(ב) לתקנות בתי הסוהר תשל״ח-1978, ובמקום תקנה 29, תוקנה בתיקון 30 תקנה 45, 45(א), 45(א)1 לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), תשל״ב-1971. כאשר תקנה 45(ב) החדשה, החופפת לתקנה 29(ב) הדנה על סמכות הנציב ומנהל בתי הסוהר, ושבה עסקו בעיקר פסק הדין, תוקנה פעם נוספת בתיקון מספר 40, תשע״א-2011. לאחר קריאת התקנות החדשות ניתן לראות אומנם את אותן הגבלות, אך קרי התקנות ברור יותר בדרישותיו ובהגבלותיו, שהתוספות העיקריות בלשון התקנה שהותקנה הן : שהנציב או מנהל בית הסוהר יכולים למנוע מפגש עם עורך דין אם יש חשש מששי ל -״שיבוש חמוש בסדרי בית הסוהר וניהולו, או כי פגישה כאמור תאפשר העברת מידע בין אסירים או בינם לבין גורמים מחוץ לבית הסוהר וקיים חשש כי העברת המידע כאמור קשורה לקידום פעילותו של ארגון טרור או שהיא נעשית בהכוונתו...״ התחביר ״שימוש חמוש בסדרי בית הסוהר וניהולו״ ו ״ארגון טרור״ הם המושגים החדשים הבולטים בתקנה שתוקנה.

כפי שעולה מקריאת נוסחה החדש של התקנה, ומפסיקת בית המשפט יש הבחנה ברורה בין אופיו של האסיר, ובהבחנה זו זכויותיו של אסיר ביטחוני עלולות להפגע יותר מאסיר פלילי. בעתירת אסיר בטחוני, המרצה מאסר של 15 שנים בגין עבירות של ניסיון לרצח, הנחת מטען חבלה וחברות בארגון עוין, הוגשה עתירת אסיר להתיר לעותר לקיים באופן קבוע שיחות טלפון עם עורכי דינו בכל עת שיחפוץ. ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה בקובעו: ״פקודת הנציבות מבחינה בין אסירים פליליים ואסירים ביטחוניים, השיקול המרכזי להצדקת ההבחנה בין אסיר פלילי לביטחוני נעוץ בסכנה הרבה יותר הנשקפת מן האסיר הביטחוני לביטחון הציבור, לשלומו ולניהולו התקין של בית הכלא. הפקודה קובעת כי הסיכון הביטחוני הצפוי מהם מחייב כליאתם בנפרד מאסירים פליליים והטלת מגבלות מיוחדות עליהם בכל הנוגע לקשר עם החוץ ובכלל זה בנושאים של חופשות, ביקורים, שיחות טלפון והתייחדות...״ "הסיווג של אסירים ביטחוניים כסיווג בפני עצמו נובע מן הסכנה המיוחדת הטמונה באסירים אלה. ברוב המקרים הם משתייכים לארגונים בלתי -חוקיים, ששמו להם למטרה לפגוע במדינה, וקיים חשש שהקשר בין האסיר לבין הארגון קיים ועומד גם בתקופת המאסר. קשר זה, וכן הקשר בין האסירים הביטחוניים לבין עצמם, טומן סכנות מיוחדות, הן מן הבחינה של הסדר בבית הסוהר והן מן הבחינה של בטחון המדינה. סכנות אלה עשויות להצדיק כליאתם של אסירים ביטחוניים בנפרד והטלת מגבלות מיוחדות עליהם, בעיקר בכל הנוגע לקשר עם החוץ"[20].

בעתירת אסיר אחרת עלתה הסוגיה בפני בית המשפט המחוזי אם יוצמד סוהר דובר ערבית בהסכמת וברצון של האסיר עיסא שעבר עבירה ביטחונית ובכך לא יהיה חשד ממשי שמא יעברו על עבירות מסוג ביטחון המדינה, וזאת על מנת לממש את זכותו החוקתית למפגש ראוי עם עורך-דין. בית המשפט המחוזי קיבל את העתירה ואיפשר הצמדת סוהר דובר ערבית לאסיר עיסא, ועל כך קבע השופט אריאל ואגו: "העתירות מתקבלות במובן זה שעל המשיבים לעשות ללא דיחוי לאישור וקיום מפגש בין העותרים לבין בא-כוחם בתנאים ועל פי הנוהל המקובלים, בכפוף לכך שהמשיבים רשאים להתנות את קיום הפגישה בתנאי שהעותרים עצמם הסכימו לו באמצעות בא-כוחם והוא בנוכחות בטווח שמיעה של דובר ערבית מטעם שירות בתי הסוהר״[21].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בג״ץ 1437/02 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ׳ השר לביטחון פנים, פ״ד נח(2) 746.
  2. ^ סמכויות המעצר בישראל מעוגנות בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים); התשנ"ו-1996, פרק ג'.
  3. ^ ע"פ 5121/98 רפאל יששכרוב נגד התובע הצבאי, פד סא(1) 461
  4. ^ סעיף 14 לאמנת ה- ICCPR וכן ראו את סעיף 18.2 ל- Body of Principles for the Protection of All Persons under Any Form of Detention or Imprisonment
  5. ^ בג״ץ 1437 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ׳ השר לביטחון פנים, פ״ד נח(2) 756
  6. ^ כנגזרת של סעיף 22 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ״א-1961. רא׳ למשל בג״ץ 193/67 קהווג׳י נ׳ נציב בתי הסוהר, פ״ד כא(2) 183. וכן בג״ץ 515/74 פלוני נ׳ מפקד משטרה צבאית חוקרת,צה״ל,פ״ד כט(2) 169.
  7. ^ בג״ץ 3239/02 מרעב נ׳ מפקד כוחות צה״ל באזור יהודה ושומרון, פ״ד נז(2) 349. וכן בג״ץ 4330/93 גאנם נ׳ ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין, פ״ד נ(4) 221.
  8. ^ בג״ץ 337/81 מיטרני נ׳ שר התחבורה, פ״ד לז(3) 337.
  9. ^ בג״ץ 3412 סופיאן נ׳ מפקד כוחות צה״ל באזור חבל עזה, פ״ד מז(2) 843.
  10. ^ בג״ץ 3168/02 לשכת עורכי הדין בישראל נ׳ השר לביטחון פנים ושירות בתי הסוהר, פ״ד נח(2) 746. ובג״ץ 1437/02 האגודה לזכויות האזרח ואח׳ נ׳ השר לביטחון פנים ושירות בתי הסוהר, פ״ד נח (2) 746, הינם אותו עתירה.
  11. ^ בג״ץ 1237/02 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ׳ השר לביטחון פנים, פ״ד נח (2), עמ׳ 753
  12. ^ בג״ץ 1437/02 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ׳ השר לביטחון פנים פ״ד נח(2) 753-754
  13. ^ בג״ץ 3276/97 רובינשטיין נ׳ שר הביטחון, פ״ד נב(5) 481.
  14. ^ בג״ץ 355/79 קטלן נ׳ שירות בתי הסוהר, פ״ד לד(3) 294.
  15. ^ בג״ץ 1437/02 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ׳ השר לביטחון פנים פ״ד נח(2) 757-760.
  16. ^ בג״ץ 3267/97 רובינשטיין נ׳ שר הביטחון, פ״ד נב(5) 520-521.
  17. ^ סע׳ 14 לחוק סד״פ .סע׳ 6(ב) לחוק סמכויות שעת-חירום-מעצרים.
  18. ^ א ברק,פרשנות במשפט,כרך ג׳,פרשנות חוקתית,עמ׳653
  19. ^ בג״ץ 1437/02 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ׳ השר לביטחון פנים, פ״ד נח(2) 768
  20. ^ השופט זמיר בעע"א 1076/95 מדינת ישראל נגד קונטאר, פד"י נ(4)492 (פסקה 8).
  21. ^ עעא (ב"ש) 2661/04 מחמוד עיסא נ' שירות בתי הסוהר
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:.yonatan/טיוטה&oldid=21017588"