שירות בתי הסוהר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמל שירות בתי הסוהר
דגל שירות בתי הסוהר

שירות בתי הסוהרראשי תיבות: שַׁבָּ"ס) הוא רשות הכליאה הלאומית במדינת ישראל. השירות מפעיל 32 מתקני כליאה בישראל. מטה שירות בתי הסוהר שוכן ברמלה, בסמוך לכלא איילון.

בראש שירות בתי הסוהר עומד נציב בתי הסוהר, קצין בדרגת רב-גונדר, הכפוף לשר לביטחון פנים. נציבת בתי הסוהר הנוכחית היא עפרה קלינגר.

דגל נציבת בתי הסוהר
דגל נציבת בתי הסוהר, 2018

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת תקופת המנדט הבריטי בשנת 1920 פרסמו הבריטים את פקודת בתי הסוהר הראשונה אשר עסקה בניהול בתי הסוהר, הכשרת כוח אדם, הכרזה על המבנים שנועדו לאכלס אסירים ועצורים, קליטת אסירים ונוהלי משמעת. תיקון לחוק זה הוכנס בשנת 1940. בתקופה זו החליטו הבריטים שלא לבנות מבני כליאה חדשים אלא לשמר את אלה שנבנו בתקופת השלטון העות'מאני ולכן המשיכו לתפעל את בתי הסוהר שכבר היו פעילים במבצר הצלבני בעכו, במגרש הרוסים בירושלים ובבית הסוהר לנשים בבית לחם. לקראת סוף תקופת המנדט הכשירו הבריטים גם את המבצר הישן בשכם והתאימו אותו למבנה של כלא. למרות זאת המבנים לא הצליחו להכיל את כל אוכלוסיית האסירים. הבריטים הקימו פלוגות עבודה של אסירים במבנים זמניים או במחנות מעצר בעתלית, במזרעה, בלטרון ובסרפנד.

בתקופה זו ממוצע האסירים והעצורים היה בין 2,000 ל-4,000 כאשר מרביתם מהאוכלוסייה הערבית במדינה. עם תחילת ההעפלה הלא חוקית של יהודים לישראל עלה אחוז האסירים היהודים.

בשנת 1946 פרסמו הבריטים את הפקודה השלישית שנשארה בתוקף עד 1971 ובה קבעו ששירות בתי הסוהר תהיה יחידה נפרדת מהמשטרה. בנוסף קבעה שיש להפריד בין אסירים לאסירות ובין אסירים לעצורים, בין אסירים צעירים ואסירים מבוגרים וכמו כן יש להעניק זכויות מסוימות לאסירים כמו פעילות דתית, זכויות לטיפול רפואי ועוד. עוד נקבע כי בראש בתי הסוהר יעמוד נציב בריטי.

מטרת הענישה של הבריטים הייתה להשליט סדר ולמנוע התפרעויות ובריחות מהכלא, ולכן הונהגה כלפי האסירים מדיניות נוקשה ואף הונהגו עונשי גוף פומביים כמו הלקאת אסירים בשוט בחצר בית הסוהר על מנת להרתיע את שאר האסירים. בשנת 1947 הוחלט להפריד את האסירים היהודים מהאסירים הערבים, בגלל התפרעויות עקב תוכנית החלוקה, ובמקביל גויסו 30 סוהרים יהודים כדי לטפל באסירים היהודים[1].

קום המדינה והשנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1948, עם הקמת המדינה, הוכפפה הכליאה למשטרת ישראל והופעלה תחת אגף במטה הארצי של המשטרה. מפכ"ל המשטרה כונה "המפקח הכללי על המשטרה ובתי הסוהר"[2] ואת כלא תל מונד הפעילו שוטרים[3].

במהלך שנת 1948 התקיים דיון על כפיפות בתי הסוהר למשטרת ישראל[4]. מכיוון שביטול ההפרדה נגד את הפקודה הבריטית משנת 1946[5] הוחלט למנות אדם אחד שיכהן הן כמנכ"ל משרד המשטרה והן כממונה על בתי הסוהר. החלטה זו עוררה סערה שכן רבים טענו שצעד כזה עדיין נוגד את הפקודה ולכן שר המשטרה, בכור שטרית, החליט שהחל מ-1 בינואר 1949, יהפכו המשטרה ושירות בתי הסוהר להיות שני גופים נפרדים. בנוסף מונה הנציב הראשון של שירות בתי הסוהר, גרו גרא.

בפברואר 1949 ניתנה חנינה כללית, פרט לאסירים שנשפטו על עבירות חמורות, כך שבבית הסוהר נותרו רק 29 אסירים. בזמן קצר יחסית כלא תל מונד התמלא עד אפס מקום ולכן הוחלט לפתוח מחדש את בית הסוהר ביפו. תנאי המחיה הקשים והעדר תקציב לא אפשרו להעניק לאסירים טיפול רפואי ראוי, הכשרה מקצועית וחינוך. לאחר פניות רבות מצד שירות בתי הסוהר למשטרה ולשר המשטרה שלא להעביר אליהם אסירים נוספים עקב חומרת המצב, פנה היועץ המשפטי לממשלה בשנת 1951 לראש הממשלה וביקש את התערבותו בהקמת מתקני כליאה חדשים. בשנים אלו הוחל בהקמת רשת של בתי כלא בישראל.

בשנת 1953 הוקצה בכלא רמלה אגף לאסירות שתחילה מנו 12 נשים, אך לא היו בו מספיק תאים כדי להפריד בין אסירות מכורות לסמים ובין אסירות שאינן מכורות, בין מבוגרות לבין צעירות וכו' ובשל כך נגרמו חיכוכים רבים בין האסירות וביניהן לבין אנשי הסגל. לבסוף בשנת 1968 נפתח בית סוהר נווה תרצה לנשים באוריינטציה שיקומית וטיפולית. הכלא טיפל במגוון סוגיות הקשורות לעבר הקשה של האסירות, לאסירות בהריון ועם ילדים ועוד. לאסירות קיימת האופציה לגדל את ילדיהן בתוך כתלי הכלא עד גיל שנתיים.

המרד בכלא שטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החומה הדרומית בבית הסוהר שטה ב-2009

ב-31 ביולי 1958 פרץ מרד אסירים בכלא שטה שבו נהרגו 11 אסירים ו-2 סוהרים, 66 אסירים הצליחו לברוח. ועדת החקירה שהוקמה לבדיקת האירועים בכלא קבעה כי אדישות מנהלי הכלא לגבי סדרי הביטחון היא שהביאה לפרוץ המרד. בעקבות המרד התפטר מתפקידו הנציב צבי חרמון ובמקומו מונה אריה ניר, לשעבר קצין משטרה בכיר, שהחליט להדגיש את נושא הביטחון על חשבון נושא השיקום והטיפול. ניר החל להשקיע תקציבים רבים בבניית חומות, מגדלי שמירה, חדרי בקרה והכשרת אנשי ביטחון מקצועיים למלא תפקידים בשב"ס[1].

שנות ה-60 וה-70 ובית הספר לסוהרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נציב בתי הסוהר, אריה ניר (משמאל) עם דב גולדברד מנהל בית הספר לקצינים וסוהרים בשנת 1968

בתחילת שנות ה-60 הושם דגש על בניית מתקנים נוספים במטרה להפחית את הצפיפות. בין השאר נפתח האגף הפסיכיאטרי וכן מחלקה לטיפול ולשיקום בכלא תל מונד שבשנת 1962 הועבר לכלא מעשיהו. בנוסף נערכו שינויים במבנה הארגוני של השב"ס. הוקמו שני מנהלים חדשים: מנהל הארגון והביטחון ומנהל השיקום בשנת 1962 במקום תפקיד סגן הנציב. בשנת 1965, הוקם בסיס הדרכה לסגל בבית ליד, בצמוד לכלא נווה תרצה והופעלה תוכנית הכשרה חדשה.

בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, נרתם השב"ס לעזרתו של צה"ל בכליאת אסירים וביטחוניים ולשם כך הוכשרו בתי כלא נוספים בישראל וביהודה ושומרון. למרות הפעלת בתי הסוהר הביטחוניים על ידי השב"ס, לא הוקצה להם תקציב נוסף לכוח אדם ולכן נאלץ השב"ס לצמצם את כוח האדם במתקנים שבתוך תחומי הקו הירוק ולהעביר סגל רב אל המתקנים שמחוץ לתחומי הקו הירוק. רק בשנת 1968 אושרה הקצאת כוח אדם נוסף של 360 משרות לשב"ס ומרגע האישור החל גיוס דחוף שכלל גם קבלת מועמדים ללא כישורים מתאימים. עקב ריבוי האסירים הביטחוניים, וההתמקדות בבעיות הביטחוניות, נזנחה מדיניות הרווחה והשיקום גם אצל האסירים היהודים.

בשנה 1968 החליט נציב בתי הסוהר אריה ניר להקים בסמוך לכלא נווה תרצה "בית ספר ארצי לסוהרים ולקצינים", ומינה למפקדו הראשון את דב גולדברד. לאחר מותו של ניר נקרא בית הספר על שמו[6] בית הספר עבר לאחר מכן למתחם הקרוב לבסיס מג"ב ב"אייל", וב-1994 חזר לרמלה למתחם הצמוד לנציבות שב"ס. בשנת 2017 עבר מתחם "בית הספר לקצינים וסוהרים" למתחם ייעודי גדול ומתקדם שמתאים לצורכי התפתחות וגידול הארגון, מתחם "שערי אברהם" המחודש הסמוך לצומת קסטינה מכיל חדרי לימוד מחודשים, חדרי שינה, מגרשי ספורט, וחדרי לימוד "קרב מגע".

את השנים הללו ליוו בעיות צפיפות ותנאי מחיה קשים של האסירים, מה שגרם לאלימות רבה מצד האסירים ולניסיונות בריחה מהכלא. גם בבתי הכלא החדשים נאלצו האסירים לישון על רצפת הכלא ובתנאי צפיפות קשים.

בליל ה-8 בינואר 1979 ברחו מבית הסוהר המרכזי ברמלה שמונה אסירים. בריחתם עוררה דאגה רבה בשל מסוכנותם של האסירים וגם בשל הקלות שבה ברחו מבית הסוהר השמור ביותר במדינה. בעקבות הבריחה הוקמה ועדת חקירה שמצאה כי חילופים תכופים של קצינים בכירים בכלא, כמו קצין הביטחון וקצין המודיעין, גרמו לירידת המשמעת של האסירים ולליקויים משמעותיים ברמת הביטחון של הכלא. בנוסף, המפקד האחרון שמונה לכלא רמלה קיבל הכשרה לקויה מפאת קוצר הזמן. גם סגל הסוהרים באותה תקופה היה חסר השכלה נאותה ולא עבר קורסים והכשרות המתאימים לתפקידם[1].

ועדת קנת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות המצב הירוד בבתי הכלא קיבלה ממשלת ישראל החלטה על הקמת ועדת חקירה לבדיקת המצב בבתי הסוהר במדינה. הוועדה, בראשותו של השופט מרדכי קנת, מונתה ב-31 בינואר 1979 והגישה את הטיוטת דו"ח הראשון ובו מסקנותיה במאי 1981. הוועדה ערכה ביקורים רבים בבתי הסוהר וסקירה של תקנות בתי הסוהר ושל עדויות שנגבו על ידי הוועדה מבעלי תפקידים בשב"ס. הוועדה התייחסה לליקויים שמצאה בהתנהלות השב"ס, גיוס והכשרה מקצועית, בעיית הצפיפות, זכויות האסירים ועוד[1]. להלן כמה ממצאי הוועדה:

  • "הועדה ממליצה שהשר (שר הפנים) ימנה ועדה מייעצת של מומחים, בה יסתייע דרך קבע לבחינת גישות חדשות באשר לניהול וארגון בתי הסוהר. מן הראוי לכלול בוועדה זו אנשי חינוך, מדעי ההתנהגות, משפטנים, קרימינולוגים וקצינים פורשים מהשרות, שיש להם ידע וניסיון בנושאים רלוונטיים לשרות בתי הסוהר".
  • "מומלץ שהנציב ימנה ועדת חקירה לבחון פעם נוספת את הקריטריונים לגיוס כוח אדם לשרות בתי הסוהר. מן הראוי לשתף בוועדה זו גם מומחים שמחוץ למסגרת שרות בתי הסוהר... מומלץ להעלות את רמת ההשכלה המינימלית הנדרשת מן המיועד לתפקיד סוהר ביטחוני-טיפולי".
  • "יש לשנות את שיטת מיון האסירים לבתי הכלא השונים מיסודה... אין להשתמש בתחנת המיון כמקום כליאה לאסירים... יש למיין את האסירים בתחנת המיון באופן ראשוני ולהפריד בין אסירים אלימים, אסירים על עבירות סמים ואסירים אחרים... יש לשנות את דפוסי העבודה של העובדים הסוציאלים כך שהמיון לא יהווה תפקיד בלעדי המנותק מהטיפול".
  • "על שירות בתי הסוהר לפעול בהתמדה לכיבוד זכותו של האסיר לתנאי מגורים אנושיים"[7].

הממשלה אימצה את מסקנות הדו"ח הראשון, אך מרביתן לא יושמו באופן מעשי בשטח. הוועדה לא סיימה את החקירה שלה ומעולם לא הגישה דו"ח סופי, למרות התחייבותה לכך. לפיכך, לא יישמו את מסקנותיה בפועל[1].

שנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-80, לאחר פרסום ממצאי ועדת קנת, החלו לשים דגש בשירות בתי הסוהר הן על השכלת האסירים והן על השכלת הסוהרים. מרכז החינוך הראשון הוקם בכלא רמלה בשנת 1984 ולאחר מכן הוקמו מרכזים נוספים בבתי הסוהר השונים. ביוזמתו של הנציב ד"ר מרדכי ורטהיימר ובשיתוף עם משרד החינוך נפתחו כיתות לימוד להשלמת השכלה לסוהרים, שעד לשנת 1980 רק 11% מהם היו בעלי השכלה תיכונית ומעלה. בנוסף הייתה הקפדה על גיוס סוהרים ואנשי סגל בוגרי 12 שנות לימוד והלאה.

לאחר תקופת היד הקשה של חיים לוי, שנות ה-80 התחילו עם שני נציבים ששמו דגש על שיקום וטיפוח האסירים[8]. דוד מימון השיב לשירות מדיניות ששמה דגש על סדר ומשמעת.

בשנת 1987 הוחלט לחלק את השב"ס ל-4 גושים: גוש צפון, גוש מרכז, גוש שרון וגוש דרום כאשר לכל גוש מונה מפקד שכפוף לנציב, באמצע שנות ה-90 נערך שינוי נוסף כאשר חולק הארגון ל-3 מחוזות צפון, מרכז ודרום כאשר גוש שרון נכלל במחוז מרכז, בנוסף הוחלט להוסיף תפקיד חדש בשב"ס - סגן נציב בדרגת גונדר. באותה שנה נחקק חוק שמחליף את המאסר, במקרים מסוימים, בעבודות שירות ובעבודות לתועלת הציבור. חוק זה תרם לירידה בכמות האסירים[9].

שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאפיינו בהתרחבות מתקני הכליאה של שירות בתי הסוהר, התפתחות הגישה השיקומית והקלה בבעיית הצפיפות בבתי הסוהר.

בשנות ה-90 נבנו שני בתי כלא חדשים ומודרניים שפועלים באוריינטציה שיקומית, צלמון וחרמון, ובית מעצר הדרים שהוקם מתוך תפיסה חדשנית הדוגלת בהחזקת האסירים על פי חוק כבוד האדם וחירותו. בית סוהר חרמון, הוא המרכז הטיפולי הגדול בארץ, הבנוי כולו ממחלקות הטיפוליות המתנהלות במתכונת של קהילה טיפולית המונה עד 40 מטופלים.

בעקבות חתימת הסכמי אוסלו נסגרו כמה מבתי הסוהר הביטחוניים שבשטחים וכמה מהם נמסרו לידי הרשות הפלסטינית. כתוצאה מכך השתפרו תנאי האסירים ובעיית הצפיפות, שאפיינה שנים רבות את בתי הכלא בישראל, זכתה להקלה.

בעקבות עתירה לבג"ץ שהוגשה בנושא התייחדות אסירים, ובעצת מומחים מתחום הקרימינולוגיה, החליט שירות בתי הסוהר לאפשר מפגשי התייחדות של אסירים ואסירות, שאינם זכאים לחופשה, עם בני או בנות זוגם בתדירות של אחת לחודש[1]. לראשונה בשנת 1998 החליט הנציב עמוס עזאני לקבוע מטרות ומדיניות של השב"ס לטווח הארוך. עזאני הסתייע במומחים מהאקדמיה, באנשי הסגל הבכיר ובסוהרים ויחד גיבשו תוכניות עבודה בתחומים של מדיניות כלפי אסירים, מדיניות הארגון ועוד.עמוס עזאני מתאר[1]:

"זו הייתה תקופת הארה. שיתפנו בדיונים האסטרטגיים אנשים מכל תחומי השב"ס בלי פערי דרגות. השתתפו בהם אפילו סוהרים"

המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות האינתיפאדה השנייה שפרצה בשנת 2000 אוכלוסיית האסירים הביטחוניים גדלה בקצב מהיר ואיתה חזרה גם בעיית הצפיפות והמחסור במקומות כליאה. בעקבות כך נפתח מחדש כלא דמון שאכלס שוהים בלתי חוקיים מהרשות הפלסטינית. גם אגפים מסוימים בבתי הכלא, שיועדו לאסירים פליליים, הוכשרו לקלוט אסירים ביטחוניים.
עשור זה מתאפיין גם בבנייה מואצת של בתי סוהר בארץ כאשר חלקם מיועדים לאוכלוסיות מיוחדות. בשנת 2001 נפתח בית סוהר מג"ן, המיועד לאסירים פגועי נפש וטעוני פיקוח, בו שמים דגש על טיפול מקצועי וחינוך.

בשנת 2003 נפתח כלא אופק לאסירים קטינים עד גיל 18, שעד אז שוכנו באגפים מיוחדים בבית סוהר השרון. בית הסוהר פועל במתכונת טיפולית ושיקומית תוך מתן מענה לצרכים המיוחדים של הנערים הכלואים.

בין השנים 2005–2006: בתי סוהר ביטחוניים, כלא מגידו, כלא קציעות וכלא עופר שהיו בשליטת צה"ל, עברו לידי שירות בתי הסוהר. במקביל הועברו בית מעצר קישון, בית מעצר תל אביב ובית מעצר ירושלים מידיה של משטרת ישראל גם כן לידי שירות בתי הסוהר. שינויים אלו במתקני הכליאה הצבאיים שהחזיקו אסירים ביטחוניים, דרשו גיוס כוח אדם לשירות בתי הסוהר וב-14 בפברואר 2005 התקבל תיקון לחוק שירות ביטחון שמסמיך את שר הביטחון להורות על מעבר של חיילי חובה מצה"ל לשב"ס.

פעולות אלו הפכו את השב"ס לארגון הכליאה הלאומי הבלעדי בישראל[9].

בשנת 2005 עברה אל מטה שירות בתי הסוהר ברמלה שלוחה של המטה הארצי של משטרת ישראל ששכנה לפני כן בבניין המשטרה הבריטית ביפו.

ב-2 בדצמבר 2010, באסון הכרמל בו שריפת ענק כילתה עשרות אלפי דונמים של יער ואף יישובים בסביבת הר הכרמל, ניספו 37 סוהרים אחרי שאוטובוס בו נסעו בדרכם לפינוי כלא דמון נלכד באש והתלקח. רוב ההרוגים היו צוערים בקורס הקצינים של השב"ס[10]. סוהר נוסף נפטר מפצעיו לאחר 9 ימים[11].

ב-23 בפברואר 2014 בבית הסוהר רימונים ירה האסיר סמואל שיינביין בשלושה סוהרים ולאחר מכן התבצר בתא השירותים. סוהר אחד נפצע קשה ושניים במצב קל. כוחות מיחידת מצדה של השב"ס יחד עם אנשי הימ"מ שפרצו לכלא ירו בו למוות. בוועדת חקירה שהקים שב"ס התברר כי שיינביין ככל הנראה הבריח את הנשק אל תוך הכלא בעת שהיה בחופשה שבוע קודם לכן, בשב"ס נבדק גם מצב שבו היה שיתוף פעולה של שיינביין עם אחד מעובדי בית הסוהר.

ב-2015 מונתה לראשונה נציבה מתוך הארגון, רב גונדר עפרה קלינגר.

נתונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי העשור השני של שנות האלפיים, מוחזקים בשב"ס כ־65% (10,300) אסירים פליליים מתוכם 45% שפוטים ו20% עצורים. וכ-35% (5,600) אסירים ביטחוניים, מתוכם 21% שפוטים ו-14% עצורים.

בחלופות כליאה כגון עבודות שירות ישנם כ-2100 אסירים ברישיון וכ-550 אסירים בפיקוח אלקטרוני. מספר האסירים כפוף ל"תקן כליאה" שאמור להורות למערכת כמה אסירים ועצירים מערכת הכליאה יכולה להכיל. אם מספר האסירים (שמוחזקים בפועל) עובר את התקן רשאית הנציבה להורות על קיצור עונשם של אסירים השפוטים לתקופות מאסר של עד 4 שנים ואסירים השפוטים מעל 4 שנים וזכו בשחרור מוקדם על ידי ועדת השחרורים, וכל זאת על פי התקופות הנקובות בחוק, על מנת להקל על העומס והצפיפות בבתי הסוהר. שחרור כזה קרוי "שחרור מנהלי".

שנה מספר כלואים הערות
1952[12] 1,050
1959[13][14] כ-1,200
1966[15] 1,656 1049 יהודים ו-607 בני מיעוטים
1968[16] 3,300 1,600 ישראלים מתוכם 610 בני מיעוטים
1973[17] 4,522 2,416 בשטחים, 637 בני מיעוטים מישראל
1976[18] 5,852 2,625 פליליים, 3,227 ביטחוניים
2012[19] כ-20,000 12,660 פליליים

תקציב[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקציב שב"ס לשנת 2018 עמד על 3.4 מיליארד ש"ח. התקציב כלל הוצאות שכר במעט מעל 2 מיליארד ש"ח עבור 9,020 עובדים, כ-530 מיליון ש"ח לפנסיות, ו-823 מיליון ש"ח קניות, מתוכם 275 מיליון ש"ח לתחבורה ולוגיסטיקה, 124 מיליון ש"ח לאחזקת מבנים, וכ-124 מיליון ש"ח לתיקון, שיקום וחלופות כליאה[20].

כח אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשירות בתי הסוהר כ-9,500 אנשי סגל, מתוכם 20% נשים, ביניהם גם בנות שירות לאומי. בתוך הסגל כלולים חיילים בשירות חובה בצה"ל, הפועלים בשירות בתי הסוהר על פי סעיף 24 לחוק שירות ביטחון התשמ"ו-1986 המהווה הוראת שעה שמוארכת מדי כמה שנים על ידי הכנסת.

לפחות עד שנות ה-80 תפקיד הסוהר סבל מדימוי נמוך, ולכן לא היו מועמדים ראויים לגיוס. לאחר הבריחה מכלא רמלה בשנת 1979, אמר נציב בתי הסוהר, חיים לוי, ש"שליש מהתקן בשירות בתי הסוהר פנוי בגלל חוסר עובדים. האנשים הבאים אל השירות הזה — בחלקם הגדול - אינם מתאימים לתפקיד."[21] בדצמבר 1986 ציין נציב בתי הסוהר דוד מימון, ש-60% מהסוהרים שגויסו באותן שנים לשירות, לא עמדו בקריטריונים שנקבעו לגיוס סוהרים. מימון הורה שלא לגייס יותר מועמדים שאינם עומדים בקריטריונים[22]. איכות כח האדם בשירות השתפרה לקראת סוף שנות ה-80, כאשר שופרו תנאי הסוהרים[1].

מדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-80 שונה צבע המדים מחאקי וירוק[23] למדים כחולים, וכן כומתת הארגון הוחלפה מירוק לשחור.

בשנת 2011 הוחלפו המדים לצבעים אפור כהה (מכנסיים) ואפור בהיר (חולצה) בחולצת המדים יירקמו שני דגלי מדינה על החזה והכתף. ההחלטה בדבר שינוי המדים התקבלה על ידי נציב בתי הסוהר וסגל הפיקוד ומטרתה לשדרג ולייחד את הארגון. בשנת 2017 ערך הארגון מתיחת פנים, שבה הוחלפו מדי הסוהרים לחולצה תכלת ומכנסיים שחורים, דרגותיהם הוחלפו מזהובות לכסופות, ודגל הארגון הוחלף מירוק-צהוב, שהיה מראשית הארגון, לדגל בצבעים כחול ולבן שבמרכז סמל שב"ס ולצידו בקטן דגל ישראל.

דרגות שירות בתי הסוהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דרגות שירות בתי הסוהר
דרגות שירות בתי הסוהר
דרגות שירות בתי הסוהר
עיטורי שירות בתי הסוהר
עיטורי שירות בתי הסוהר

סוהרים (בעלי דרגות אחרות)

  • סוהר
  • רב סוהר (ר/ס)
  • סמל
  • סמל ראשון (סמ"ר)
  • רב סמל (רס"ל)
  • רב סמל ראשון (רס"ר)
  • רב סמל מתקדם (רס"ם)
  • רב סמל בכיר (רס"ב)
  • רב נגד (רנ"ג)

דרגות קצונה

  • מישר משנה (ממ"ן)
  • מישר
  • כלאי
  • רב כלאי (ר/כ)
  • סגן גונדר (סג"ד)
  • גונדר משנה (גנ"מ)
  • תת-גונדר (תג"ד)
  • גונדר
  • רב גונדר - נציב בתי הסוהר

מבנה ארגוני של שירות בתי הסוהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש שירות בתי הסוהר עומד נציב בדרגת רב גונדר. תחת פיקוד הנציב נמצאים יחידות הנציבות ויחידות השדה. בנציבות ישנם שלושה אגפים - אגף מטה, אגף מבצעים ואגף האסיר; ובתי הסוהר פזורים בשלושה מחוזות - צפון, מרכז ודרום.

נציב/ת בתי הסוהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל נציב בתי הסוהר עד 2018

מעטים היו נציבי שב"ס שהגיעו משורות הארגון, ורובם מונו לתפקיד לאחר שנות פעילות רבות מחוץ לארגון. נציבי שירות בתי הסוהר לאורך השנים:

מס"ד שם הנציב תקופת הכהונה הערות
1 גרו גרא 1949-1951
2 רם סלומון 1951-1952
3 ד"ר צבי חרמון 1952-1958
4 אריה ניר 1958-1976 הגיע ממשטרת ישראל
5 חיים לוי 1976-1981 הגיע ממשמר הגבול
6 ד"ר מרדכי ורטהיימר 1981-1985 הגיע משירות המדינה
7 רפאל סוויסה 1985-1986 היה ראש מועצה וחבר כנסת
8 דוד מימון 1986-1987 הגיע מצה"ל
9 לוי שאול 1987-1990 הגיע ממשטרת ישראל
10 גבי עמיר 1990-1993 הגיע ממשטרת ישראל
11 אריה ביבי 1993-1997 הגיע ממשטרת ישראל
12 עמוס עזאני 1997-2000 הגיע ממשטרת ישראל
13 אורית אדטו 2000-2003 הגיעה מצה"ל-כקחנ"ר
14 יעקב גנות 2003-2007 הגיע ממשטרת ישראל
15 בני קניאק 2007-2011 הגיע ממשטרת ישראל
16 אהרן פרנקו 2011-2015 הגיע ממשטרת ישראל
17 עפרה קלינגר מנובמבר 2015 בין הבודדות שהגיעה משורות הארגון

יחידות הנציבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אגף מטה - מנהל תכנון, מנהל תמיכה לוגיסטית, מנהל טכנולוגיות
  • אגף האסיר - חטיבת כליאה, חטיבת התקון, קצין רפואה ראשי-קרפ"ר, רבנות, מערך תעסוקה
  • אגף מבצעים - חטיבת הביטחון, חטיבת המודיעין
  • מנהל משאבי אנוש - מחלקת הסגל, מחלקת רווחה
  • הלשכה המשפטית
  • דובר שירות בתי הסוהר - תקשורת, הסברה, קשרי ציבור, קשרי חוץ, יחידת ההפקות. דובר שירות בתי הסוהר אמון על הקשר של שב"ס עם התקשורת בארץ ובעולם, עם הציבור באופן ישיר דרך פניות הציבור, שליחת נציגי שב"ס להרצאות וכנסים ודרך ביקורים במתקני שב"ס. בנוסף אחראי הדובר על קשרי החוץ של הארגון, בעיקר עם ארגוני כליאה עמיתים בעולם. דובר שירות בתי הסוהר הוא גם ראש מחלקת תקשורת והסברה ובתפקיד הדובר מוצב קצין בדרגת גונדר משנה (גנ"מ). הדובר כפוף ישירות לנציב בתי הסוהר, והוא חבר בסגל הפיקוד הבכיר של הארגון.
  • מחלקת ביקורת
  • מנהלת תפני"ת - תכנון, פיתוח, ניהול, תיאום.

יחידות מיוחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – יחידת מצדה, יחידת נחשון
רכב להובלת כלואים של יחידת נחשון, אשדוד, 2015
רכב של יחידת נחשון ליד בית המשפט בתל אביב. ליד הרכב סוהר המחזיק בידיו נשק ואזיקים.

כמו גופי ביטחון רבים בישראל, גם לשב"ס מפעיל יחידות מובחרות:

  • יחידת מצדה - יחידת ההשתלטות המיוחדת של שירות בתי הסוהר, יחידת עילית, מטכ"לית , ייעודה של היחידה הוא לתת מענה מבצעי איכותי לאירועי קיצון במתקני הכליאה של הארגון בפריסה ארצית[24].
  • יחידת נחשון - (בעבר נקראה "אב"מ") מהווה יחידת התערבות, אבטחה, הפעלת אגפי הכליאה בבתי המשפט וליווי מרכזית של שירות בתי הסוהר ומבצעת משימות ביטחוניות מיוחדות הנגזרות מתפקידי שב"ס[25].
  • ימ"ר דרור - יחידת מודיעין מיוחדת שרבות מפעולותיה סודיות. היחידה מופעלת אך ורק על ידי נציב בתי הסוהר וראש חטיבת המודיעין. בין פעולותיה הספורות שניתן לגלות הן: לוחמה בסמים, אמצעי לחימה ועוד. אחד מהתמחויות היחידה היא להתחפש ולהתערבב באוכלוסייה.
  • יחידת צור - יחידה למעקב אחר עברייני מין[26], הכוללת קציני פיקוח העוקבים אחר כ-1300 עברייני מין שאובחנו כמסוכנים לחברה וסיימו לרצות את עונשם, יותר משליש מהמפוקחים הם פדופילים והשאר אנסים. היחידה הוקמה ב-2006 מתוקף חוק מיוחד המאפשר מעקב ופיקוח אחר עברייני מין כדי לוודא שאינם מפירים צווי בתי משפט האוסרים עליהם מגע עם ילדים וכדומה. המעקב מתבצע עקב הסבירות הגבוהה לכך שעברייני מין נוטים להכות שוב ולפיכך פועלים פקחי היחידה למניעת תקיפות מיניות . פעילות היחידה מתבצעת חלקה בחשאיות וחלקה באופן גלוי. פקחי היחידה מפתיעים לעיתים את העבריין המשוחרר בביתו ובמקום עבודתו, ולעיתים אף עוקבים אחריו כשהוא יוצא מביתו. בשנת 2018 אישרה וועדת החוקה של הכנסת את הצעתו של השר לביטחון פנים גלעד ארדן להעניק לקציני הפיקוח של היחידה את הסמכות למעצר.

מתקני כליאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלא צלמון

מתקני הכליאה של שירות בתי הסוהר ממוקמים באתרים של מתקנים מימי המנדט הבריטי שעליהם הוספו לאורך השנים מבנים נוספים, וכן במתקני כליאה חדישים שהוקמו במהלך השנים.

בתחילת המאה ה-21 הוכנה תוכנית לבניית מתחם כליאה חדש בצומת מגידו לצד כלא מגידו הישן[27]. ביוני 2018, עוד בטרם הוחלט על מספר בתי הכלא שייבנו במתחם, הונחה אבן פינה באתר[28].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקמת המדינה, בתי הסוהר ששימשו את הבריטים בתקופת המנדט נסגרו ובמקומם הוחלט להקים בית סוהר מרכזי ליד תל-מונד[29]. בינתיים פעל בית הסוהר ביפו באחריות ההגנה[30] ולאחר מכן צה"ל, והוא הועבר חלקית לאחריות משטרת ישראל באוגוסט 1948[31]. משטרת ירושלים שפעלה בנפרד ממשטרת ישראל, הפעילה מתקן כליאה משלה בבית סטורס ברחוב הנביאים בעיר[32]. מתקן זה נסגר בסוף 1948[33].

בעקבות הצפיפות בבתי הכלא בשנת 1951 הוחל בזירוז בניית בית סוהר מרכזי ברמלה ובמקביל החלו להכשיר את בית המעצר בחיפה למבנה של בית סוהר. כן הוחלט על הקמת כלא שטה וכלא בבאר שבע[34].

בנובמבר 1952 הושלמה בנייתו של מחנה האסירים מעשיהו שנועד לאכלס אסירים ברמת ביטחון נמוכה שרובם שפוטים למאסר ראשון. מחנה מעשיהו הוקם באוריינטציה שיקומית ומטרתו הייתה לשלב את האסירים המשוחררים חזרה בקהילה. האסירים קיבלו הכוונת מקצועית, חינוך, פעילויות ספורט ועוד. בשנה זו נפתח כלא שטה, שבו שיכנו אסירים ביטחוניים[1].

על כן, בסוף שנת 1952 ניהל שירות בתי הסוהר חמישה מתקני כליאה: כלא תל מונד, בית הסוהר ביפו, בית המעצר בחיפה, כלא שטה ומחנה מעשיהו. הקיבולת המומלצת של חמשת המתקנים היה 710 אסירים, אולם בפועל נכלאו כ-1050 אסירים[12]. בשנת 1953 גדל מספר האסירים ל-1,100 וגברה הצפיפות, שהתבטאה בכך שאסירים נאלצו לישון על הרצפה ובמסדרונות ואסירים אחרים הוחזקו בבתי מעצר של המשטרה. בשנה זו נאלץ השב"ס לשחרר שחרור מוקדם כ-100 אסירים בשל מצוקת הצפיפות.

בשנת 1953 הוקם בית כלא דמון בעזרתם של האסירים עצמם ששיפצו את מבני הכלא ששימשו פעם מחסן טבק וחווה חקלאית ערבית. בית המעצר בחיפה פעל כבית סוהר עד שכלא רמלה הגיע לקיבולת מלאה בשנת 1954. גם בית הסוהר ביפו נסגר בשנה זו.

בשנת 1959 היה השירות אחראי על שבעה מתקני כליאה: כלא תל מונד, כלא רמלה, כלא דמון, כלא שטה, בית סוהר נווה תרצה, תחנת המיון ברמלה ומחנה מעשיהו[13].

לאחר מלחמת ששת הימים הוקמו שלושה מבני כליאה מיוחדים מחוץ לתחומי הקו הירוק: כלא שכם, כלא טול-כרם וכלא חברון, ובתוך תחומי הקו הירוק הוסב בית הסוהר אשמורת (כלא בית ליד) לכליאת אסירים ביטחוניים, וכלא הנשים הועבר לתחנת מיון האסירים שבכלא מעשיהו. בגלל הצפיפות שבבתי הסוהר הביטחוניים הוכשר בשנת 1969 גם בית הסוהר באשקלון ובכלא באר שבע הוקמו מבנים נוספים שתכליתם הייתה להחזיק את האסירים הביטחוניים.

בשנת 1970 הושלמה בנייתו של בית סוהר אשל בבאר שבע היה לבית הסוהר הגדול ביותר בארץ שיועד לאכלס כ-900 אסירים בדרגת ביטחון מרבית. בשנת 1978 נפתח בית המעצר ברמלה שקלט כ-300 אסירים ששהו לפני כן בבית המעצר כפר יונה בתנאים קשים. לימים שונה שמו של בית המעצר לבית מעצר ניצן על שמו של רוני ניצן, מפקד הכלא, שנרצח על ידי האסיר הנמלט הרצל אביטן. בשנת 1996 הוקם בית הסוהר צלמון, בית הסוהר זה נבנה באופן מודרני על שטח רב והיה תחילה כבית סוהר טיפולי, בשל מחסור במקומות כליאה כיום מתפקד בית הסוהר לאסירים שפוטים, וכן כבית מעצר מרכזי שהחליף את בתי המעצר בסביבתו בניהם "בית מעצר טבריה", שנתיים מאוחר יותר הוקם בית הסוהר חרמון, שהוקם כבית סוהר טיפולי בעל רמת ביטחון מזערי, בית הסוהר נקרא על שמו של נציב שב"ס לשעבר צבי חרמון.


בשנים 2006-2001 נבנו שלושה בתי סוהר פליליים חדשים: דקל בשנת 2001, רימונים וגבעון בשנת 2004, ובית סוהר ביטחוני חדש בית הסוהר רמון שנפתח בשנת 2006, סמוך לכלא נפחא[35].

במהלך השנים 2007-2005 הועברו כלל בתי המעצר שהיו בידי משטרת ישראל, ובתי הסוהר הביטחוניים שהיו בידי צה"ל והוחזקו ע"י המשטרה הצבאית, לידי שירות בתי הסוהר, ובכך הפך שב"ס לגוף רחב יותר במערך ביטחון הפנים המכונה "ארגון כליאה לאומי" בעל 32 מתקני כליאה.

שטח מחיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית בתי הסוהר, כולל האסירים הפליליים והביטחוניים, הגיעה בשנת 2008 לכ-25,000. הגידול הרב באוכלוסיית האסירים השפיע גם בעשור זה על בעיית הצפיפות כאשר השטח הממוצע לאסיר עומד על כ־3.2 מ"ר לעומת התקן הבינלאומי הדורש לפחות 6 מ"ר. בנוסף קיימים מספר מבנים אשר הוגדרו כלא ראויים למגורי אדם אך מפאת הצפיפות הוחלט להמשיך להחזיק אותם כמבני כליאה. למשל כלא דמון, שנסגר בשנת 2000 עקב היותו בלתי ראוי למגורי אדם, נפתח שוב בשנת 2001 ומאכלס בתוכו כ-500 אסירים[1].

בסוף שנת 1976 היה שטח המחיה הממוצע של אסיר כ-2.2 מ"ר[18]. בסוף 1986 העריך הנציב הנכנס, דוד מימון ששטח המחיה הממוצע של אסיר הוא 3 מ"ר[36]. שטח המחיה הממוצע לאסיר בישראל בשנת 2018, נמוך מן הסטנדרט המקובל במדינות דמוקרטיות והוא נמוך מ-3 מ"ר לאסיר. בבג"ץ האגודה לזכויות האזרח נגד השר לביטחון פנים קבעו השופטים שעל שירות בתי הסוהר להעלות את שטח המחיה לאסיר ל-4.5 מ"ר כולל שירותים ומקלחת. לצורך כך גובשה תוכנית שעיקריה:

  • פיתוח והרחבת חלופת ענישה וכליאה הכוללת הגדלת עונש עבודות השירות למאסרים קצרים, מיצוי חלופות המעצר בפיקוח אלקטרוני לעצורים, הקמת בית מעבר ועוד.
  • בינוי מאסיבי של מתקני כליאה. הוחלט על בניית ארבעת אלפים מקומות כליאה חדשים בפרישה על פני מספר שנים.
  • הוקמה מנהלת חדשה בשב"ס-מנהלת תפני"ת (תכנון, פיתוח, ניהול, תיאום).

בתי הסוהר ובתי המעצר של שירות בתי הסוהר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית סוהר דמון בכרמל

ברמת ביטחון מרבית:

לאסירים ביטחוניים:

לאסירים עם יתרה של עד שבע שנים:

לאסירים עד 5 שנים:

בתי סוהר אחרים:

בתי מעצר:

למסתננים:

בית סוהר לנוער:

בית סוהר לנשים:

אבחון ומיון אסירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסירים עוברים מיון לבתי הכלא השונים על בסיס של שני שיקולים: השיקול הביטחוני וצרכי המערכת אל מול השיקול הטיפולי. השיקול הטיפולי קיבל חשיבות רבה עם מינוי הנציב ד"ר צבי חרמון ששם את עצמו בראש ועדת המיון ואף עסק במיון בפועל.

מרכז המיון הראשון הוקם בכלא רמלה ומשנת 1956 החלו לשלוח אליו אסירים שנדונו ל-3 חודשי מאסר ומעלה. בשנת 1960 הועבר מרכז המיון והאבחון לכלא תל מונד ושם אובחנו אסירים שנדונו לחצי שנת מאסר ומעלה על בסיס סוג העבירה שביצעו, מבדקים פיזיים וסוציאלים, עבירות קודמות ואזור מגורים.

בשנת 1962 עבר המרכז לכלא מעשיהו, כאשר בתקופות שונות שוכנו במקום כ-100 אסירים בתנאי צפיפות קשים שהקשו על תהליך המיון.

בשנת 1967 הועבר מרכז האבחון והמיון לכלא אשמורת שם מויינו אסירים שנשפטו לתקופה שבין שלושה חודשים ל-5 שנים כאשר אסירים שנשפטו לתקופות מאסר ארוכות יותר נשלחו ישירות לכלא רמלה ללא אבחון ומיון, נערים נשלחו ישירות לכלא תל מונד ונשים נשלחו ישירות לבית סוהר נווה תרצה.

בשנת 1980 עבר מרכז המיון לבית המעצר ניצן ושם הוחלט שיש צורך למיין גם את האסירים שנשפטו ל-5 שנות מאסר ומעלה.

בעקבות דו"ח ועדת קנת, שהתריע על ליקויים במיון האסירים, נפתחו מרכזי מיון ואבחון גם במחוז דרום ומחוז צפון.

בשנת 1994 הוחלטה לרכז שוב את תהליכי המיון והאבחון בבית המעצר ניצן ולהוסיף לתהליך אנשי צוות כגון נרקולוגים, מאבחני דת, פסיכולוגים תעסוקתיים ועוד.

בעשור השני של שנות האלפיים, מרבית האסירים הפליליים, מלבד נוער, נשים ואסירים טעוני הגנה, עוברים תהליכי מיון ואבחון בבית המעצר ניצן, כאשר שלוחות שלו מפוזרות בבתי מעצר שונים[1].

סוגי האגפים בבתי הכלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אגף מעבר - בו שוהים אסירים במשך מספר ימים, האסירים עוברים ממתקן למתקן עם ליווי השב"ס לבתי משפט, בתי חולים וכו'.
  • אגף מיון - נקודה למיון ולאבחון אסירים על ידי ועדה הקובעת את בית הסוהר המתאים לכל אסיר. באגף זה נמצאים אסירים שפוטים ועצורים.
  • אגף משתלבים - בו שוהים אסירים חדשים שנכנסו לבית הסוהר. חלק מהאסירים באגף זה הם בעלי מגבלות ביטחון בכל הקשור ביציאה מהאגף לעבודה, לחינוך לקנטינה וכו'.
  • אגף מתקדמים - מיועד לאסירים שהוכיחו התנהגות חיובית באגף המשתלבים ומנהלים סדר יום מתפקד של עבודה או לימודים בתוך כותלי בית הסוהר, יקבלו זכויות יתר כמו ביקור פתוח.
  • אגף בידוד (צינוק) - נועד לאסירים שנידונו לעונש בידוד באגף בידוד. באגף זה שמים דגש רב על פיקוח ועל שליטה.

אגף זה גם נקרא צינוק בשל תאי הפרדה קטנים האסירים השוהים בו סגורים למשך היום, למעט אפשרות של שעה טיול בחצר האגף-כמו כן תאי הבידוד מצולמים בדגש על ביטחון האסירים מאפשרות של פגיעה עצמית, וכן קיימים גם תאי "חללית", אלו תאים קטנים יחסית שכל קירות התא מרופדים כדי למנוע מאסיר לפגוע בעצמו מקיר התא, ובנוסף אין בתא זה דבר וכל מה שצריך האסיר מזעיק את הסוהר, לרוב אסירים מוכנסים לתא כזה במצב של התנהגות קיצונית או מצב של פגיעה עצמית יהיה רשאי קצין שב"ס באישור מפקד הכלא לכבול אסיר למיטה לצורך הגנה ורגיעה.

  • אגף לאסירים נקיים מסמים - נ"ס - באגף זה שוהים אסירים שאינם משתמשים בסמים ואשר עוברים בדיקות יום-יומיות לגילוי סמים. אסיר שנמצא כי השתמש בסמים באגף זה מורחק ממנו.
  • אגף לאסירים טעוני פיקוח - מיועד לאסירים בעלי פיגור שכלי קל או בעלי הפרעה נפשית הזקוקים לסיוע טיפולי ואינם יכולים להשתלב באגפים הרגילים.
  • אגף מחלקת בריאות הנפש – מב"ן - אגף זה ממוקם רק בכלא מג"ן וכוללת שתי מחלקות פסיכיאטריות, אחת פתוחה ואחת סגורה, ושירות רפואי. באגף זה מאושפזים הן עצורים והן אסירים, חלקם מרצון וחלקם מכפייה, על פי צו שופט לצורך הסתכלות פסיכיאטרית או לפי החלטת פסיכיאטר מחוזי.
  • אגף לחולים כרונים - בו שוהים אסירים במצב רפואי כרוני שאינם יכולים לשהות בתנאי מאסר רגילים. אסירים אלה נמצאים בהשגחה צמודה. אגף זה קיים רק בכלא מג"ן ובכלא מעשיהו.
  • אגף לחולי שחפת - אגף שקיים במרכז הרפואי של שב"ס (מר"ש) ומופעל על פי הצורך.
  • אגף לקשישים - אגף פתוח המאכלס אסירים קשישים. רוב האסירים ששוהים באגף זה הם חולים וזקוקים לטיפול רפואי שותף.
  • אגף אזרחי - בו שוהים אסירים שמרצים מאסר אזרחי ולא פלילי, כגון בגין אי תשלום קנס, חוב, מזונות או אי מתן גט.
  • אגף לאסירים שומרי מצוות - לש"מ - מיועד לאסירים המעוניינים לנהל אורח חיים דתי-יהודי, הם משתתפים במדרשות שיעורי דת ותפילות באגף.
  • אגף טעוני הגנה - בו שוהים אסירים שיש צורך להחזיקם בנפרד מאסירים אחרים בבית הסוהר, למשל על רקע של חשש מ"חיסול חשבונות". התנועה שלהם מחוץ לאגף היא מוגבלת אך הם עדיין יכולים להשתלב בפעילויות השונות. זהו אגף בעל רמת ביטחון מרבית.
  • אגף הפרדה - ובו מוחזקים אסירים בהפרדה מאסירים אחרים בשל היותם בעלי סיכון לביטחון המדינה או שיש חשש שאסירים אחרים יפגעו בהם. מפקד מחוז או מפקד בית הסוהר רשאי להורות על הפרדת אסיר. בדרך כלל ההפרדה מדובר בהפרדת יחיד או הפרדה זוגית.
  • אגף שוהים בלתי חוקיים - מיועד לאסירים שהגיעו מחוץ לארץ ומהרשות הפלסטינית ונכנסו לארץ ללא אישור. האסירים שוהים בדרך כלל לתקופות קצרות ולאחר מכן מגורשים חזרה.
  • אגף ביטחוני - ובו מוחזקים אסירים או שפוטים על עבירות נגד ביטחון המדינה. אסירים ביטחוניים מופרדים משאר האסירים.
    אגפי שיקום
    שיקום קבוצתי - מיועד לאסירים שהוכיחו התנהגות טובה בכלא ושנותרה להם תקופה של 42 חודשים ומטה עד תום 2/3 מתקופת מעצרם או שחרורם. אסירים אלה יוצאים לעבוד מחוץ לכלא מדי יום כאשר הם מלווים בסוהר או באדם מטעם המעסיק שהוסמך להיות מלווה, ושבים ללון בכלא בסוף יום העבודה.
שיקום פרטני - מיועד לאסירים שיתרת מאסרם 18 חודשים ומטה עד תום 2/3 מתקופת מעצרם או שחרורם המלא והם מקיימים את התנאים שנקבעו בתקנות השיקום כמו התנהגות טובה, ולאחר ששהו מספר חודשים באגף השיקום הקבוצתי, ואינם מהווים סיכון לשלום הציבור. אסירים אלה יוצאים לעבוד מחוץ לכלא ללא ליווי.
שיקום דתי - שיטת שיקום המופעלת בישראל מתחילת שנות השמונים על מנת לתת מענה לאסיר המבקש לחזור בתשובה. התוכנית הוקמה בהשראת הרב הראשי של שירות בתי הסוהר באותה עת, הרב אברהם חזן, ובביצוע של הרב מאיר חי הכהן קצין דת ראשי. התוכנית זכתה להצלחה זמן קצר לאחר הקמתה ובעקבותיה הוקמו אגפים במספר בתי סוהר בארץ וכן מדרשות תורניות בבתי הסוהר הפליליים[1]. מטרת התוכנית היא לעזור למשתקם ולבנות בקרבו התנהגות חיובית, הסתגלות לחברה לא עבריינית גם בתוך הכלא וכך להגביר את סיכויו להשתקם. באגף כזה לומד האסיר מטבעות לשון, דפוסי התנהגות ונורמות אשר לא היה רגיל אליהן ומנסה לסגל את עצמו לשתי המסגרות אליהן הוא שייך: הכלא והדת. הדת אף מעניקה לאסיר דרך בה יוכל למצוא לעצמו משמעות חדשה ומיטיבה לחיים שייתכן ותעזור לו בתהליך השיקום[37].
אסירים שקיימו אורח חיים דתי לפני כניסתם לכלא מופנים בדרך כלל לאגף הדתי על ידי מרכז המיון והאבחון. השהייה באגפים אלה היא בתנאי שהאסיר אינו משתמש בסמים ושתפקודו תקין.
במהלך שנות ה-2000, שהו באגפי השיקום הדתי כ-200 אסירים ובמדרשות התורניות לקחו חלק כ-400 אסירים[1].
  • אגפי טיפול - בשירות בתי הסוהר קיימים אגפי טיפול שונים, לדוגמה מחלקה לטיפול ושיקום עברייני מין - מחלקה שקיימת במספר בתי כלא בארץ, ומטפלת באוכלוסייה של עברייני מין מכל הסוגים באמצעות טיפול קבוצתי בעיקר, שמיועד להפחתת הסיכון שישובו לבצע עבירות לאחר שחרורם. מחלקת "בית התקווה" - מחלקה מיוחדת המטפלת בגברים נקיים מסמים שנשפטו על עבירות אלימות במשפחה. אסירים, המתחייבים לכללי המחלקה, משתלבים בפעילויות חינוך ותעסוקה בכלא[38][9].
אגף לגמילה מסמים (מג"ש - מרכז גמילה שיקומי) - אגפים שנועדו לתת טיפול גמילה אינטנסיבי לאסירים שאובחנו כמתאימים לתהליך הגמילה מסמים. האסירים שוהים באגף זה במשך תשעה חודשים לפחות ובו הם מקבלים טיפול קבוצתי, טיפול משפחתי, פעילויות חינוך, מדריכי גמילה שהם מכורים נקיים מסמים המועסקים כצוות מקצועי כחלק מתהליך השיקום וניהול של האסירים את חיי קהילה באגף. קיימות מחלקות לטיפול בעברייני תעבורה, עברייני מרמה, עברייני אלימות כללית, אגפי טיפול בהתמכרויות ועוד.

שימוש בסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי עדויות אסירים, משנות ה-50 היה שימוש רווח בסמים בבתי הכלא תוך העלמת עין של הסוהרים[39]. בבתי הסוהר נעשה צעדים למנוע הברחת סמים לתוך הכלא בעת ביקורים[40]. כן הוחזקו בבידוד אסירים ששבו מחופשה והיו חשודים בהברחת סמים לכלא עד ליציאת הסמים המוברחים מגופם[41].

בסוף שנות ה-70 אמרה הקרימינולוגית חיה הייכל שכ-60-70% מהאסירים היהודיים משתמשים בסמים ורבים מהם החלו להשתמש בסמים בבית הכלא. במסגרת ניסוי נעשה חוקן ל-100 אסירים ונמצא סמים אצל 70 מתוכם[42]. במסגרת המאבק בסמים הוקם אז אגף לגמילה מסמים שהכיל 50 אסירים. מנגד, נקבע נוהל של ביצוע חוקן לאסירים ששבו לבית הסוהר מחופשה. חלק מהאסירים, שהתנגדו לביצוע החוקן, נקשרו לפני ביצוע החוקן. אח בית הסוהר ברמלה שביצע חוקן באסירים רבים העיד שרבים מהאסירים איימו עליו שהוא ישלם על ביצוע החוקן בהם[43]. באפריל 1980 קבע בג"ץ שביצוע חוקן לאסירים בניגוד לרצונם אינו חוקי[44] וביצוע החוקנים הופסק.

על פי אחת ההשערות, הצפיפות בבתי הכלא הביאה להתערות של אסירים מכורים עם אסירים שאינם מכורים, מה שהביא את האסירים הלא-מכורים להתחיל להשתמש בסמים בכלא[1]. בסוף 1986 העריך הנציב דוד מימון, שכ-75% מהאסירים משתמשים בסמים[36].

בשנת 1994 הוקמה יחידת הסמים "דרור" שפועלת באמצעות מודיעין ועוסקת בהרתעה ובענישת אסירים סוחרי סמים. כן הוקמו בשנות ה-90 אגפים לנקיים מסמים (נ"ס) ברבים מבתי הסוהר. בשנת 1996 הוקמה תוכנית "שלהבת" המקדמת אסירים הנקיים מסמים מעל 15 חודשים ומשלבת אותם במערך ההסברה לנוער על סכנות השימוש בסם.

בשנת 2007 כמעט מחצית מהאסירים השתמשו בסמים. 450 אסירים שולבו במסגרות לגמילה מסמים ו-630 טופלו בתחליפי סם. ארבע מחלקות לגמילה מסמים פעלו בבית הסוהר חרמון, ובנוסף עליהן היו מחלקות לגמילה מסמים שהכילו 40 אסירים בכל אחת בבית הסוהר צלמון, במתחם השרון ובבית הסוהר דקל. כן הייתה מחלקה ל-12 אסירות נגמלות מסמים בנווה תרצה. חופשות ניתנו לאסירים כתמריץ להשתלב במסגרות לגמילה מסמים[45].

המאמצים למניעת הברחת סמים לבתי הכלא נמשכו, אל תוך שנות ה-2000, במקביל להברחות הסמים, שחלקן נעשה באמצעות משפחות אסירים, סוהרים[46] ואף עורכי דין[47].

טיפול, חינוך ושיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכניות לשיקום אסירים בישראל

אחד מיעדי השב"ס הוא טיפול באסיר בתקופת שהותו בכלא במטרה לשקם אותו ולהכין אותו לחיים שמחוץ לכלא.

המודל השיקומי בענישה הוא תוצר של הזרם הפוזיטיביסטי הרפואי בפנולוגיה, שראשיתו במאה ה-19,ובבסיסו ההנחה כי העבריין מונע ברובו על בסיס תורשתי ולכן אין לו שליטה על מעשיו. כלומר, העבריין לא בחר להיות כזה אלא הונע מדחף חזק ממנו ועל כן מטרת הענישה היא בעצם טיפול בעבריין, הנעשה על ידי דיאגנוזה של מכלול הבעיות שהניעו את העבריין לפשוע, הכנסת העבריין למסגרת טיפולית והערכת סיכויי השיקום שלו על סמך התקדמותו במסגרת הטיפול[48].

תהליך הכנסת עבריין מורשע לבית הכלא כרוכה בשלילת החופש של האסיר, בניתוקו מסביבתו ובכניסה למערכת בעלת תנאי מחיה נוקשים. מכלול הגורמים הללו עלולים להוביל לתקופת מאסר רצופה בקשיים. לכן נוסדה המסגרת השיקומית שמטרתה לסייע לאסיר בתקופה קשה זו, להדריך אותו, להטמיע בו דרכי חשיבה ופעולה נורמטיביות ולהקנות לו כלים להתמודדות עם קשיים לאחר השחרור מהכלא. כלומר, השיקום הפך בימינו לכלי המסייע לאסיר בתהליך קליטתו בבית הכלא, בנוסף לתפקידו כמשקם[49].

שב"ס מפעיל בתחומי הכלא תוכניות שיקום רבות ומגוונות אשר מטרתן להקנות לאסיר כלים לרכישת התנהגויות נורמטיביות, השכלה ומוסר עבודה ובכך לסייע לו בתהליך השיקום ולהכינו בצורה הטובה ביותר ליום בו ישתחרר מהכלא[50].

ישנן שיטות שונות המסייעות לתהליך שיקומו של האסיר בכלא כאשר השיטות הנפוצות ביותר הן שיטות טיפול למיניהן, אגפי שיקום מיוחדים תוכניות השכלה תעסוקה והכשרות מקצועיות לאסירים.

הגישה הטיפולית בשב"ס קיבלה לראשונה משנה תוקף על ידי הנציב ד"ר צבי חרמון, עובד סוציאלי במקצועו, בשנת 1952. חרמון הנהיג שיטות טיפול המתבססות על המודל הרפואי בשיתוף פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. בשנת 1952 אישר משרד המשטרה את הקמת המחלקה למיון ולטיפול אנדיבידואלי בשב"ס שתפקידיו לסייע לאסיר ולהקל על שהותו בכלא וכמו כן לאפשר לו לרכוש כלים שיסייעו לו לחזור לחברה הנורמטיבית. המחלקה פעלה כשנתיים ללא הצלחה וב-1954 הוקמה ועדה מקצועית האחראית על נושא הטיפול והשיקום ובין השאר נקבע תקן ל-14 עובדים סוציאליים לכל בתי הכלא. עם השנים, והגידול במספר האסירים, נוספו תקנים נוספים לעובדים סוציאליים ומונה עובד סוציאלי לכל בית סוהר. כאמור, לאחר המרד בכלא שטה בשנת 1958 רבים החלו לפקפק בגישה הטיפולית וראו בה הגורם המרכזי בהתרופפות סדרי הביטחון. ד"ר צבי חרמון הוחלף בנציב שהדגיש את התפיסה הביטחונית על חשבון זו הטיפולית. ממצאי דו"ח ועדת קנת, ובהמשך ועדת נוספות, התריעו על המחסור באופציות שיקומיות לאסירים בשל עומס על העובדים הסוציאליים. חשיבות הטיפול הסוציאלי השתנתה בהתאם להשקפת עולמם של הנציבים השונים ובין השאר התקיימו קונפליקטים מתמידים בין הסגל הטיפולי לסגל הביטחוני לגבי היעדים של בית הסוהר. נקודת המפנה בנושא השיקום חלה בשנת 1984 עם הקמת הרשות לשיקום האסיר והכנסת מפקחיה לכתלי הכלא על מנת להיפגש עם אסירים ולהכינם לשחרור. לצורך כך התמקד השב"ס בפיתוח תוכניות שיקום שונות לאסירים[1].

בשנת 2012 אישרה הכנסת את תיקון 42 לפקודת בתי הסוהר, שעיגנה בחקיקה, לראשונה, את תפקידו החינוכי והטיפולי של שירות בתי הסוהר. התיקון קבע שיש חובה לספק לכלל האסירים פעילות חינוך או פנאי ולספק תוכנית שיקום לכלל האסירים שהם תושבי ישראל.

רצידיביזם בארץ ובעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי סטטיסטיקות של שירות בתי הסוהר בישראל, נכון לשנת 2017, עומד שיעור הרצידיביזם (במדידה בטווח של 5 שנים- משוחררים משנת 2012) על 39%.

לשם השוואה בצרפת- 46%, בניו זילנד- 52%, ארצות הברית-45% ובאנגליה- 43%, כאשר נקודת ההשוואה מתייחסת לשנים שונות בכל מדינה, בין 2002–2010.

מחלקות ופרויקטים טיפוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשירות בתי הסוהר קיימות כיום מסגרות טיפוליות רבות המיועדות לטפל בבעיות שונות שקיימות בקרב אוכלוסיית האסירים בישראל. לדוגמה מחלקות גמילה מסמים ומאלכוהול, מחלקת אלמ"ב - אלימות במשפחה, מחלקה לאלימות כללית (עבירות כגון הריגה, קטטות, רצח וכו), מחלקות לטיפול בעברייני מין, מחלקות לטיפול בעברייני תעבורה, מחלקות לעבריינות מרמה ועוד. מטרת המחלקות הטיפוליות היא להעניק לאסיר רצף טיפולי של טיפול קבוצתי, קהילתי ופרטני, אשר יאפשר לו לא לשוב לביצוע עבירותיו לאחר שחרורו מהכלא.

חינוך בכלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתה של מערכת החינוך בכלא החלה בתחילת שנות ה-50 עם התארגנות עצמאית של אסירים בכלא מעשיהו, יחד עם הנהלת הכלא, שיזמה שיעורי עברית לאסירים עולים על ידי אסירים. האסירים נהלו גם חיי תרבות, את ספריית הכלא והוציאה עיתון חודשי. עם הזמן הצטרפו למערך החינוך גם מורים מן החוץ שלימדו את האסירים שיעורי עברית ושיעורי חשבון ברמה של בית ספר יסודי במתכונת של 4 ימים בשבוע ובבית סוהר הדרים- 5 ימים בשבוע.
בשנות ה-70 נכנס תקן חדש לכלא- קצין חינוך שתפקידו לרכז את נושא התרבות בכלא. יחד עם קצין החינוך פעלו מדריכים חברתיים שסייעו בהעברת פעילויות תרבותיות וחברתיות. אך עדיין בשנים אלו נושא החינוך לא היה מאורגן כראוי, ועדת קנת התריעה על חוסר ארגון זה ועל העדר תקציב מספיק[7]. מרכז החינוך הראשון הוקם בשנת 1984 בכלא רמלה וביוזמת הנציב מרדכי ורטהיימר. בעקבות כך הוקמו מרכזי חינוך בבתי כלא פליליים נוספים וקציני החינוך הפכו לראש תחום חינוך בבית הסוהר שבו הם מועסקים. מרכז החינוך ממוקם בחצר הכלא, רחוק מהמבנה המרכזי של הכלא, על מנת לבודד את המרכז ולהשוות לו מציאות חינוכית שונה מזו שבתוך המבנה המרכזי. בתוך הכלא קיימות שתי מערכות חינוך: פורמלית ובלתי פורמלית. החינוך הפורמלי מקנה לימודים לאסירים שלא רכשו השכלה יסודית ועל יסודית. הלימודים מתקיימים בשעות הבוקר. החינוך הבלתי פורמלי, לעומת זאת, מקנה לאסיר לימודי העשרה בתחומים שונים כמסגרת משלימה למערך ההשכלה הפורמלית כמו שיעורי ספורט, אמנות ומועברים על ידי מתנדבים. מערכת החינוך וההשכלה בבתי הכלא היא דרך נוספת לשיקומו של האסיר ולהכנתו לחיים שמחוץ לכלא. חינוך ורכישת השכלה עוזרים לאסיר לרכוש מיומנויות, מפתחים בקרבו תחושות ביטחון ומקנים לו מיומנויות למידה, כישורי חיים, תקשורת בינאישית יצירתיות והשתלבות חברתית.

תעסוקה והכשרה מקצועית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תעסוקה בבתי הכלא כהכרח עוד בתקופת המנדט ובפקודת בתי הסוהר 1971 נקבע שסירוב האסיר לעבוד ייחשב כעבירת משמעת. תחילה רק מספר מצומצם של אסירים עבדו בעבודות ניקיון ומטבח. בשלב הראשון מועסק האסיר, בהסכמתו, בעבודות תחזוקה שוטפות כגון ניקיון ואפסנאות ובשלב מתקדם יותר משתלב האסיר בקורסי הכשרה מקצועית בפיקוח משרד העבודה והרווחה כגון פחחות, ספרות ומחשבים ובסוף הקורס מקבל האסיר תעודה מקצועית. לכל אורך תקופת הלמידה מתוגמל האסיר בסכום כספי. לאחר מכן משתלב האסיר במסגרות עבודה בתוך הכלא ומחוץ לכלא, כהכנה לקראת שחרורו. המסגרת התעסוקתית תורמת רבות לשיקומו של האסיר שכן התעסוקה נותנת לו צורך בסיסי בביטוי כשרונותיו ויכולותיו ובנוסף לומד הוא דרכים להשתלבות במעגל התעסוקה, מחויבויות וזכויות המתלוות למקום העבודה. הניסיון התעסוקתי שרוכש האסיר מסייע להגדלת סיכוייו למציאת עבודה לאחר השחרור. באופן זה משתפר דימויו העצמי של האסיר, דימויו בעיני סביבתו הקרובה (שכן כעת הוא עצמאי ומסוגל לפרנס את עצמו ואת משפחתו) ודימויו בעיני החברה בכלל[51].

טיפול נפשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שב"ס מפעיל מספר שיטות טיפול בבתי הכלא השונים במסגרת אישית או קבוצתית, בתחומים שונים:

  • טיפול באמנות: זהו טיפול המקנה לאסירים דרך ויכולת להביע את תחושותיהם, להעלות את הדימוי העצמי שלהם ולתעל את הכאב שהם מרגישים באמצעות היצירה[9]. העבודה דרך האומנות היא אמצעי לתקשורת שכן היצירה מחזקת את היכולת להתמודד עם זיכרונות ואירועים, מקלה על פריקת רגשות וכן יוצרת קשר בין ההיגיון וההבעה המילולית לבין עולמות הרגש הפנימיים של היוצר. בעת הציור האדם לא מגביל את עצמו ולכן יכול להביע את רגשותיו באופן חופשי יותר[52]. האסירים משתתפים בחוגים, בקורסים ובפעילויות בהנחיית העוסקים בתחום האומנות וכן יצירות האומנות שלהם מוצגות לראווה בתערוכות בבתי הסוהר ובמוזיאונים ואף זוכות להתעניינות רבה בקרב הציבור[9].
  • טיפול במוזיקה: מטרתה של שיטת טיפול זו היא להביא לשינוי התנהגותי באמצעות המוזיקה. שינוי זה מביא את האדם הנמצא בטיפול לגלות את עצמו ואת העולם הסובב אותו וכך גם להגיע להכרה כיצד להתנהג בחברה. הטיפול מאפשר לאסיר להיפתח ולהביע רגשות. הטיפול יכול להיות אישי או קבוצתי, על ידי מטפל מוסמך במוזיקה. האסיר יכול להגיב בשתי דרכים למוזיקה שמושמעת לו: הדרך הפיזית, למשל מחיאת כף, והדרך המנטלית, למשל אסוציאציה שמתקשרת לו עם השיר הספציפי המושמע לו. על סמך זה מכוון המטפל את האסיר להביע רגשות ובכך יוצר עמו תקשורת פרודוקטיבית[53].
  • פסיכודרמה: היא שיטת טיפול נפשית המשלבת תנועה, פעילות וסוציאליזציה. שיטה זו מיושמת בבתי הכלא בסדנאות טיפול מעורבות של סטודנטים לתיאטרון ואסירים הנפגשים יחד על מנת לעבוד כקבוצה. הפעילות הדרמטית כוללת בעיקר הפעלת חוגי דרמה חינוכית יצירתית ברוב בתי הסוהר, וכן העלאת הצגות במספר בתי הסוהר, כאשר בכל הפקה נוטלים חלק בין 10–22 אסירים שחקנים ואנשי במה[54]. הטיפול בעזרת התיאטרון הוא כלי חשוב לשיקום האסיר שכן הטיפול מטפח את האינדיבידואל כיוצר, מאיץ תהליכים חברתיים מעצם היווצרותם בדינמיקה הקבוצתית וכך גם מאפשר התמודדות עמם במסגרת הקבוצה. בנוסף, מקבל האסיר הזדמנות לתקשר ולבנות מערכת יחסים עם קבוצות נורמטיבית שאינן מגיעות מהעולם העברייני וכך גם לומד איך לתקשר עם קבוצות כאלו לאחר שחרורו מהכלא[55].
  • טיפול בעזרת בעלי חיים: בעלי החיים נחשבו כבעלי יכולת לסייע לטיפול בבני אדם עוד מהמאה ה-18, כאשר הבחינו בשיפור באינטראקציה החברתית אצל ילדים הגרים בבתי מחסה כתוצאה מחיברות עם בעלי החיים עימם באו במגע. מאז, ההכרה בתרומתם של בעלי החיים לבעיות נפשיות, חברתיות ופזיולוגיות באה לידי ביטוי במגוון מסגרות טיפוליות. בכלא אופק למשל, עבודה עם בני נוער עבריינים הראתה את ההתקדמות הרבה שעשו, החל משלב הפעילות המקדימה, שבה בחרו הנערים את חיות המחמד שיגורו בפינת החי, ועד לשלב המתקדם יותר ובו לקחו הנערים חלק פעיל בניקיון ובטיפול בבעלי החיים. נראה כי בעלי החיים סיפקו לנערים הסרת מחסומים עד כדי הרגשת ניתוק זמני מחווית הכלא. על הנערים הוטלה הסמכות לטפל בחיות ודרך כך למדו כללי התנהגות נאותים, מכיוון שהטיפול בחיות ובפינת החי דורש מהנערים משמעת עצמית ודרך התנהגות מסוימת[56].

הפרטת בתי הסוהר בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בג"ץ הפרטת בתי הסוהר

ב-24 במרץ 2004 אישרה הכנסת תיקון לחוק פקודת בתי הסוהר משנת 1971 המתיר את הפרטת בתי הסוהר בארץ לניהול של חברות פרטיות. אישור התיקון בא על רקע הצפיפות הקשה בבתי הכלא בארץ וההגבלה התקציבית של משרד האוצר על הקמת בתי כלא חדשים. באותה שנה פורסם דו"ח מאת הסנגוריה הציבורית שהתריע על הצפיפות בבתי הסוהר ועל התנאים הקשים בהם האסירים שוהים. הדו"ח מצא שאסירים עדיין ישנים על רצפת הכלא, תנאי התברואה שמספקים להם ירודים ושטח המחיה לאסיר אינו עומד בתקן המקובל. בדו"ח נטען בנוסף, שכדי לאכלס את כל האסירים בארץ, לא כולל האסירים הביטחוניים, יש לפתוח כ-5 בתי סוהר נוספים. הדו"ח התריע שעד 2010 המחסור במקומות כליאה יגיע לכ-7,000 מקומות.

בתהליך ההפרטה קיים גם אלמנט של חיסכון כלכלי לקופת המדינה מכיוון שאסיר בודד עולה למשלם המסים כסף רב, ולכן על אחת כמה וכמה בניית בתי סוהר נוספים או שיפוץ בתי הסוהר הקיימים יגרמו לבזבוז רב של כספי הציבור.

ההצעה להפרטת בתי סוהר בישראל נידונה עוד בשנת 2000, בעקבות בקשה של המשרד לביטחון פנים ושב"ס, כאשר ההצעה הייתה להפריט רק את השירותים הניתנים בתוך הכלא ולא את סדרי הביטחון והאכיפה. לבסוף החליט שלמה בן-עמי, השר לביטחון פנים באותה עת, שלא להוציא את עניין ההפרטה אל הפועל משיקולים מוסריים של הפיכת בית סוהר לעסק כלכלי. ביוני 2002 עלה נושא ההפרטה לדיון מחדש על ידי מחליפו בתפקיד של שלמה בן עמי, השר עוזי לנדאו, שהורה על הקמת ועדת מכרזים בין-משרדית להקמת בית סוהר ולהפעלתו באמצעות המגזר הפרטי. לנדאו קבע כי בית הסוהר שיוקם יופרט במלואו, ללא מעורבות של השב"ס בניהול ובתפעול הכלא.

תחילה בית הסוהר היה מתוכנן להתקיים במתכונת של פיילוט ולאכלס בתוכו כ-400 אסירים, אך ב-2003 נבחנה ההצעה מחדש והוחלט כי הפיילוט יורחב לכ-800 אסירים.

על פי החוק הזכיין ימנה מטעמו הן את מנהל הכלא והן את צוות עובדי הכלא באגפים ובמשרות השונות. במרכז להקמת הכלא הפרטי זכתה חברת אפריקה ישראל ובשנת 2006 נחתם עמה ההסכם לזכיון של 25 שנה להפעלת בית הסוהר. בית הסוהר הפרטי היה אמור לקבל אישור הפעלה כשנתיים וחצי לאחר כניסת ההסכם לתוקף ואכלוס ראשוני היה אמור להתקיים כחצי שנה לאחר מכן. תהליך ההפרטה לווה מראשיתו בביקורת ציבורית רבה, בנוסף לגורמים פרטיים שניסו למנוע את מדיניות ההפרטה באמצעים משפטיים:

ב-19 בנובמבר 2009, לאחר התנהלות משפטית, פסק בג"ץ ברוב של 8 שופטים אל מול דעת מיעוט של השופט אדמונד לוי, כי ניהול בית סוהר בידי גורמים פרטיים אינו חוקתי. זאת מאחר שעצם העברת הסמכות לכלוא בני אדם לידי גורם פרטי מהווה פגיעה נוספת ואסורה בזכות החוקתית לחירות, כמו גם בזכות החוקתית לכבוד. לפיכך נקבע כי תיקון מס' 28 לפקודת בתי הסוהר בטל מיידית[58].

בית סוהר אלה הוקם בידי חברת "א.ל.א. ניהול והחזקה", בבעלותן של החברות אפריקה ישראל ומנרב. האחרונה הייתה גם אמורה להפעיל אותו כבית סוהר פרטי במשך 25 שנים. בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, בה נקבע כי הפרטת בתי סוהר אינה חוקתית, רכש שירות בתי הסוהר את בית הסוהר מידי החברה. האגף הראשון אוכלס באמצע 2010, ועד סוף אותה שנה אוכלסו גם יתר האגפים ב"בית הסוהר אלה" השייך למתחם כלא באר שבע. בעקבות הלאמת המתקן תוך אי יישום תוכנית לאומית לתחזוק מערך בתי הסוהר צומצם שטח התאים בבית הסוהר על מנת לאפשר כליאה של מספר רב יותר של אסירים מהמתוכנן. בשנת 2014 קיבל בג"ץ עתירה להרחבת שטח התאים בבתי הסוהר ל-6 מטרים רבועים, כאשר המתקן המיועד עמד ברף זה וכשהועבר לידי המדינה חדל מלעמוד בו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אילת וירצר, מילון מונחים, שירות בתי הסוהר, מחלקת פיתוח משאבי אנוש / ענף תורת הארגון, התשס"ג 2003
  • מ' אלטמן וי' אלרן, מאחורי סורג ובריח: תכנון אסטרטגי בשב"ס, סטטוס (1998), עמ' 33–36

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 1.10 1.11 1.12 1.13 1.14 תימור, א. (2009). התפתחות בתי הסוהר בישראל. צוהר לבית הסוהר, כרך 12, עמ' 33-7
  2. ^ ארגון המשטרה, הצופה, 17 במאי 1948
  3. ^ רק בעזרת הציבור תוכל המשטרה לקיים תפקידה כראוי, דבר, 9 ביולי 1948
  4. ^ קיים מחסור בשוטרים, הצופה, 29 באוקטובר 1948
  5. ^ י. שבו, לגורל בתי הסוהר, על המשמר, 21 במרץ 1949
  6. ^ בסיס אייל ע"ש גונדר אריה ניר, דבר, 27 ביוני 1978
  7. ^ 7.0 7.1 קנת, מ, ליבאי, ד ושפירא, ר. (1981). ועדת החקירה לבדיקת המצב בבתי הסוהר - דו"ח ראשון. תל אביב (אין שם הוצאה).
  8. ^ ראו למשל: גיל יודילוביץ, נציב חדש מימון לעיתונאים: לא אשתף אתכם פעולה אם לא תרדו משרות בתי הסוהר, מעריב, 3 בנובמבר 1986
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 * Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי של שירות בתי הסוהר
  10. ^ יונתן הללי ויובל גורן, אסון האוטובוס: מניין ההרוגים עלה ל-41, באתר nrg‏, 3 בדצמבר 2010
  11. ^ אחיה ראב"ד ורענן בן-צור, ההרוג ה-43 באסון הכרמל: הצוער ג'לאל ביסאן, באתר ynet, 11 בדצמבר 2010
  12. ^ 12.0 12.1 1050 אסירים בחמישה בתי סוהר, דבר, 12 בדצמבר 1952
  13. ^ 13.0 13.1 י. עברון, שוחחתי ארוכות עם קדר, שנהנה מיחס מיוחד, הבוקר, 15 ביוני 1959
  14. ^ הממוצע היומי של האסירים - 1200, למרחב, 22 בינואר 1960
  15. ^ הגידול במספר האסירים עלה מעל למשוער, דבר, 23 ביוני 1967
  16. ^ 3300 אסירם היו בבתי־הסוהר בישראל בסוף שנת 1968, דבר, 22 ביוני 1969
  17. ^ יעקב לורך, דו"ח על דו"ח, עמדה, 1 בפברואר 1975
  18. ^ 18.0 18.1 השטח הממוצע המוקצה לאסיר בישראל - 2.2 מ"ר, מעריב, 4 בפברואר 1977
  19. ^ דו"ח שנתי של מבקר המדינה 64ג, 2014, עמ' 475
  20. ^ תקציב המשרד לביטחון פנים 2018, אתר משרד האוצר, עמ' 6-7
  21. ^ דליה מזורי, ברוך מאירי ויהושע ביצור, סגן מפקד כלא רמלה ושני קצינים בכירים - הועברו לתפקידים אחרים, מעריב, 8 בפברואר 1979
  22. ^ 60 אחוזים מהסוהרים שגוייסו באחרונה לא עונים לדרישות, מעריב, 28 בדצמבר 1986
  23. ^ הדרך הארוכה מבית המשפט לבית הכלא, מעריב, 8 בפברואר 1980
  24. ^ יחידת מצדה באתר הרשמי של השב"ס, שירות בתי הסוהר - אתר רשמי
  25. ^ יחידת נחשון באתר הרשמי של השב"ס, שירות בתי הסוהר
  26. ^ עודד בן עמי, ‏כך עוקב השב"ס אחרי פדופילים, באתר ‏mako‏‏, ‏11 בפברואר 2010‏
  27. ^ קובי דוד‏, תושבי עמק יזרעאל נגד תוכנית כלא מגידו החדש, באתר וואלה! NEWS‏, 22 באפריל 2012
  28. ^ עדו בן פורת, מתחם הכליאה מגידו יוצא לדרך, באתר ערוץ 7, 19 ביוני 2018
  29. ^ תחנות משטרה חדשות, דבר, 16 במאי 1948
  30. ^ בבית הסוהר, קול העם, 28 ביוני 1948
  31. ^ בית הסוהר ביפו - בית סוהר אזרחי, המשקיף, 27 באוגוסט 1948
  32. ^ יונה כהןמשטרת ירושלים משוועת לידים עובדות, הצופה, 26 ביולי 1948
  33. ^ בוטל בית הסוהר בירושלים, דבר, 2 בינואר 1949
  34. ^ בית הסוהר - בית חרושת לפושעים, מעריב, 25 במרץ 1951
  35. ^ בית סוהר רמון, באתר שירות בתי הסוהר
  36. ^ 36.0 36.1 אילן בכרמימון: סוהרים רבים גויסו למרות שאינם עומדים בקריטריונים, מעריב, 18 בדצמבר 1986
  37. ^ תימור, א, הבניית מציאות שיקומית במסגרת אנטי שיקומית - שיקום אסירים באגפים דתיים בבתי הסוהר. עבריינות וסטייה חברתית, כרך י"ח, 1998, עמ' 30-1
  38. ^ תומר, ע. (2008). שפה אסורה - החיים והמילים בין כתלי הכלא. תל אביב: הוצאת שוקן.
  39. ^ נדמתה בקשת מנקס להורות לנציב בתי הסוהר שלא להפלותו לרעה, חרות, 8 ביולי 1959
  40. ^ מאבק בין סוהרים ואסיר על סמים, חרות, 16 במאי 1960
  41. ^ זכויות העצור בבית הכלא, על המשמר, 25 באפריל 1968
  42. ^ ברוך מאיריבתי הסוהר מלאים סמים, מעריב, 20 בדצמבר 1979
  43. ^ עדות על חוקנים לגילוי סמים במשפט רצח רוני ניצן, דבר, 19 בדצמבר 1983
  44. ^ בג"ץ: הנוהל המאפשר ביצוע חוקן לאסיר אינו חוקי, מעריב, 11 באפריל 1980
  45. ^ ד"ר גלעד נתן, ‏שימוש בסמים וטיפול בנפגעי סמים במערכת הכליאה, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 19 במאי 2011
  46. ^ אלי סניור, סוהר נתפס "על חם" כשניסה להעביר סמים לאסירים, באתר ynet, 2 באוגוסט 2018
    ת"פ 12605-50-55 מדינת ישראל נ' סעדה (עציר) ואח'
  47. ^ רענן בן צור, 8 חודשי מאסר לעורך דין שהבריח סמים לכלא, באתר ynet, 31 בינואר 2010
  48. ^ Gendreau, P. (1996). Offender Rehabilitation - What We Know and What Needs To Be Done.Criminal Justice and Behavior, 144, 1-23.
  49. ^ שביט, ג. (1989). עבריינות, ענישה ושיקום. בתוך: טלגם, מ (עורך).שיקום אסירים בקהילה - האגודה הישראלית לקרימינולוגיה. ירושלים: המכון לקרימינולוגיה, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית. עמ' 16–22.
  50. ^ שביט, ג. (1989). עבריינות, ענישה ושיקום. בתוך: טלגם, מ (עורך). שיקום אסירים בקהילה - האגודה הישראלית לקרימינולוגיה. ירושלים: המכון לקרימינולוגיה, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית.
  51. ^ אברהם, א., תעסוקת אסירים בשירות בתי הסוהר. צוהר לבית הסוהר, 2003, עמ' 18-10
  52. ^ בר-דוד, ר. (1996). מודעות עצמית באמצעות האמנות. צוהר לבית הסוהר, כרך 5, עמ' 69-63.
  53. ^ Davis, W.B, Gfeller, k.e, Thaut, M.H. (1999). An Introduction To Music Therapy - Theory and Practice. The United States: Mecgraw-Hill College.
  54. ^ פעולות תיאטרון ודרמה בבית הסוהר
  55. ^ אלון, ח, הריס, פ וטסלר, א. (2006). תיאטרון אסירים וסטודנטים בבית הסוהר: תהליך תאטרוני וקבוצתי כטיפול עקיף. צוהר לבית הסוהר, כרך 10, עמ' 41–51 .
  56. ^ יערי, ר ורבינוביץ', א. (2005). טיפול בבני נוער, אסירים צעירים בכלא, באמצעות בעלי חיים. צוהר לבית הסוהר, עמ' 70-61.
  57. ^ הפרטת בתי הסוהר - פירוט העתירה לבג"ץ, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים
  58. ^ בג"ץ 2605/05 חטיבת זכויות האדם ואח' נ' שר האוצר ואח' באתר בתי המשפט