מעצר בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בישראל, מעצר הוא שלילת חירותו של אדם לפני שהורשע בדין ונמצא אשם, בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996.

סוגי מעצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק בישראל מכיר במספר סוגי מעצר:

  • מעצר ללא צו מעצר המוגבל לתקופה קצרה עד להשגת צו של שופט
  • מעצר ימים לצורך חקירה לחשוד
  • מעצר עד תום ההליכים לנאשם
  • מעצר מנהלי

מעצר חשודים שלא בצו מעצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוערים בקורס קציני משטרה בעת מעצר של מפגין
מעצרם של שוהים בלתי חוקיים, שנסעו ברכב, שנמצא בתוכו מטען חבלה

קבלת צו מעצר משופט כרוכה בתהליך בירוקרטי שעלול להכשיל את מטרת המעצר, אם על ידי הימלטות החשוד ואם על ידי פגיעה בקורבנות או באיסוף הראיות. כדי להתגבר על קושי זה ניתנו סמכויות מעצר לשוטרים גם ללא צו מעצר חתום על ידי שופט, אך סמכויות אלה מוגבלות, הן בנסיבות בהן מותר להשתמש בהן והן באורך המעצר, שאמור לשמש להבאת החשוד בפני סמכות שיפוטית שתחליט אם להשאירו במעצר או לשחררו.

על פי החוק, לשוטר יש סמכות לעצור אדם ללא צו משופט במקרה שבו יש יסוד סביר לחשוד שאותו אדם עבר עבירה בת מעצר (עבירה שאינה חטא, אלא עוון או פשע), ובנוסף לכך מתקיימת אחת מן הנסיבות הבאות:

  • אדם עבר בפני השוטר או זמן קצר לפני כן עבירה בת מעצר מסוג עוון או פשע.
  • יש לשוטר יסוד סביר לחשוד שהחשוד ביצע עבירה שדינה מוות או מאסר עולם.
  • יש לשוטר יסוד סביר לחשוד שהחשוד ביצע עבירה נגד ביטחון המדינה, עבירת סמים (פרט לשימוש או החזקת סם לתצרוכת עצמית), אלימות חמורה או אלימות במשפחה (אלמ"ב).
  • יש לשוטר יסוד סביר לחשוד שהחשוד יסכן אדם כלשהו, את ביטחון הציבור או את ביטחון המדינה.
  • יש לשוטר יסוד סביר לחשוד שהחשוד לא יבוא לחקירה, ישבש את החקירה או יעלים ראיות או רכוש.
  • יש לשוטר יסוד סביר לחשוד שהחשוד הוא אדם ששוחרר בערובה והפר את תנאי השחרור או שהוא נמלט ממשמורת חוקית או עומד להימלט ממנה.
  • שוטר שהשתמש בסמכות העיכוב שלו והמעוכב מסרב או מתנגד להתלוות אליו לתחנת המשטרה, רשאי לעצור את המעוכב.

בעת ביצוע מעצר ללא צו, על השוטר מוטלת החובה לשקול ולוודא כי זכויותיו של החשוד נשמרות וכי לא ניתן להוציא צו מעצר או להסתפק בעיכוב החשוד. כמו כן על השוטר לשקול תמיד אם תכלית המעצר ראויה לביצוע המעצר.

על השוטר העוצר להביא את העצור לתחנת משטרה במהירות האפשרית, ולהעביר אותו לקצין המשטרה האחראי שיחליט האם לשחרר את העצור או להמשיך את מעצרו. זמן המעצר מוגבל ל-24 שעות שלאחריו יש לשחרר את העצור, אלא אם שופט האריך את המעצר. לחוק זה קיימים שני חריגים:

  • קצין משטרה רשאי להאריך את מעצרו של אדם ב-24 שעות נוספות כאשר הוא סבור שקיימות פעולות חקירה דחופות שמונעות את הבאת החשוד בפני שופט.
  • במצב בו זמן המעצר נופל על שבת או חג, שבהם בתי המשפט אינם פועלים, יש להביא את העצור בפני שופט לפני כניסת השבת או החג, אלא אם קצין משטרה בדרגת סגן-ניצב ומעלה קבע שלא ניתן לעשות זאת. במקרה כזה יש להביא את העצור בפני שופט לא יאוחר מ-4 שעות אחרי צאת השבת או החג.

ככלל, על משטרת ישראל למעט ככל הניתן במעצר ללא צו ולפעול להביא עצורים בפני שופט ללא דיחוי. הנימוק שניתן לכך הוא שהשופט אובייקטיבי, בעל ראייה רחבה יותר של החוק, ושיקול הדעת שהוא מפעיל כאשר חומר הראיות מונח לפניו, הוא רחב יותר ומעמיק יותר.

חובות השוטר העוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על השוטר המחליט לעצור אדם מוטלות החובות הבאות:

  • הזדהות בשמו והצגת תעודת שוטר, וזאת רק אם השוטר נמצא בלבוש אזרחי. אם השוטר לבוש מדים וזהותו ברורה מתוקף הנסיבות, אין חובת הזדהות אלא אם האדם ביקש זאת במפורש.
  • הודעה לאדם על דבר מעצרו.
  • הודעה על סיבת המעצר, אלא אם סיבת המעצר ברורה בנסיבות העניין ("נתפס על חם" מבצע את העבירה) או שיש חשש שההודעה עלולה לסכל את ביצוע המעצר, לגרום להעלמת ראיות או לפגוע בביטחונו של השוטר העוצר.
  • הבאת העצור בהקדם האפשרי לתחנת המשטרה בפני קצין המשטרה האחראי.

בכל מצב, ברגע שחלפו הנסיבות שמנעו את מילוי חובותיו של השוטר, חובה עליו לבצען בהקדם האפשרי.

מעצר שלא בידי שוטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת מילוי תפקידו, תהיינה סמכויות המעצר של מתנדב המשמר האזרחי כסמכויות שוטר, וזאת רק אם הוא פועל למען שמירת ביטחון הנפש והרכוש מפני פעולות איבה, או פועל בנוכחות שוטר ולשם סיוע לו בתחום הפעולות הנוספות. כאשר המתנדב פועל שלא בנוכחות שוטר הוא רשאי לעצור אדם רק אם זה עבר עבירה הכרוכה באלימות, גניבה, התפרצות או עבירה שתוצאתה נזק של ממש לגוף או לרכוש. על המתנדב מוטלת החובה לחכות, אם המצב מאפשר זאת, זמן סביר עד להגעת שוטר שיבצע את המעצר. אם נבצר משוטר להגיע, בסמכותו של המתנדב להורות לחשוד להתלוות אליו לתחנת המשטרה ואם זה מסרב, המתנדב יכול לעוצרו.

מלבד מתנדבי המשמר האזרחי, קיימים מספר עובדי ציבור שקיבלו סמכות מעצר. עובד ציבור שמוענקת לו סמכות מעצר הוא זה שהמשטרה הודיעה שאין מניעה להסמכתו מטעמים של ביטחון הציבור, והוא קיבל הכשרה מתאימה לעשות שימוש בסמכות זו. דוגמאות לעובדי ציבור בעלי סמכות מעצר כוללות את עובדי השב"כ, פקחים ממשרד הכלכלה והתעשייה, מאבטחים ואנשי ביטחון בנמלי ים ונמלי תעופה, פקחים של שמורות טבע וכדומה, כמו כן קיימים שני גופי אבטחה בעלי סמכויות שיטור, כולל מעצר, בתחומי מקום עבודתם: משמר בתי המשפט ומשמר הכנסת.

בעת ביצוע המעצר, על המתנדב או עובד הציבור מוטלות כל החובות המוטלות על שוטר שכוללות: הזדהות והודעה על דבר המעצר וסיבתו.

כמו כן, על פי החוק, על כל אדם מוטלת החובה לעזור לכל שוטר או אדם הדורש את עזרתו בביצוע מעצר, וזאת בתנאי שהבקשה תהיה סבירה והאדם שנדרש לעזור יהיה מסוגל לכך. חוק זה קובע גם כי אזרח המסייע לשוטר בביצוע מעצר, יקבל את כל סמכויותיו של השוטר.

סמכויות נלוות למעצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעצר אלים של אדם על ידי שוטרים בגרמניה
אזיקיי ידיים המשמשים לכבילת עצורים

בעת ביצוע המעצר נוספות סמכויות נוספות הנלוות לסמכות המעצר שנועדו לאפשר לשוטר לבצע את המעצר, ולנטרל את מסוכנות החשוד. סמכויות אלה הן:

  • שימוש בכוח - ניתן להשתמש בכל אמצעי סביר לצורך ביצוע המעצר. הכוונה באמצעי סביר היא לאמצעי שבו היה נוקט האדם הסביר בנסיבות האמורות כדי להבטיח את ביצוע המעצר. לשוטר יש סמכות להשתמש בכוח נגד אדם שמבקשים לעוצרו במקרה של התנגדות למעצר חוקי, או לשם מניעת ניסיון להימלט ממעצר חוקי, פיזור התקהלות פרועה, התגוננות מפני התקפה או מניעת מעשה פשע הכרוך באלימות. אם נעשה שימוש בכוח הדבר צריך להיעשות בצורה סבירה ובכוח מינימלי, שבו היה נוקט כל אדם סביר בנסיבות העניין. מהרגע שחלפו הנסיבות שדרשו שימוש בכוח והתנגדות החשוד פסקה, חובה להפסיק את השימוש בכוח.
  • כבילה - שוטר יכבול עצור בכבלי ידיים רק במקרה בו הוא חשוד בביצוע פשע חמור שעונשו עשר שנות מאסר ומעלה. מקרים נוספים המאפשרים כבילה הם מקרים בהם: ידוע כי העצור נמלט בעבר או מנסה להימלט ממעצר או משמורת חוקית, העצור ידוע כאלים או שהוא מתנהג באלימות ועלול לפגוע בעצמו או באחרים, יש חשש שהעצור יעלים או ישמיד ראיות, העצור ללא מקום מגורים קבוע ויש חשש שימלט מהדין.
  • חיפוש - שוטר רשאי לערוך חיפוש על גופו של אדם שהוא עצר או שהובא כעצור למשמרתו. החוק מגדיר שלושה סוגי חיפושים : חיפוש על גוף האדם, חיפוש חיצוני וחיפוש פנימי. החיפושים המותרים בעת המעצר הם חיפושים על גופו של העצור, הכוללים גם חיפוש בבגדיו ובחפציו, וחיפוש חיצוני (בחינת גופו העירום של החשוד, לקיחת דגימות שתן ודגימות מרקמות חיצוניות). חיפושים אלה נועדו למציאת ראיות, סמים או כלי התקפה (סכין, אקדח וכו'). חיפוש חיצוני יתבצע, במקרה הצורך, על ידי איש מקצוע (רופא או חובש). חיפוש על אדם יערך על ידי שוטר שהוא בן מינו של אותו אדם. חיפוש פנימי (בדיקת דם, בדיקה גינקולוגית וכו') יבוצע במידת הצורך ורק בהסכמת העצור. אם הסכמה כזו לא מתקבלת רשאי בית משפט לחייב את החשוד להסכים לחיפוש ואם העצור אינו מאפשר חיפוש, למרות הוראת בית המשפט, הדבר בפני עצמו מהווה עבירה על החוק, ועלול לחזק את הראיות כנגדו.
  • כניסה לחצרים (בית, מקום או מבנה) - שוטר המגיע לחצרים על מנת לבצע מעצר חוקי, רשאי לדרוש ממחזיק המקום שיאפשר לו להיכנס. על המחזיק במקום לאפשר לשוטר כניסה חופשית. בכל מקרה בו חש השוטר בהשתהות בפתיחת הדלת או בסירוב לפתיחתה מעבר לזמן סביר, הוא רשאי להיכנס למקום בכוח סביר - כוח הנדרש כדי להתגבר על התנגדותו של מחזיק המקום. הכוח יכול להיות מופנה כלפי רכוש (דחיפת דלת לדוגמה) או כלפי אדם המונע או מסרב להכניסו. כמו כן קיימת סמכות כניסה במקרה ובו השוטר מבצע מרדף אחרי אדם הנמלט ממעצר או מנסה להתחמק ממנו, ואותו אדם נכנס לשטח פרטי.

מעצר לא חוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוטר המבצע מעצר לא חוקי עובר עבירת משמעת על-פי חוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות), שלשונה "עריכת חיפוש, ביצוע עיכוב או מעצר או כניסה לרשות היחיד, שלא כדין או שלא בתום לב".

בפסיקת בית המשפט נקבע כי אדם שנעצר שלא כדין על ידי שוטר רשאי להשתמש בכוח סביר ומידתי (כגון דחיפה ללא גרימת חבלה) כדי להשתחרר מהמעצר הלא חוקי, והדבר לא יביא להרשעתו בביצוע עבירה. (כגון תקיפת או הכשלת שוטר)

מעצר לא חוקי עשוי להיות בסיס לתביעת נזיקין נגד המשטרה.

מעצר ימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי בקשה שהוגשה לו, יכול שופט, לאחר שעיין בחומר הרקע של הבקשה, להורות על מעצרו של אדם, שחרורו ממעצר או שחרורו בערובה. את הצו יכול השופט לתת בנוכחות נשוא הדיון או בהיעדרו[1]. כאשר יש בידי המשטרה פרטים על חשד המיוחס לאדם בגין ביצוע עבירה פלילית ועולה דרישה לעוצרו, על השוטר המבקש את הצו להתייצב בבית המשפט עם חומר החקירה וכלל הראיות המיוחסות לחשוד, ולפרט בפני השופט התורן את העבירה שבוצעה ואת הסיבות והנסיבות בגינן מבקשים לעוצרו.

על פי החוק מנוע השופט מלצוות על מעצר של אדם, אלא אם שוכנע שקיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה מסוג עוון או פשע (עבירות עליהן העונש המרבי הוא יותר משלושה חודשי מאסר), והתקיימה אחת מהעילות (הסיבה הראשונית שבגללה מבקשים לעצור את האדם) הבאות:

  • יש חשש סביר שאם החשוד לא ייעצר הוא יגרום לשיבוש הליכי החקירה או המשפט או ינסה להתחמק מהחקירה או מהמשפט או מהעונש שיוטל עליו במשפט.
  • יש חשש סביר שהחשוד ינסה להעלים רכוש, להשפיע על עדים או לגרום לפגיעה בראיות.
  • יש חשש סביר שהחשוד יסכן ביטחונו של אדם, של הציבור או של המדינה.
  • בית המשפט שוכנע שהמעצר דרוש לשם ביצוע הליכי חקירה מסוימים שאינם אפשריים כשהחשוד חופשי. מעצר בעילה זו יינתן לתקופה קצרה מ-5 ימים, אך השופט רשאי להאריך את התקופה או לצוות על תקופה ארוכה יותר, אם שוכנע שלא ניתן לקיים את ההליך החקירתי בתקופה קצרה יותר. בכל מקרה המעצר, עם ההארכות, לא יעלה על 15 ימים.

בנוסף לעילות שהוזכרו, יצווה השופט על מעצרו של אדם שנמלט ממשמורת חוקית, לשם השבתו למשמורת ממנה ברח. הכוונה בבריחה ממשמורת חוקית היא להימלטות ממעצר (יכול להיות גם מעצר בית, או בריחת אסיר בחופשה) ויש עליה עונש על פי חוק העונשין, התשל"ז-1977. דינו של הבורח הוא עד שלוש שנות מאסר, ואם הואשם או הורשע בפשע, שבע שנות מאסר. באותו חוק נקבעו עונשים למי שמבריח עצור או מסייע לו בבריחתו, בעת מעשה או לאחריו.

על צו המעצר להיחתם בידי השופט שהוציא את הצו ועליו לשאת את חותמת בית המשפט. אם נבצר מהשופט לחתום על הצו, יוכל לחתום עליו שופט אחר וזאת רק אחרי שעיין בהחלטת השופט שנתן את הצו.

במקרה של הוצאת הצו בנוכחות החשוד, תחילת המעצר היא מהרגע שבו השופט הורה על המעצר. במקרה של הוצאת הצו בהיעדר החשוד, תחילת המעצר הוא מרגע מסירת ההודעה לחשוד על דבר מעצרו על ידי איש המשטרה העוצר. שופט שבפניו יובא עצור, צריך לבחון אפשרות לשחררו בערובה, עם או בלי תנאים מגבילים, ולהעדיף זאת על פני מעצר. הוראה זה חלה גם על קצין משטרה בפניו הובא עצור.

מעצר עד תום ההליכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהוגש כנגד חשוד כתב אישום רשאי בית המשפט הדן באישומים להורות על מעצרו של הנאשם במהלך המשפט, אם שוכנע שהדבר נדרש בגלל מסוכנותו של הנאשם או כדי למנוע ממנו להמלט. בתקופה שבין סיום החקירה לבין הגשת כתב האישום, רשאי שופט להורות על מעצר החשוד לתקופה של עד חמישה ימי "מעצר גישור" על סמך הצהרת תובע שיש כוונה להגיש נגד החשוד כתב אישום.

לאחר שנה של שהייה במעצר עד תום ההליכים נדרש אישור של שופט של בית המשפט העליון על מנת להאריך את המעצר. הארכה כזאת ניתנת לשלושה חודשים בלבד עם אפשרות להארכה לשלושה חודשים נוספים. ככל שהזמן עובר, ייטה בית המשפט לבחון חלופה של מעצר בית, תוך לקיחה בחשבון של שאר השיקולים כמו מסוכנות וחוזק הראיות.

מעצר מנהלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מעצר מנהלי בישראל

על פי חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), 1979 רשאי שר הביטחון להוציא צו מנהלי למעצרו של אדם לתקופה שלא תעלה על 6 חודשים, עם אופציה להארכות נוספות שלא יעלו על 6 חודשים כל אחת. על פי אותו חוק רשאי הרמטכ"ל להוציא צו מנהלי למעצר של 48 שעות. סמכות זו שמה במעצר אדם ללא הליך משפטי בו הוא מואשם והיא נועדה לעצור אדם שמערכת האכיפה מעריכה כי הוא מאיים על הציבור. בשנת תש"מ הוכנס תיקון לחוק ועל פיו אם נעצר אדם בהוראת שר הביטחון או הרמטכ"ל, יובא זה בפני נשיא בית המשפט המחוזי או כל שופט מחוזי תוך 48 שעות, ושם יוחלט על המשך החלת הצו או ביטולו.

סיום המעצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שוטר רשאי לשחרר עצור בטרם הבאתו לתחנת המשטרה בפני קצין ממונה, וקצין משטרה רשאי לשחרר כל עצור ששחרורו אינו עומד בסתירה לצו מעצר אם קיים כזה. במקרה שבו ניתן צו מעצר שבו שופט לא קבע שיש להביא את העצור בפניו כדי לשחררו, או לא קבע תנאי ערובה לשחרורו או שחרורו ללא ערובה, רשאי קצין משטרה להורות על שחרורו לפני התקופה הקבועה בצו, ובלבד שהעצור או סנגורו הסכימו לתנאי שחרורו. אם הוחלט לשחרר עצור, על השחרור להיעשות על ידי קצין משטרה. אם השחרור לא נעשה בצורה מסודרת על גבי הטופס המתאים, העצור ייחשב כמי שנמלט ממעצר.

אם הוחלט להאריך את מעצרו של החשוד, סיום תקופת המעצר הקצובה תיתכן בתרחישים הבאים:

  • העצור ישוחרר ללא שום תנאים ומגבלות.
  • העצור ישוחרר בערבות עצמית או צד ג', עם או בלי מגבלות, כגון: הפקדת דרכון, הימנעות מלפגוש אנשים מסוימים.
  • החשוד ישוחרר בערבות לאחר הפקדת ערבון, שלו או של ערב.
  • יוגש כתב אישום והתביעה תבקש שחרור בערבות עם תנאים מגבילים או בלעדיהם או מעצר עד תום ההליכים.
  • יוארך מעצר החשוד בפרק זמן נוסף.
  • הסתיימו הליכי המשפט, והנאשם נידון למאסר ובכך מסתיים המעצר, או שהוא לא נידון למאסר והוא משוחרר ממעצרו.

אם תוך 180 ימים לא הוגש כתב אישום כנגד חשוד ששוחרר בערבות בתחנת משטרה, בטלה הערבות ואם הפקיד ערבון, יושב לבעליו[2].

מעצר של קטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול בעבריינות נוער מעוגן בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 הקובע, בדומה לרוב המדינות בעולם, יחס מקל כלפי עבירות שמבוצעות על ידי קטינים. הגישה בעבריינות נוער היא לרוב גישה חינוכית-שיקומית שמטרתה לנסות ולהוציא את הצעיר ממעגל העבריינות. גישה זו באה לידי ביטוי גם בעת מעצר קטין.

הגיל המינימלי לנשיאת אחריות פלילית בישראל הוא 12 שנים. משמעות הדבר היא שחל איסור מוחלט לעצור או אף לעכב קטין מתחת לגיל זה. מכאן ואילך החוק עושה הבחנה בין קטינים בעלי אחריות פלילית. שוטר רשאי לעצור קטין שמלאו לו 12 אך טרם מלאו לו 14 לזמן מוגבל של 12 שעות. מעצר של קטין מעל גיל 14 הוא כמעצר בגיר, דהיינו 24 שעות. לאחר תום תקופת המעצר יש להביא את הקטין העצור לבית משפט לנוער, שבו יושב שופט נוער המוסמך לדון בעבירות ובהארכות מעצר של קטינים. באשר לכבילת קטין, קטין מעל גיל 14 ניתן לכבול באזיקים בדומה לבגיר, בעוד שקטין שמלאו לו 12 אך טרם מלאו לו 14 יוגדר כעצור מיוחד, ודרוש אישור מיוחד של קצין משטרה על מנת לכבלו.

בקבלת החלטה על מעצרו של קטין וכבילתו, על השוטר להביא בחשבון את גילו והשפעת המעצר על שלומו הגופני והנפשי ועל התפתחותו. עקב כך, על השוטרים מוטלת החובה להשתמש בזהירות יתרה בסמכות המעצר כאשר מדובר בקטין.

מגבלות אחרות הקיימות בעת מעצר קטינים כוללות:

  • איסור שהיית קטין עם בגיר באותו תא מעצר. לצורך כך הוקמו אגפים מיוחדים ונפרדים לקטינים בבתי המעצר. כאשר הקטין נמצא בתחנת המשטרה, יש למנוע, עד כמה שניתן, מגע בינו לבין עצורים בגירים.
  • אין להוביל קטינים בניידת משטרה מסומנת (ניידת משטרה כחול-לבן), כאשר מדובר באירוע יזום. הכוונה באירוע יזום היא לאירוע שבו המשטרה מגיע מיוזמתה. במצב כזה, הקטין יובל בניידת משטרה סמויה על ידי עובד נוער (שוטר שהוסמך לטפל בעבירות של קטינים). האיסור לא חל על אירוע תגובה - אירועים דחופים שהתקבלו דרך מוקד 100 או בדרך אחרת, הדורשים טיפול מידי.
  • אין לעצור קטין בסמוך למקום מגוריו או בבית ספרו אל מול חבריו. מגבלה זו אינה חלה כאשר מדובר באירוע תגובה שדורש טיפול מידי.

מעבר לכך, מותר לשוטר לעשות שימוש בכל הסמכויות הנלוות למעצר במידת הצורך.

עיכוב מול מעצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עיכוב

במעצר כמו בעיכוב, דרוש קיומו של חשד כלשהו המייחס לאדם החשוד, ביצוע עבירה פלילית. חשד זה מהווה את עילת המעצר, ומחייב בצידה גם קיומה של תכלית ראויה, וזאת על מנת שהמעצר יהיה חוקי. עילות המעצר מחמירות וממוקדות יותר מעילות העיכוב, כאשר במעצר נעשה לרוב שימוש כאשר מדובר במקרים בהם יש מסוכנות גבוה יותר של החשוד או של העבירה.

תכלית לביצוע מעצר פירושה, קיומה של מטרה ראויה לביצוע המעצר. לשם מה נעצר האדם ומה הכוונה לעשות עמו לאחר מעצרו. התכלית עיקרה בפעולות שיבוצעו על ידי המשטרה לאחר ביצוע המעצר והן שונות מתכליות העיכוב. דוגמאות לתכליות מעצר: תשאול חשוד, עימות מבוקר עם מתלונן או חשודים אחרים ותרגילי חקירה, ומטרתן לקדם את החקירה דבר שיש קושי לעשותו במגבלות העיכוב. כמו כן המטרה הנוספת במעצר היא למנוע את הישנות העבירה. לדוגמה: ייעצר אדם שהכה את אשתו כדי למנוע ממנו להכותה פעם נוספת.

מלבד הבדלים אלה קיימים הבדלים נוספים בזמן ובסמכויות הנלוות:

  • זמן – בעוד שזמן העיכוב מוגבל ל-3 שעות (לא כולל חקירה), זמן המעצר אינו מוגבל ל-3 שעות והוא יכול להתארך אף לימים ושבועות.
  • סמכויות נלוות – בעוד שבעיכוב אין שום סמכויות נלוות, למעצר יש סמכויות נלוות רבות. לעובדה זו קיים חריג אחד והוא מתקיים במקרים שבהם אדם מעוכב בעקבות אירוע של אלימות במשפחה. במקרים אלה רשאים השוטרים לקחת את נשקו האישי של החשוד גם אם הוא לא עשה שימוש בנשק ולמרות שהוא בגדר מעוכב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סעיף 12 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996
  2. ^ דוד ליבאי, על מעצר ושחרור בתחנת משטרה, רבעון קרימינולוגיה משפט פלילי ומשטרה, כרך א', מס' 4, חורף תשל"ג, עמוד 362

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.