משתמש:Yjo~hewiki/ארגז חול/פילוסופיה אנליטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פילוסופיה אנליטית היא זרם של הפילוסופיה שהתפתח במהלך סוף המאה ה-19 והמאה ה-20 ועיסוקה הוא בעיקר באנליזה של השפה ובניתוח משמעותם של מושגים ומילים והייחסים הלוגיים בינהם. האירוע המכונן של הפילוסופיה האנליטית מכונה המהפך הלשוני, מהפך שהציב את השפה במרכז העיסוק הפילוסופי למשך מרבית במאה ה-20.

אבותיה המובהקים של הפילוסופיה האנליטית הם גוטלוב פרגה, ברטראנד ראסל, ג. א. מור, לודוויג ויטגנשטיין והוגי החוג הווינאי. פילוסופים בולטים נוספים הם קווין, אוסטין, קריפקה, פאטנם ורורטי.

ההוגים האנליטיים חלוקים בינהם בנקודות מגוונות ועמוקות כאחד, אך ניתן לציין מספר מאפיינים משותפים להגותם: העיסוק בלשון ובשפה, השאיפה לאובייקטיביות ולשחרור מהמגמות הפסיכולוגיות בפילוסופיה - ובעיקר מהמסקנות של קאנט בדבר התנאים הסינטתי-אפריורים להכרה, עיסוק בבעיות התיחום של הפילוסופיה ושל המדע. ההוגים האנליטיים לא קיבלו את עבודותיהם של הגל, ניטשה, מרקס או פרויד ואף התנגדו להם במפורש.

ניתן לומר שהמקור לשאיפותיה של הפילוסופיה האנליטית הוא הרצון להסיר את הבלבול והמבוכה מתוך הפילוסופיה ולעשות זאת על ידי בירור מדוקדק ומפריד (אנליזה לוגית) של טענות הפילוסופים. בראשית דרכה ניסתה הפילוסופיה האנליטית לנתח את האמירות הפילוסופיות עצמן כדי לקבוע לאילו מהן יש משמעות ומובן ואילו אמירות הם נעדרות משמעות ונוצרו בגלל שימוש לא נכון בשפה.

על אף שורשיה הגרמניים הפכה הפילוסופיה האנליטית לזרם הפילוסופי המרכזי במדינות דוברות האנגלית ולעיתים היא אף מוגדרת כפילוסופיה של העולם האנגלו-אמריקני במאה העשרים. מקובל לראות בפילוסופיה הקונטיננטלית זרם מנוגד לפילוסופיה האנליטית.

מקורות העיסוק הפילוסופי בשפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז ומעולם עסקה הפילוסופיה בשפה, במילים ובמשמעותן. עוד בעת העתיקה פיתח אפלטון בדיאלוגים שכתב, את תורת האידיאות, שהיוותה בעצם תורת משמעות, שעל-פיה התופעות הפיזיות הן חיקוי של הוויות רוחניות טהורות הנקראות אידיאות. נראה, אם כן, כי תורת האידיאות מונעת על ידי האינטואציה הפילוסופית הקובעת כי מאחורי מושגים תופעתיים שונים עומדת מהות משותפת. על המהות המשותפת בין שני סוסים שונים למשל אפשר ללמוד מהדמיון בצורתם ובקולם אך גם מעצם העובדה כי אנו משתמשים באותה המילה "סוס" בשביל לייצג שני פרטים נבדלים אלו. פילוסופית השפה הנגזרת מתורת האידיאות האפלטונית היא כי מאחורי מילים או שמות עומדת מהות רוחנית נסתרת הנקראת אידיאה ואשר לה קיום עצמאי.

הספר "רטוריקה" לאריסטו מוקדש לדיון בשפה, אך הוא עוסק בעיקר במאפינייה הסיגנוניים ובכוח הביטוי שלה ופחות ביחסה למשמעות. גם אוגוסטינוס דן בשפה בספרו "וידויים", ואף העמיד תאוריה שמתארת כיצד נקשרות המילים למושגים. בימי הביניים נערכו דיונים רבים על הקשר שבין שפה למשמעות ובין השפה למציאות. מחלוקות רבות סבבו סביב השאלה אם השפה היא טבע או הסכמה כלומר אם השפה מתארת את המהות של העצמים עליהם היא דנה או אם ניתנו לאותם עצמים שמות בדרך שרירותית. הדיון ב"כוללים" שעסק במשמעותם של מושגים מופשטים, הוא אחד הצירים המרכזיים בפולמוס זה.

ראשית הפילוסופיה האנליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוטלוב פרגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נקודת המוצא לדיון המודרני בשפה היא עבודתו של גוטלוב פרגה. בספרו כתב מושגים הציג פרגה את השאיפה לשחרר את הפילוסופיה מהבלבול שמקורו בחוסר הדיוק המאפיין את השפה הטבעית. לשם כך פיתח פרגה שפה לוגית חדשה, תחשיב הפרדיקטים (שהוא צורה של תחשיב פסוקים), שנועדה להיות שפה "נקיה" מחוסר בהירות ושתאפשר ניתוח לוגי של המושגים והמשפטים. על מנת להבין את משמעות המושגים יש לנתח את היחסים בינהם במשפט כפי שהם מובעים בשפה הלוגית החדשה.

במאמרו "על מובן והוראה" מ-1892 [1] ניסח פרגה תורת משמעות חדשה שבבסיסה ממספר עקרונות חדשים ליחס שבין מילים למושגים ולדברים שאותם הן מציינות.

עיקרון ההקשר, מובן והוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילים לא ניתן להבין אלא במסגרת הקשר של משפט שלם. זאת אחת מנקודות המוצא החשובות של פרגה. פרגה תופס את המשפטים בשפה כפונקציה אשר פועלת על מילים ומחזירות ערכי אמת. המילים בפני עצמן ריקות מכל משמעות או תוכן וכאשר הן חלק ממשפט הן מקבלות ערכי אמת ומעבירות אותם למשפט כולו, באמצעות קשרים לוגיים. ערך האמת של משפט נקבע על ידי היחסים הלוגיים בין המושגים ובין ערכי האמת שלהם, כאשר הפרדיקטים משמשים כאמור כפונקציות ממושגים לערכי אמת, למשל: שני פרדיקטים המחוברים על ידי הקשר "וגם" יתנו ערך אמת חיובי רק עם כל אחד מהם נותן ערך אמת חיובי בפני עצמו - "אחד ועוד אחד הם שתיים וגם השמש זורחת במזרח".

פרגה הבחין בין שתי צורות של "משמעות" - מובן והוראה. המובן הוא התוכן ה"מחשבתי" של מילה או משפט וההוראה היא הדבר החיצוני שאליו הם מצביעים (אקסטנציה). כך למשל המובן של המילים "חד-קרן" היא המחשבה על החד-קרן אך למילים אין הוראה, הקבוצה בעולם אליה המילים מתייחסות היא קבוצה ריקה. הצורך בהבדלה בין מובן והוראה נוצר מהרצון להבחין בין המשפטים "א' הוא א'" ו-"א' הוא ב'" במקרים בהם שני המשפטים נכונים. המשפט הראשון נכון תמיד עקב המבנה הלוגי שלו והמשפט השני נכון בגלל שא' הוא אכן ב'. מכיוון שבלוגיקה של פרגה משפטים הם פונקציות לוגיות מורכבות המחזירות ערכי אמת, ההוראה (מה שהמשפט מכוון אליו) של שני המשפטים חייבת להיות זהה. לכן המבדיל בין המשפטים, שבברור אינם זהים, הוא המובן שלהם, קרי התוכן המחשבתי שהם מחוללים.

עולם שלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיונותיו של פרגה והצורך להבחין בין משפטים אקסטנסיונליים (שמשמעותם נקבעת על ידי יחסם לאובייקטיים) למשפטים אינטנסיונליים (שמשמעותם נקבעת לא רק על ידי יחסם לאובייקטים) הובילו את פרגה להציע את קיומו של עולם שלישי של יישים.‏‏[2] עולם זה מורכז מיישים מחשבתיים המשותפים לבני אדם שונים, לעומת שני עולמות המורכבים מאובייקטים ומתפיסות סובייקטיביות. הפילוסופיה האנליטית נחלקת בין הטוענים לקיומו של עולם שלישי שכזה המאפשר התייחסות אנליטית למשפטים האינטסיונליים לבין הרואים במשפטים אלה משפטים פרגמטיים בלבד.‏‏[3]

ברטראנד ראסל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברטראנד ראסל פעל במקביל לפרגה והשניים ניהלו חליפות מכתבים ממושכות ופוריות. באחת מהן הציג ראסל את הפרדוקס שנקרא על שמו לפרגה, דבר שהוביל את פרגה לזנוח את הפרוייקט הראשוני שלו שחתר לביסוס המתמטיקה על הלוגיקה בהסתמך על תורת הקבוצות הנאיבית.

ראסל, כמו פרגה, תפס את הלוגיקה כקודמת לשפה ושאף אף הוא לבסס לוגיקה שתוכל לסלק את העמימות והבלבול שמקורן בשפה הטבעית. ראסל המשיך בפיתוח הלוגיקה של פרגה, המבוססת על תחשיב פרדיקטים, תוך שהוא מבקש לפתור שתי בעיות: הבעיה שנוצרה על ידי הפרדוקס של ראסל עצמו ובעיות שנוצרו מהבחנתו של פרגה בין מובן והוראה. ראסל הרבה להשתמש בעקרון התער של אוקהם ואף הרחיב אותו לשימושים נוספים.

שאיפות אלה הובילו את ראסל לנסח עדמה הידועה כאטומיזם לוגי שהושפעה רבות מעבודתו המוקדמת של ויטגנשטיין. בהמשך עבודתו עסק ראסל באפשרויות המדע. ראסל קבע שהפרגמטיות של המדע דורשת וויתור על חלק מהעקרונות הלוגיים שקבע בעבודתו המוקדמת.

תאורים מיידעים ושמות לוגיים טהורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחנתו של פרגה בין מובן והוראה הובילה אותו לטעון שהוראתם של כל המשפטים היא ערך האמת שלהם ושהמשפטים נבדלים במובניהם. למשל למשפטים "כדור הארץ מקיף את השמש" ו-"2=1+1" ישנה אותה הוראה, ערך האמת החיובי. המשפטים נבדלים בכך שהמחשבה שהם יוצרים שונה, מחשבות שונות אלו הן המובנים של המפשטים. במאמרו על ההצבעה (1905) הציג ראסל את הפתרון שלו לבעיות אלה.

ראסל טען שהרעיון של הוראה ומובן מוביל לשלוש בעיות לוגיות:

  • הצבת זהים: כאשר מחליפים מושגים שיש להם את אותה ההוראה המשפט אמור שלא להשתנות. "יצחק" זהה בהוראתו ל-"הבן של אברהם", אבל המשמעות של שני המשפטים "המורה שאלה האם יצחק הוא הבן של אברהם" ו-"המורה שאלה האם יצחק הוא יצחק" אינה זהה.
  • השלישי הנמנע: באופן כללי או ש-א' אמיתי או ש-א' שקרי ולא תתכן אפשרות אחרת. אבל שני המשפטים "המלך הנוכחי של צרפת קרח" ו-"לא נכון שהמלך הנוכחי של צרפת קירח" הם שקריים, מכיוון שאין לצרפת מלך.
  • בעיית אי הקיום: ניתן לדבר על דברים שאינם קיימים, למשל "לפגסוס יש צבע לבן" הוא משפט שכולל מושג שמתייחס למשהו שאינו קיים, אך אם אינו קיים לא ניתן להתייחס אליו.

הפתרון של ראסל היה לקבוע שישנם מושגים או שמות שאינם שלמים ולכן אינם תורמים הוראה למשפט השלם, אלה הם ציונים של משפטים המורכבים ממושגים נפרדים. המשפט "לפגסוס יש צבע לבן" הוא למעשה "אין דבר שהוא פגסוס, אם משהו הוא פגסוס אז יש לו צבע לבן" ומשפט זה אמיתי. "המלך של צרפת" הוא ציון של המשפט "קיים דבר שהוא המלך הנוכחי של צרפת, יש רק דבר אחד שהוא המלך הנוכחי של צרפת" וערך האמת של משפט זה הוא שקרי (ומכאן שערך האמת של המשפט "לא נכון שהמלך הנוכחי של צרפת קרח" הוא אמיתי).

ראסל מרחיב רעיון זה וקובע כי גם שמות כמו "הומרוס" הם ביטויים מציינים, במקרה זה: "מחברן של האילדיאה והאודיסאה" ולמעשה רק כינויי הגוף כמו "הוא" או "זה" הם ביטויים לוגיים שלמים וניתן לייחס אותן רק לנתוני החושים.

אטומיזם לוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראסל הציג את התפיסה שהוא כינה אטומיזם לוגי בשנת 1924. לפי תפיסה זו הלוגיקה משמת לאנליזה שמטרתה סילוק יישים מיותרים, ברוח התער של אוקהם. יש לנסות להחליף כל מושג במשפט בקונסטרוקציות לוגיות המתבססות על מושגים פשוטים - המורים על יישים פשוטים ובלתי תלויים בהכרה האנושית. יש להפריד את הסדר והתכונות מהיישים עצמם ולהמירם במבנים לוגיים, כך למשל המספר המונה איננו יש אלא התאמה חד-חד ערכית בין קבוצות.

סילוק היישים המיותרים נעזר בהיותה של הלוגיקה לשון אידאלית, בניגוד ללשון היום-יומית. משפט אטומי, שאינו כולל דבר מלבד שם ופרדיקט (או כולל) כמו "דני נמוך", הוא משפט המורה על עובדה פשוטה. העובדות של העולם קודמות למשפטים המתארים אותן.

המעבר לנטורליזם מדעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תורתו של ראסל מחייבת את מושגים השפה לעסוק באובייקטים שעמם ניתן ליצור היכרות ישירה, חושית, ולכן טענות השפה מורכבות רק מאובייקטים כאלה ומכוללים. ראסל, כמו רוב הפילוסופים בעת החדשה, עסק בשאלת הקשר בין ההיכרות עם האובייקטים והקשר שלה לעולם החיצוני (ראו גם סוליפסיזם). בתחילה פנה ראסל לבניית העולם החיצוני על סמך ההיכרויות של מספר פרטים ושל "צופים אפשריים" ברוח הפנומנולוגיה, ואולם המימד הפסיכולוגיסטי בגישה זו הביא אותו להמשיך הלאה ולקבל בסופו של דבר יש לבסס את העולם החיצוני על בסיס משפטים וטענות שאינם מתבססים רק על מבנים לוגיים ואובייקטים אותם ניתן להכיר באופן ישיר אלא גם על טענות שלא ניתנות לביסוס מסדני, כמו טענות אינדוקטיביות וסיבתיות, מתוך ההנחה שהעולם סדור ואינו אקראי.

ראסל ציין שעבור מי שמחזיק בגישה אמפריציסטית זוהי מסקנה קשה לעיכול ואולם הקושי נובע מפירוש לא נכון של מושג הידיעה. ראסל טען שמקורו של מושג הידיעה הוא בחיים המדעיים והפרגמטיים של טרם הפילוסופיה; ולדוגמה ידיעה שפרי מסויים הוא בשל בזכות הצבע שלו היא ידיעה אמיתית גם אם לא ניתן להציק אותה על סמך הניסיון בלבד (מכיוון שהיא תלויה באינדוקציה).

ג. א. מור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ורג' אדוארד מור הוא בן תקופתו של ראסל, ומי שמשך אותו מהעיסוק במתמטיקה אל הפילוסופיה. מור התנגד לקביעותיו המוסריות של עמנואל קאנט וייסד את המטא-אתיקה ובמסגרתה טבע את המושג כשל נטורליסטי. עבודתו של מור הובילה בסופו של דבר לפיתוח (בעיקר על ידי אוסטין) זרם של הפילוסופיה האנליטית בשם פילוסופיה של הלשון היום-יומית.

אתיקה ומטא-אתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מור ממשיך את הקו שהוביל פרגה וקובע בספרו פרינקיפיה אתיקה (Pincipia Ethica, 1905) שהמקור לקשיים בתחום האתיקה הוא "הניסיון לענות על שאלות מבלי לגלות קודם לכן מהי השאלה שעליה מבקשים לענות"‏‏,[4] כלומר בלבול וחוסר בהירות מושגיים. לפי מור קיימים למעשה שני סוגים של שאלות: שאלה המטא-אתיקה ושאלות האתיקה הרגילה (או היישומית). המטא-אתיקה עוסקת בשאלות כמו "מהו הטוב?" או "מה המעמד של משפטים ומושגים מוסריים?", בעוד האתיקה היישומית שואלת מה נכון לעשות במצבים מסויימים, כלומר עוסקת בפתרון בעיות מוסריות קונקרטיות. מור טען שהבנה של המושג "טוב" על ידי מחקר מטא-אתי תקדם את היכולת לפתור בעיות אתיות קונקרטיות. מרגע ש"הטוב" מזוהה כראוי ניתן לבחור בפעולות שיובילו לקידום הטוב באופן היעיל ביותר.

מור קבע שהפרדיקט "טוב" הוא פרידקט פשוט ביותר ולכן אינו ניתן להגדרה מלאה על ידי פרדיקטים אחרים. כפי שלא ניתן להגדיר מהו "צהוב" בעזרת מושגים אחרים באופן מילולי, מכיוון שהוא מושג פשוט מאוד, לא ניתן להגדיר את הטוב בעזרת מושגים אחרים. מור אינו טוען שהמושג טוב אינו ממציין דבר או שלא ניתן להבין שהטוב הוא תכונה של דברים מסויימים, אלא רק שלא ניתן להגדיר אותו. את הטוב אנו מכירים באינטואיציה. ההוכחה לאי היכולת להגדיר את הטוב מתבססת על רעיון הכשל הנטורליסטי שהגה מור. אם היה ניתן להגדיר את המושג טוב באמצעות מושג אחר, כמו למשל "הטוב הוא מועיל" אזי מתעוררות שתי בעיות. הבעיה הראשונה נובעת מכך שאם ההגדרה נכונה ניתן להחליף "טוב" ב"מועיל" ונקבל את המשפט "המועיל הוא מועיל" שהוא משפט חסר תוכן, בעוד ההגדרה לא הייתה חסרת תוכן. הבעיה השניה נובעת מכך שגם אם יש תכונה שהיא מהות ה"טוב" לשאלות כמו "האם טוב לעשות מעשה זה?" הייתה תשובה ברורה, ואלם ידוע שאין תשובה שכזו.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ זו כותרת התרגום לעברית. המאמר נכתב במקור בגרמנית: Über Sinn und Bedeutung, תורגם לאנגלית בכותרת: On sense and reference
  2. ^ ‏פרגה‏, המחשבה: חקירה לוגית, 1984 (1918).
  3. ^ ‏יצחק נבו, איזמל שקהה, ע' 91.‏
  4. ^ ‏אזמל שקהה, ע' 153‏

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Menachem Fisch, Taking the Linguistic Turn Seriously, The European Legacy, Vol. 13, No. 5, pp. 605–622, 2008