נובה זאגורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נובה זאגורה
Нова Загора
BGR Нова Загора COA.png
סמל נובה זאגורה
Nova-Zagora-history-museum-01.jpg
המוזיאון ההיסטורי בנובה זאגורה
מדינה בולגריהבולגריה  בולגריה
מחוז סליבן
ראש העיר ניקולאי גרוזב
תאריך ייסוד המאה ה-10
שטח 24.449 קמ"ר
גובה 131 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 23,949 (נכון ל־15 במרץ 2015)
 ‑ צפיפות 51 נפש לקמ"ר (2008)
קואורדינטות 42°30′N 26°01′E / 42.500°N 26.017°E / 42.500; 26.017
אזור זמן UTC +2
http://www.nova-zagora.com

נובה זאגורהבולגרית: Нова Загора) היא עיר במזרח מרכז בולגריה, השנייה בגודלה מבחינת כמות האוכלוסין במחוז סליבן ושוכנת 222 ק"מ מהבירה סופיה, 32 ק"מ מסטארה זאגורה ו-37 ק"מ מבירת המחוז סליבן.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית התיישבות אנושית פזורה באזור מתוארכת לתקופת האבן החדשה. ראשית ההתיישבות המאורגנת מתוארכת למאה ה-5 לפנה"ס, עידן הממלכה התראקית. במהלך המאה ה-1 לפנה"ס נכבש המקום על ידי צבא הרפובליקה הרומית ובחפירות ארכאולוגיות נמצאו שרידהם של כמה עשרות כפרים וכמה מאות אתרי קבורה מתקופה זו. בהמשך עבר השטח לשליטת האימפריה הביזאנטית וקרבתו הגאוגרפית היחסית למרכז השלטון הביזאנטי בקונסטנטינופול הביאו לפיתוחו המואץ ולשגשוגו. באזור הוקמו מספר מצודות כדי להגן על נתיבי הסחר ודרכי הגישה לבירת האימפריה ואחת מהן שנבנתה בראשית המאה ה-10 ומכונה ויאדיצה היוותה את הבסיס להקמת העיר המודרנית. במהלך המאה ה-13 עבר היישוב לשליטת האימפריה הבולגרית השנייה והיה לזירת קרבות בין הבולגרים לביזאנטים ובין משפחות אצולה בולגריות מורדות לבין השלטון המרכזי.

ב-1371 נכבשה העיר על ידי צבאו של מוראט הראשון סולטאן האימפריה העות'מאנית. בשל קרבתה לסטארה זאגורה כינו אותה העות'מאנים יאנידז'ה זאגורה שמשמעה בטורקית עות'מאנית זאגורה החדשה. שמה המודרני של העיר נגזר מהשם העות'מאני. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) הועלתה העיר באש על ידי העות'מאנים וחרבה לחלוטין. במקום נמנו אלפי הרוגים ואלפי פליטים שנמלטו ליישובים סמוכים. עם נסיגת הכוחות העות'מאנים חזרו התושבים לעיר והוחל בשיקומה המואץ. לאחר המלחמה ומתוקף סיכומי קונגרס ברלין, נכללה העיר בשטח המחוז העות'מאני האוטונומי רומליה המזרחית. ב-1885 אוחד המחוז ובכלל זה העיר נובה זאגורה עם הנסיכות הבולגרית[1].

דמוגרפיה כלכלה וחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית העיר מצויה במגמת קיטון (תמותה לעומת ילודה). 50.9% מהאוכלוסייה הן נשים ו-49.1% הם גברים. בשטח הרשות המקומית מגדלים ענבים, חמניות ודגנים. בעיר קיים מפעל לייצור מכשירים חקלאיים ומספר יקבים ומחלבות. בנובה זאגורה תחנת רכבת הממוקמת על הקו סופיהפלובדיבבורגס. בנובה זאגורה 2 בתי ספר מקצועיים לחקלאות והנדסה אזרחית, 2 בתי ספר יסודיים, 2 בתי ספר תיכוניים, פנימייה אקדמית ו-5 גני ילדים[2].

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנובה זאגורה אקלים ממוזג יבשתי עם השפעה מקצינה מכוון הרי הבלקן. הטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 12oc וערכי הקיצון הממוצעים נעים ממינוס 1.2oc בינואר ועד 23.2oc ביולי[3].

הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות בולגריה

ב-1835 התיישבו בנובה זאגורה פליטים יהודים מאדירנה שעזבו את העיר לאחר השריפה הגדולה שהחריבה את הרובע היהודי. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית נמלטו בני הקהילה מהעיר שחרבה וחזרו אליה רק לאחר נסיגת הכוחות הרוסים. ב-1888 נמנו בעיר 420 יהודים[4]. ב–1898 תועדה אגודה ציונית פעילה בעיר[5]. בראשית המאה ה-20 נכללה הקהילה ברשימת 34 הקהילות המאורגנות בנסיכות הבולגרית[6]. ב-29 באוגוסט 1920 נערך בסופיה הכינוס הראשון של ראשי הקהילות היהודיות בממלכת בולגריה ואת קהילת נובה זאגורה ייצג יושב ראש ועד הקהילה מרדכי מרדכי[7]. בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בעיר כ-100 יהודים ורובם עלו למדינת ישראל לאחר הקמתה[4]. ב-28 במאי 1949 בשלהי גל העלייה, ערך הקונסיסטוריון של יהודי בולגריה מפקד ובנובה זאגורה נמנו 17 יהודים[8]. בקרבות מלחמת השחרור נפלו 2 לוחמים מעולי נובה זאגורה. בראשית המאה ה-21 לא התגוררו יהודים בעיר.

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא העיר נובה זאגורה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נובה זאגורה-סקירה היסטורית, באתר הרשות המקומית נובה זאגורה (בבולגרית).
  2. ^ מערכת החינוך בנובה זאגורה, באתר הרשות המקומית נובה זאגורה (בבולגרית).
  3. ^ האקלים בנובה זאגורה, באתר הרשות המקומית נובה זאגורה (בבולגרית).
  4. ^ 4.0 4.1 צבי קרן, הקהילה היהודית בנובה זאגורה-סקירה היסטורית, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה.
  5. ^ אלברט רומנו, התנועה הציונית בעשור הראשון להוסדה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 193.
  6. ^ חיים קשלס, דורות הראשונים, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 65.
  7. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 439.
  8. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה - כרך ד', מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמוד 296.