נינליל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אנליל ונינליל.

נינְליל ("גבירת הרוח") היא אלה במיתולוגיה המסופוטמית ובת זוגו של האל השוּמֶרי אֶנְלִיל. במיתולוגיה השומרית הוזכרה האלה, תחילה, בשם סוד, ורק בהקשר לזיקתה לאנליל, שונה שמה לנינליל. במיתולוגיה האכדית כונתה גם בשם בלית ובלית-ילי ("הגבירה", או "גבירת האלים") כבת זוגו של מלך האלים[1]. במיתולוגיה האשורית כונתה נינליל בשם מוליטו, או מיליטה, ייתכן שכמקבילה לשונית נקבית לשמו של אנליל[2]. על פי סיפורי המיתולוגיה השומרית, נינליל הרתה לאנליל מספר פעמים והולידה את אל הירח סין, שלושה אלי שאול והאל הלוחם, נינורתה.

יחוסה המשפחתי של נינליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות גרסאות מגוונות ליחוסה המשפחתי של נינליל. המקובלת ביותר מציבה אותה כביתם של חאיה (Haya - אל המופקד על השער) ושל נונברסגונו (Nunbarsegunu - "האשה הזקנה מניפור", אלה-אם ואלת השעורה). גרסאות אחרות מציגות אותה כביתם של האלים הבכירים אנו ואנטו או של אנו ונאמו.

תפקידה ומעמדה של נינליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמדה של נינליל כאלה בכירה, הינו פועל יוצא בעיקר מהיותה זוגתו של מלך האלים השומרי ואמם של אלים חשובים כסין, נרגל ונינורתה. במסגרת תהליכי סינקרטיזם בין-אלילי שהתפתחה במעבר בין התרבות השומרית לאכדית ואחריה, לתרבויות הבבלית והאשורית, זוהתה נינליל עם אלות מסופוטמיות בכירות אחרות, כגון האלה-האם נינחורסג, (אימו של נינורתה) וכן עשתר בבבל ובאשור, אשר שימשה כ"גבירת האלים", אלת פריון וזוגתם של מלכי האלים מרדוך ואשור.

מוקד הפולחן המקורי של האלה, בתקופת כינויה כסוד, היה בעיר השומרית שורופק, אשר הוקדשה לה. אולם, מוקד פולחנה הקבוע היה בעיר ניפור, עירו של אנליל, בה שכן גם מקדשה, תומל (Tummal)[3][4].

מסכת יחסיה והיכרותה של נינליל עם אנליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפור המיתולוגיה השומרית תוארה מסכת היכרותה ויחסיה של נינליל עם אנליל. בימי נעוריה נהגה נינליל לרחוץ בנהר ליד עיר הולדתה, ניפור. אמה של נינליל, נונברסגונו, הזהירה אותה לבל תרחץ בנהר לבדה מחשש שאנליל יחשוק בה, ינסה לפתותה לשכב עמו, ואחר כך, ינטוש אותה. נינליל, בכל זאת, החליטה לרחוץ לבדה בנהר ואכן משכה במהרה את תשומת לבו של אנליל. על אף סירובה הראשוני לחיזוריו של מלך האלים, הצליח הלה להגיע אליה באמצעות סירה שבנה משרתו, ואנס אותה. כתוצאה ממפגש זה הרתה נינליל את בנה הראשון, האל סין. על מעשהו זה, נענש אנליל בידי שאר האלים וגורש אל השאול. נינליל, שהבינה שהרתה לאנליל, יצאה אחריו אל השאול. במסעה זה פגש אותה אנליל שלוש פעמים כשהוא מתחזה לשומר השער, לממונה על הנהר השאול ולאיש המעבורת, ובכל פעם שכנע אותה לשכב עמו כדי שהבנים החדשים שיולדו יוכלו למלא את מקומם של אנליל, נינליל וסין בשאול. כך הרתה נינליל ונשאה בבטנה ארבעה עוברים בעת ובעונה אחת - אל הירח סין, אל השאול, נרגל, אל מדידת השדות, נינאזו ואל הנהרות, אנבילולו[5][6].

זיהויה של נינליל עם האלה נינחורסג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפור מיתולוגי אחר שגיבורו הוא בנם הנוסף של אנליל ונינליל, נינורתה, מסופר כיצד רכשה נינליל את שמה של האלה-האם נינחורסג. בסיפור מתואר ביקורה של האם נינליל אצל בנה לאחר שיצר סכרים לאשדי נהר הפרת, כדי להתגבר על הבצורת בממלכה. בעקבות ברכתה, החליט נינורתה להכריז על שינוי שמם של האבנים מהם בנה את הסכרים לשם "רכסים" (חורסג, בשומרית) ולכנות את אימו בשם חדש – אם הרכסים - נינחורסג. סיפור זה נועד, ככל הנראה למצב את מעמדה של נינליל כאלה בכירה גם בפנתאונים של התרבויות המאוחרות לתרבות השומרית[7].

סיפורי נינליל במיתולוגיות המסופוטמיות מייצגים מוטיבים מרכזיים בכלל סיפורי האלים בתרבויות אלה, כגון שכר ועונש, המתח בין החיים למות וייצוגו במאבק בין היום ללילה ובין פריון לבצורת. כך, מזכיר אינוסה של נינליל ביד אנליל את אינוסה של נינחורסג בידי אנכי ואת סיפור ירידתם של תמוז ואיננה אל השאול[8]. כינויה השונים של נינליל, ובעיקר זיהויה עם אלות אם בכירות, משקפים את השינויים שחלו במרכזיותם של אלים שונים על רקע שינויים פוליטיים בהיסטוריה של מסופוטמיה, במסגרתם אלים מרכזיים בתרבויות קודמות זוהו עם אלים בעלי מעמד דומה בתרבויות שירשו אותן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://i-cias.com/e.o/ninlil.htm
  2. ^ http://oracc.museum.upenn.edu/amgg/listofdeities/ninlil/
  3. ^ ש. שפרה ויעקב קליין, בימים הרחוקים ההם, הוצאת עם עובד 1998, עמ' 492.
  4. ^ http://etcsl.orinst.ox.ac.uk/section2/tr213.htm
  5. ^ ש. שפרה ויעקב קליין, שם, ע"ע 71-79.
  6. ^ אורי גבאי ותמר וייס, המיתולוגיה הבבלית, הוצאת מפה, ע"ע 42-46.
  7. ^ אורי גבאי ותמר וייס, שם, ע"ע 67-69.
  8. ^ ש. שפרה ויעקב קליין, שם, ע"ע 71–72.