ננסי גרייבס
 | |
| לידה |
23 בדצמבר 1939 פיטספילד, מסצ'וסטס, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
21 באוקטובר 1995 (בגיל 55) ניו יורק, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| השכלה |
|
| תקופת הפעילות |
1964–1995 (כ־31 שנים) |
| בן או בת זוג |
ריצ'רד סרה (1965–1970) |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
ננסי גרייבס (באנגלית: Nancy Graves; 23 בדצמבר 1939 – 21 באוקטובר 1995) הייתה אמנית אמריקאית, שעסקה בציור, בפיסול, בהדפסים ולעיתים גם בקולנוע. היא הייתה ידועה בהתעסקותה בטבע בעבודותיה, במיוחד בגמלים ובמפות הירח. בגיל 29 בלבד הציגה גרייבס תערוכת סולו במוזיאון וויטני לאומנות אמריקאית. בכך הפכה לאמנית הצעירה ביותר שעשתה זאת עד אז.[1]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ילדות ונעורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרייבס נולדה בשנת 1939 בעיירה פיצפילד, מסצ'וסטס. וכבר בגיל 12 ידעה שהיא רוצה לעסוק באומנות. ההתעניינות שלה בנושא האומנות טופח באמצעות ביקורים קבועים במוזיאון בו אביה היה עוזר מנהל, בעיירה בה נולדה. השילוב בין אומנות ותולדות הטבע באותו המוזיאון, היה השפעה מכוננת שלאחר מכן עיצבה את האומנות אותה גרייבס פיתחה. כמו כן, גם מדעי הטבע, היסטוריה ולימודי תרבות השפיעו על עבודותיה.[1]
קריירה אומנותית ותפקידים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרייבס למדה אומנות במכללת "ואסר" לנשים, ובנוסף קיבלה שם תואר שני בספרות אנגלית, ובשנת 1959 הוענקה לה מלגה ללימודי-קיץ של אוניברסיטת ייל באומנות וארכיטקטורה בנורפוק, קונטיקט. דבר שהוביל אותה לבסוף לקבל את התואר הראשון (1962) והשני (1964) באומנות, במכללת "ייל". ב-1964 קיבלה מלגה ללימודי ציור בפריז.
במהלך שנות ה-70 המוקדמות התעסקה גרייבס גם ביצירת סרטים. בין השנים 1970 ל-1974 הפיקה גרייבס חמישה סרטים, שניים מהם שצולמו במרוקו, ומכילים גמלים. גמלים מהווים מוטיב חוזר ונשנה ביצירותיה של גרייבס.[2]
הפעילות המקצועית של היוצרת[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאמנית שעסקה בציור בפיסול בהדפסים ובקולנוע, גרייבס נחשבה לאמנית פורצת דרך בתקופתה. לגרייבס היה מגוון רחב של שיטות בהן התעסקה (פיסול, ציור, הדפס וקולנוע). בזמן שאמנים אחרים בתקופתה היו ידועים בהתעסקותם בתחום אחד, גרייבס הייתה, לעומתם, ידועה בתקופתה כבין היחידים שהתעסקו במגוון שיטות. היא התאימה את השיטה למסר שרצתה שיעבור לאדם המסתכל על היצירה שלה. בשנות ה-80 המוקדמות, התחילה גרייבס ליצור את המוצגים שבזכותם התפרסמה ונודעה לציבור, הלא הם פסלי הברונזה שהיו עשויים מחפצים שונים, וביניהם צמחים, חלקים מכניים, כלי עבודה, אלמנטים ארכיטקטואלים, אריזות מזון ועוד. כל אלה צבועים בצבעים עליזים וססגוניים.
פסלה המפורסם ביותר נקרא "גמלים" (Camels), הוצג לראשונה במוזיאון "וויטני" לאומנות אמריקאית. הפסל מכיל שלושה גמלים נפרדים, כל אחד מהם עשוי ממגוון חומרים, ביניהם שעווה, מסיבי זכוכית, ועור בהמה. כל אחד מהגמלים צבוע בצבעי שמן ואקריליק, ליצירת מראה ריאליסטי ככל האפשר. הגמלים כיום מוחזקים בגלריה הלאומית של קנדה, ושני העתקים של הפסל שיוצרו לאחר מכן על ידי גרייבס, מוחזקים בגלריה בגרמניה.
לאחר עבודתה עם שעווה וסיבי זכוכית, עברה גרייבס לעבודה עם שלדים ועצמות גמלים, אותם הציבה על הרצפה או תלתה מתקרת הגלריה. מתוך ציורים שגרייבס הכינה מראש של עצמות רגליים של גמלים, פיסלה גרייבס 36 עצמות רגליים מלאכותיות של גמלים. כל אחת מהן מגיעה כמעט לגובה של אדם ממוצע.[3]
תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרייבס יוצגה על ידי "M. Knoedler & company" מאז 1980. תערוכתה הראשונה בניו יורק, הייתה בגלריית "גראהם" ב-1968. לאורך שנות עבודתה הציגה גרייבס בגלריות ומוזיאונים בעיקר בארצות הברית ובאירופה, וכן גם בכמה מוזיאונים מסביב לעולם. ב-2019 הוצגה ב-"Mitchell-Innes & Nash" תערוכת סולו עם עבודותיה של גרייבס, הנקראה "ננסי גרייבס: מיפוי" (באנגלית: "Nancy Graves: Mapping").[2]
פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מדליית "סקואוגן" (Skowhegan), לציור וגרפיקה (1980).
- פרס "בסי" (Bessie), לריקוד והופעה (1986).
- תואר כבוד ממכללת "סקידמור" (Skidmore), (1989).
- נבחרה לאקדמיה הלאומית לעיצוב (1992).[2]
מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]
גרייבס יצרה את עבודתה האחרונה באפריל, 1995. בגלריית "וואלה וואלה" (walla walla) בוושינגטון. במאי באותה השנה, פחות מחודש לאחר מכן היא אובחנה בסרטן השחלות ומתה לאחר חמישה חודשים, באוקטובר, 1995. בגיל 55 בלבד.[3]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Mark Guiducci, It’s Time to Rediscover Nancy Graves: Post-Minimalist, Anti-Pop Lover of Camels, Vogue, February 28, 2015
- ^ 1 2 3 Cathleen McGuigan, FORMS OF FANTASY, the new york times, Dec. 6, 1987
- ^ 1 2 Ken Johnson, Art in Review; Nancy Graves, the new york times, March 11, 2005