נצר אחרון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המושג "נצר אחרון" מכוון לאדם האחרון שנשאר ממשפחה או מקהילה שהושמדה, בדרך כלל בשואה.

בחברה הישראלית נקשר מושג זה לניצולי השואה שהיו נצר אחרון למשפחתם שנספתה, עלו לישראל, בדרך כלל כמעפילים, התגייסו לצה"ל במסגרת גיוס חוץ לארץ, השתתפו בקרבות מלחמת השחרור ונפלו. בנפילתם נכרת אותו נצר אחרון של המשפחה.

הנצחת חללי נצר אחרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1998 יזם יהודה שטרנפלד[1] את הנצחת חללי נצר אחרון:

יהודה ביקש ממשרד הבטחון את רשימתם של אותם ניצולים שנפלו ללא קרוב. בזכות יוזמתו של יהודה החל פרויקט מחקר לאיסוף מידע על ניצולי השואה, שריד אחרון למשפחותיהם, שנפלו במערכות ישראל. עשרות בתי ספר בכל רחבי הארץ התנדבו לפרויקט. במחקר התגלו קרובי משפחה לרבים מאלו שנחשבו כנופלים שלא נותר להם קרוב. כיום (2008) עומד מספר המונצחים בפרויקט על 144.[2]

ביוזמתו של שטרנפלד הוקמה גם אנדרטת "משֶבֶר לתקווה" ביער המגינים סמוך ללטרון.

משה אורן, שהיה ראש תחום מפעלי ההנצחה במשרד הביטחון בשנת 2002 המשיך בדרכו של שטרנפלד, יזם את כבישת השביל המחבר בין מוזיאון יד ושם לבין בית הקברות הצבאי בהר הרצל[3], את הקמת אנדרטת נצר אחרון בשביל[4], וערך את ספר "נצר אחרון" שיצא לאור בשנת 2008.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נצר אחרון: ספר יזכור להנצחת חללי מערכות ישראל ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון למשפחתם שעלו לארץ התגייסו לשורות הצבא ונפלו במלחמה, עורך: משה אורן, בהוצאת משרד הביטחון, אגף משפחות והנצחה, היחידה להנצחת החיל ויד ושם, 2008

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]