גיוס חוץ לארץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חיילי גח"ל

גיוס חוץ לארץ (גח"ל) הוא השם שניתן במלחמת השחרור לחיילים שגויסו מקרב היהודים, יוצאי אירופה וצפון אפריקה, שעלו לארץ ישראל באותה עת. רובם המכריע הם ניצולי שואה. במסגרת הגח"ל גויסו ונלחמו במלחמת השחרור כ-20,000 לוחמים, אשר היוו כרבע מהצבא. הלוחמים שולבו ביחידות לוחמות, ועל אף קשיי הקליטה, מחסור באימונים וקורותיהם בתקופת השואה, לחמו בחזיתות קדמיות. רבים נפלו על הגנת ישראל שטרם הספיקו להכיר.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירת קשר ראשוני ותחילת פעילות ההגנה באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגיוס הממוסד והמוצהר כגח"ל החל בפברואר 1948, אך ניצני הקשר בין ההגנה ושארית פליטת יהדות אירופה, הקמת הסניפים, האימונים והגיוס המצומצם החלו לפני כן - עוד מ-1946.

בתום מלחמת העולם השנייה חיו באירופה כמיליון יהודים ששרדו את השואה. הניצולים נותרו ללא בית וללא משפחה. המצוקה הייתה קשה - ביתם לרוב חרב או נגזל על ידי אחרים, ולא היה להם לאן לחזור. מצד שני, האופציה להגר לארץ ישראל הייתה כמעט בלתי אפשרית, בגלל הגבלות העלייה שהטילו הבריטים. כך החלו הניצולים להתרכז במרכזים שונים. רבים התרכזו במחנות שהקצו להם בעלות הברית, בעיקר בגרמניה. מחנות אלו כונו מחנות העקורים. היו גם התרכזויות במבנים שונים בערים, חוות נטושות ועוד. בנקודות ריכוז אלו החלו לקום התארגנויות שונות, בניסיון להתגבר על המחסור והמצוקה, אך נעדר כוח מנהיגותי מרכז.

הקשר הראשוני בין יהודי ארץ ישראל לבין יהודי אירופה לאחר המלחמה היה במפגש שנוצר בין חיילים יהודים וארץ-ישראלים שלחמו בצבאות הברית ששחררו את אירופה, רובם חיילי הבריגדה היהודית ששרתו בצבא בריטניה. המפגש היה מרגש, והחיילים הארץ-ישראלים, אשר הזדעזעו ממצבם של הניצולים, נשארו באזור והחלו לסייע בהתארגנויות שונות.

במסגרת "ההגנה" החלו לפעול גופים נוספים שמטרתם הצלה ועלייה, כגון "המוסד לעליה ב'" וארגון "הבריחה". אחד משליחי ההגנה היה ירמיהו רבינא, מי שהיה מאוחר יותר מפקד ההגנה בגרמניה, אך באותה תקופה הייתה פעילותו עדיין מצומצמת יחסית, ורק בהמשך הצליח הארגון להתפרס ברחבי אירופה. במקביל פעל "הועד המרכזי של יהודי שארית הפליטה", והחל בארגון הצרכים השונים. מלבד אלה פעלו התארגנויות מקומיות ספונטניות כגון פרטיזנים, התארגנויות של הג'וינט ועוד.

למרות תרומתן של התארגנויות אלו, בלטו מספר בעיות שהצריכו בדחיפות הנהגה מסודרת, שתהיה אחראית על ההגנה העצמית במחנות. קושי מרכזי היה התקפות אנטישמיות שהתקיימו מדי פעם על הריכוזים היהודיים וסיכנו את הקהילה. מצד שני, בעקבות התקפות אלו נוצרו לעתים ניסיונות נקמה של התארגנויות ספונטניות, שגם הן סיכנו את הקהילה. היה ניסיון להקים יחידות משטרה פנימיות מקרב הניצולים, אך ניסיון זה לא עלה יפה. על רקע הצורך בהתארגנות מנהיגותית שתרכז את ההכשרה ההגנתית, נולד הרעיון להקים באירופה שלוחה מסודרת של ההגנה. בפברואר 1946 נשלח לאירופה נחום שדמי (קרמר), מי שהיה מאוחר יותר למפקד ההגנה באירופה. שדמי החל בארגון הצרכים ובגיבוש דרכי הפעולה. תחילה פעל לריכוז הכוחות תחת הנהגה מסודרת: גיוס חיילי הבריגדה למשימה, קיבוץ של ארגוני פרטיזנים שונים (ביניהם ארגון "הנקם" ו"הצבא היהודי"), וגיוס מדריכים ושליחי ההגנה ארץ-ישראליים. משלחת תגבור מישראל הגיעה לאירופה בחודשים מאי-נובמבר 1947, ופעילות ההגנה הורחבה.

בתחילה הוקמו סניפים ראשונים במדינות מרכז אירופה - גרמניה, אוסטריה ואיטליה. בתקופה זו התמקד שדמי בהכשרת מדריכים ומפקדים. בהמשך נפתחו סניפים בארצות נוספות וההגנה התפרסה על פני 11 ארצות באירופה, שלוש בצפון אפריקה וכן בקפריסין. בכל מדינה הייתה מִפקדה והנהגה, וההגנה עסקה בחינוך, אימון קדם הגנתי והעפלה. האימון בדרך כלל היה חסר נשק בסיסי והתקיים ללא אמצעי לחימה.

על המגמות המרכזיות של ההגנה ניתן ללמוד מתוך נוסח השבועה שנאמרה על ידי כל מצטרף להגנה: א. ללחום לעליית שארית הפליטה באירופה לארץ ישראל בכל הדרכים ובכל התנאים, כפי שייקבעו על ידי ההסתדרות הציונית העולמית. ב. להגן על חייהם, שלומם וכבודם של אחיי היהודים, בכל מקום הימצאם ובהתאם להוראות הממונים עלי, מתוך נכונותי למלאן, בדייקנות וללא כל היסוס. ג. לשמור על טוהר נשקי, על סודיות הארגון, ולהקדיש את חיי למלחמה הציונית-חלוצית ולמען תיכון עצמאותו המדינית המלאה של עם ישראל בארץ-ישראל.

מהשבועה משתקפות המטרות המרכזיות של הארגון בחו"ל: עלייה יהודית לארץ ישראל, הגנה, טוהר הנשק ומוכנות ללחימה לכינון עצמאות ישראל בארץ ישראל.

פן מרכזי נוסף במטרות ההגנה באירופה היה החינוך והרוח. שליחי הארגון ומפקדיו שמו בראש את החינוך המורלי לזקיפות קומה לאומית, כבוד עצמי וערכים. על כך מעיד משה בר-תקווה (מונדק פסטרנק), אחד המדריכים: "מטרת ההדרכה היא בעיקר לעודד את האנשים המדוכאים". מטרה זאת מצאה ביטוי בשיעורי העברית, ההשקעה המורלית והדוגמה האישית. ואכן, יש הטוענים כי ההצטרפות לשורות ההגנה והפעילות במחנות חוללה בהדרגה שינוי משמעותי בנפש המתגייסים, בהתפתחותם הגופנית, החינוכית והמשמעתית, ובצביון המחנה, כפי שהעיד נחום שדמי: "מחנה פליטים אשר בו הוקם סניף שלנו, לבש צורה אחרת. כל מילה שלנו הייתה מתקבלת בהתלהבות...". חלק מהשליחים והמגויסים טענו כי סמכות ההגנה אכן התקבלה בהתלהבות וללא עוררין. שמואל ארנר, שהתגייס להגנה בגרמניה, מתאר את כמיהתו ונכונות הנוער להצטרף לארגון ההגנה מתוך מטרה אחת: עלייה לארץ ישראל, ומתוך כך קיבלו רבים את סמכות ההגנה.

ככל שעבר הזמן, והתקרבה השעה להחלטת החלוקה של האו"ם, הורגשה המתיחות והלחימה הצפויה בארץ ישראל. לפיכך הגביר שדמי עם הזמן את העיסוק בהכנה והכשרת המתגייסים למלחמה הצפויה בישראל.

תקופת פרוץ מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הכרזת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, פרצה מלחמת העצמאות למחרת, ובעקבות זאת חל מפנה בגישה ובהתנהלות ארגון ההגנה באירופה. כל המאמצים הופנו לסיוע במאמץ המלחמתי בישראל. שדמי, מפקד ההגנה באירופה, הבין כי בארץ ישראל יצטרכו עוד הרבה כוחות לוחמים בשל האבדות שיהיו, ופעל להכרה בכך ולהשקעה בגיוס ובהעלאה של הלוחמים לישראל. אך לא כולם ראו בכך חשיבות, ביניהם דוד בן-גוריון, שהתעלם בתחילה ממטרה זו. רק בסביבות פברואר, כנראה בשל האבדות הרבות, נרתם בן-גוריון לתוכניותיו של שדמי בעניין דחיפות הגיוסים, האימונים והעלאת לוחמים מאירופה לארץ ישראל, והקצה לכך משאבים. שליח ההגנה שהגיע לאירופה בסוף פברואר, ישראל עמיר, הביא אתו לראשונה הוראה בכתב מהפיקוד בארץ ישראל, המעמידה את העלאת המגויסים בראש סדר העדיפויות:

"הארגון יעסוק אך ורק באימון עולים מועמדים לעלייה קרובה לארץ ישראל... פעולת המשלחת צריכה להתרכז אך ורק באותן הארצות שמהן יהיה גל העלייה העיקרי בחודשים הקרובים...".

ואכן, בתקופה זו הופסקו הכשרת המדריכים והקורסים להגנה עצמית, והמאמצים התמקדו בגיוס מרבי ממזרח אירופה, גרמניה ואוסטריה, והפניה לעלייה מידית לארץ ישראל, כדי שהעולים ישתלבו בכוחות הלוחמים. באירופה החלו בגיוסים כלליים דחופים. חובת הגיוס חלה על כל אדם, רווקים ונשואים ללא ילדים עד גיל 35. בנים יחידים לא הוכרחו להתגייס לשירות קרבי, אך רבים מהם התנדבו לשירות מלא או חלקי.

שדמי וארגונו ראו באנשי שארית הפליטה חלק בלתי נפרד מהחייבים בגיוס. כלשונו של שדמי:

"אנו מחייבים את יהודי המחנות בחובת גיוס. הם כאילו אזרחי ישראל הם, לא אזרחי גרמניה... הם אזרחים ישראליים שלא נותנים להם להגיע לישראל, אבל הם אזרחים ישראליים. ברגע שבישראל מטילים חובת גיוס על יהודים בגיל כך וכך - החובה הזאת צריכה להיות גם על שארית הפליטה. עכשיו בארץ מלחמה גדולה, הכוונה שתגיע לארץ ותצטרף לכוחות אלה".

רוב הצעירים ניצולי השואה נענו לגיוס. שוכני מחנות העקורים, וכן השליחים מישראל, מתארים את ההתרגשות העצומה של יהודי שארית הפליטה לשמע החלטת האו"ם. בתחילת דצמבר 1947 נערכה עצרת מטעם הוועד המרכזי של שארית הפליטה בגרמניה, בה הוכרז על גיוס לשורות הלוחמים בישראל, ועל עריכת מגבית כספים לצורך הגיוס. התארגנות זו באה מתוך יוזמתו של שארית הפליטה, ומראה עד כמה היו נכונים למטרה. חיים הופמן-יחיל, שליח הסוכנות היהודית באירופה מתאר: "עוד פעם נתגלתה שארית הפליטה במלוא הודה ולהטה הציוני. במחנות נוצרה אוירה של התגייסות... של חלוקת כבוד להורי המגויסים ושל הכתמת המשתמטים..."

אך היו גם תופעות אחרות, היו כאלה שחשו שהם, שכבר "הריחו את ריח השריפה" אינם צריכים להתגייס, ולכן חלו תופעות של בריחה והתחמקות, שכן הגיוס היה חובה. עמדת הנהגת ההגנה הייתה שיש להעלות אך ורק את המגויסים ללחימה. על רקע זה חל ויכוח אידאולוגי, שכן היתר העלייה היה מוגבל ביותר בגלל הגבלות הבריטים והעלייה הייתה ברובה עלייה בלתי לגאלית. אנשי יושבי המחנות וכן המוסד לעלייה התרעמו על כך וטענו שכל עלייה גדולה של יהודים היא חשובה והכרחית, ואין לעשות העדפה של המסוגלים למלחמה. במכתב ששלחו שליחי תנועות הנוער החלוציות בגרמניה לפיקוד, כתבו:

"הטענה המלווה צימצום זה אומרת, שאין להעלות מספר רב של יהודים שאינם מסוגלים לאחוז בנשק משום שהדבר יכביד על הגנת היישוב. אנו משוכנעים שטענה זו אינה צודקת כלל ועיקר ואינה מתאימה למציאות בארץ... אנו בטוחים שארץ ישראל חייבת לקלוט עליה המונית, משום שהדבר בנפשה ובנפש יהדות הגולה, וחד הוא. רק נכונות זו ויכולת זו מצדיקות את המלחמה שבין מטרותיה מלחמה למען עליה חופשית..."

לעומת זאת, השקפת הפיקוד העליון הייתה שיש להעלות בדחיפות רק את המסוגלים ללחימה. השקפה זו מוצגת במכתב ששלח בן-גוריון לזאב שינד, איש מוסד העלייה: "המלחמה תלויה בעליה, כי כוח האדם בארץ לא יספיק. לערבים יש רזרבות ענקיות ואנו זקוקים עכשיו לאנשים מחוץ לארץ. אבל עליה שאינה מכוונת כולה לצורכי המלחמה אין בה ברכה..."

בקו זה פעלה ההגנה, והמגויסים עברו ארגון ראשוני והועברו לבסיסי עלייה מרכזיים בצרפת או באיטליה. מרכזים אלה שכנו בחוות או מנזרים נטושים, או בווילות אמידים שנשכרו לצורך זה. למחנות ניתנו שמות עבריים כמו ביריה, עין שמר, סג'רה, מזרע ועוד.

במחנות היו תוכנית של אימונים ופעולות הסברה חינוכיות. בדרך כלל האימונים היו ללא נשק. המגויסים אומנו על ידי ספורט שימושי, קרבות פנים אל פנים, מסעות חישול וכו'.

הבריטים הנהיגו מדיניות של סגירת שערי הארץ לפליטים יהודים שניסו להגיע ולמצוא בארץ ישראל בית ומקלט. היתרי העלייה היו מצומצמים ביותר, ורבים שניסו לעלות לארץ, נתפסו ונשלחו על ידי הבריטים למחנות המעצר בקפריסין. רבים מהמגורשים היו צעירים וצעירות שהתגייסו. בקפריסין המשיכו ההכנות והאימונים לשעת כושר, שבה יוכלו לעלות לארץ ולהשתלב בצבא להגנתה. השקעה מרבית הייתה בתחום החינוך. יהודה בן דוד, ששהה שם כשליח ההגנה, מעיד כי היו שעות ללימוד תולדות ההגנה, שעות לימוד עברית, ידיעת הארץ, מושגים בציונות, אופי החייל העברי, ועוד. היו גם פעולות תרבותיות שכללו חוגים דרמטיים, נשפים, קבלת שבת, שירים וריקודים, וכן עלון מיוחד שיצא בכל יום. על פעילויות אלו מונו קציני הסברה מיוחדים.

בשלב זה היו המגויסים חיילים לכל דבר, וציפו לעלייתם לארץ ישראל. בגלל ההסגרים שהטילו הבריטים הייתה העלייה מצומצמת ביותר, ונעשתה ברובה באמצעות עלייה בלתי לגאלית ועליה ד' (עלייה "חוקית" בעזרת מסמכים מזויפים).

עם הקמת צה"ל ב-31 במאי, החל תהליך של פירוק ההגנה באירופה. בחודש יוני נשלחה משלחת צה"ל, בראשות דוד רשף, שהחליפה את ההגנה והייתה אחראית להעלאת המגויסים לישראל.

ההגעה לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליטת לוחמי הגח"ל בארץ התחלקה לשני שלבים עיקריים: מהכרזת האו"ם עד קום המדינה, שלב שבו התאפשרה עלייה מצומצמת ושולבו בצבא כ-700 עולים; השלב השני היה מהכרזת הקמת המדינה עד סיום המלחמה, ובמסגרתו שולבו בצבא למעלה מ-20,000 מגויסי גח"ל. אחוז זה היווה כרבע מכוחות צה"ל, שמנה כ-88,000 איש. רוב רובם של אנשי הגח"ל לחמו ביחידות קרביות, והם היוו כשליש מהכוח הצה"לי הלוחם שמנה כ-60,000 איש. ההחלטה לגיוס העולים ושילובם בכוח הלוחם הייתה הדרגתית, ונבעה מהתקדמות מצב העניינים במלחמה. בתחילה לא הייתה הוראה או מדיניות מפורשת לשילוב העולים ביחידות הלוחמות, אך עם התקדמות המלחמה ואתה האבדות הרבות, התברר הצורך הדחוף בגיוס נוסף של אלפי לוחמים. תשובה לצורך זה מצאה ההנהגה בגיוס העולים מאירופה.

ויכוח נוקב בשאלת ייעוד וקליטת העולים בארץ ניטש בין הנהגת ההגנה ובין התנועות הקיבוציות. בעוד שמדיניות ההגנה הייתה לגיוס העולים, פעלו ודרשו אנשי התנועה הקיבוצית לשלב ולקלוט את העולים בקיבוצים ולשלבם בעבודה, כדי לקלוט אותם בארץ בצורה טובה, וכן בשביל להשלים את הצורך בכוח אדם בעבודה. בוויכוח המר הייתה ידה של הנהגת ההגנה והמדינה שבדרך על העליונה, וכך נשלחו העולים החדשים מיד לגיוס ולחימה.

גלי העלייה והקליטה הגדולים היו, כאמור, לאחר עזיבת הבריטים והקמת המדינה (למעט תקופת ההפוגה שבה לא ניתן היה לעלות לישראל).

בתחילה המדיניות הייתה שהמגויסים יועברו מיד עם הגיעם לישראל למחנה קלט, ומשם לאימונים או לשדה הקרב. ואכן, ברגע שדרכו העולים על אדמת ישראל, הם הועברו למחנה צבאי, לאימונים ולחימה. מציאות זו יצרה מצב שנראה לעתים אבסורדי, שבו עולה, שטרם ראה את הארץ, טרם הסתדר או מצא מקום מגורים ואיתר את קרובי משפחתו - נשלח ללחום, על ארץ שאותה לא הכיר. בעקבות ביקורות ומחאה כללית שפרצה בנושא, הוחלט על "התגמשות", והתקבל ההסדר הבא:

  • רווקים ורווקות יועברו מיד עם הגיעם למחנה קלט, ולאחר גיוסם יקבלו ארבעה ימי חופשה.
  • נשואים ללא ילדים – יקבלו ארכה של שבועיים חופש ואז יגיעו לקלט.
  • בעלי משפחות בגילאי 18–35 ,עם ילדים - יקבלו ארכה של שלושה שבועות ואז יתייצבו בקלט.
  • בעלי משפחות בגילאי 35–40, עם ילדים - יקבלו ארכה של חודש, ואז יתייצבו בקלט.

שילוב לוחמים מהגח"ל ביחידות ותרומתם במלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שילובם העיקרי של אנשי הגח"ל היה לאחר השלב הראשון של המלחמה. בחודשיה האחרונים של המלחמה מילא הגח"ל תפקיד חשוב ביותר בהשלמת השורות המדולדלות ותגבור הכוח הלוחם. בשלהי 1948 היו בצה"ל יותר מ-20,000 חיילים שהיו עולים חדשים.

רוב אנשי הגח"ל גויסו ליחידות קדמיות לוחמות ומיעוטם שולב במגוון תפקידים נוספים בצה"ל. עד מהרה היו אנשי הגח"ל לגורם משמעותי בחטיבות, הן מבחינה מספרית הן מבחינה ביצועית. רבים השתלבו בחטיבות הפלמ"ח: חטיבת יפתח, חטיבת הנגב וחטיבת הראל. ביחידות הפלמ"ח הם היוו גורם מורגש ומשמעותי ביותר. לדוגמה, בתום ההפוגה השנייה, למעלה ממחצית חייליו של גדוד באר שבע בחטיבת הנגב היו מהגח"ל וגם בחטיבת הראל הם היוו למעלה ממחצית לוחמי החטיבה. כמו כן, רבים השתלבו בחטיבת גבעתי, בחטיבה שבע (במסגרת חטיבה שבע לחמו במבצע בן נון א' בלטרון עולים חדשים ימים ספורים לאחר הגעתם לישראל) ובחטיבות נוספות.

לוחמי הגח"ל נלחמו בקווים קדמיים ונטלו חלק משמעותי ומרכזי בקרבות ומבצעים רבים. השתתפו בקרב לכיבוש צובה, קרבות לטרון, מבצעי הנגב ועוד. בן-גוריון, העיד על הלוחמים העולים כי נלחמו באומץ ותרמו רבות למאמץ המלחמתי. יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח אמר: "...הם חיזקו את שורות היחידות המדלדלות, שכם אחד עם הצברים עמדו במערכה, רבים מהם נפלו ושילמו את מחיר הניצחון.." במהלך מלחמת העצמאות נפלו 858 עולים חדשים, שהיוו 18.9 אחוז מכלל אנשי הצבא שנפלו במלחמה.

השתלבות או זרות?[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסים בין הלוחמים העולים והישראלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהוקם צה"ל, כמעט מחצית מחייליו היו ניצולי שואה. למרות התפקיד המכריע שמילאו, נתקלו ניצולי השואה ביחס מתנשא ומזלזל מצד הישראלים הוותיקים. ההתגייסות והמפגש בין הלוחמים העולים והוותיקים לוו בקשיים, פערים ויחסים מורכבים. קראו להם אג"ד - אנשי הגולה הדוויה. כינויי נוסף היה "גחלייצים". תחושת הזרות שחשו בני היישוב כלפי ניצולי השואה באה לידי ביטוי במחזות, בשירים ובספרים של אותה תקופה. דוגמה ליחס זה מצויה במחזה "בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון. אפשר למצוא במחזה את דמויותיהם של אורי, דני ורמי ולצידם: איש גח"ל א', איש גח"ל ב' ואיש גח"ל ג'.

עבור חלק מאנשי הגח"ל היה צה"ל מעין תחנה חברתית ולאומית ראשונה בדרכם לארץ. היו גם תופעות של התגייסות לקליטה ויחס מקבל מצד ה"צברים", אך פעמים רבות יותר, היחס היה מזלזל. גם מצד הפיקוד וההנהגה, נתקל הגח"ל פעמים רבות בחוסר רגישות. לישראלים שהיו בארץ לקח זמן רב להבין את העולים ניצולי השואה. פעמים רבות הייתה המדיניות של ההנהגה בלתי רגישה ולא מתחשבת. בנושא זה התעוררה מחאה ציבורית, שבוטאה בשירו של נתן אלתרמן, "אחד מן הגח"ל".[1]

קשיי שפה והסתגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הלוחמים העולים היה להתמודד עם קשיים רבים. מכשול מרכזי היה קשיי השפה העברית. רבים מהעולים לא ידעו את העברית על בוריה, ודבר זה היווה סכנת חיים ממש. פעמים רבות נשלחו העולים להילחם ימים ספורים לאחר הגעתם לישראל, ובמהלך הקרבות היו קשיים גדולים בהבנת הפקודות. המחסור באימונים, שנבע ממצוקת זמן וממחסור באמצעי לחימה, הקשה אף הוא על ההשתלבות והלחימה. בקרב לטרון לדוגמה, נמצאו לוחמים שנצרת נשקם סגורה. עם זאת, היו בקרב העולים גם לוחמים בעלי ניסיון רב: כאלו שנלחמו בשורות הפרטיזנים וכאלו ששירתו בצבא האדום ובמסגרות צבאיות אחרות. על הלוחמים העולים היה לגשר על פערים גדולים, פערי מנטליות, זיכרונות מתקופת השואה, הימצאותם בארץ חדשה, לרוב ללא משפחה. עם זאת, על פי עדותם של מפקדים רבים, רובם המכריע נלחמו בעוז ופעמים רבות הייתה תרומתם מכרעת לתוצאות הלחימה.

היסטוריוגרפיה והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטת "משבר לתקווה" ביער המגינים

למרות חלקם המשמעותי ביותר של לוחמי הגח"ל בצה"ל ובמלחמת העצמאות, נפקד מקומם בזיכרון התודעתי ההיסטורי. בעוד נושאים אחרים זכו לכתיבה ספרותית נרחבת, הנצחה ולימוד מורשת קרב, חלקם של אנשי הגח"ל, לא זכה להתייחסות משמעותית. מעט מאוד נכתב על הגח"ל, וההנצחה לנופלים הייתה מועטה. בנאום שנשא ב-2005, בטקס האזכרה לחללי גדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני בלטרון, אמר אריאל שרון (ראש הממשלה באותה עת):

אלה היו אנשי הגח"ל - גיוס חוץ לארץ, שכונו לעתים "גחלייצים" - בשמץ של זלזול. שירים לא שרו להם. סביב המדורה לא דיברו בהם. לא היו מושא לחיקוי. בבית לא חיכה להם איש לחלוק עמו חוויות. לא היה להם בית. אנשים מעולם אחר, עם חוויות שאנחנו לא חווינו. צעירים כמונו ומבוגרים מאתנו באלף שנים

דברי ראש הממשלה בטקס האזכרה לחללי גדוד 32, חטיבת אלכסנדרוני[2]

בשנות האלפיים חל מפנה בנושא והחלה להתפתח מודעות לנתינת מקום למורשת לוחמי הגח"ל, והנצחת הנופלים. במוזיאון הפלמ"ח בתל אביב הוקם חדר המוקדש לגח"ל. החל גם הפרויקט "נצר אחרון", המנציח נופלים שהיו אחרונים למשפחתם, שנספתה בשואה.

ביער המגינים מצויה אנדרטה הנקראת "משֶבֶר לתקווה" ומנציחה את זכרם של 634 עולים חדשים שנפלו במלחמת העצמאות. האנדרטה ממוקמת על גבעה הצופה אל עמק איילון ולטרון.

בשנת 2008 יצא לאקרנים בישראל הסרט "בית אבי" אשר במרכזו ניצול שואה (המגולם על ידי איתי טיראן) המגיע לישראל הישר ממחנות העקורים ומגויס למלחמה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]