סאוסליטו
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
 | |
| סוסליטו משלבת מדרונות של גבעות לצד קו חוף, כפי שניתן לראות בנוף הזה מברידג'וויי, הרחוב המרכזי של העיר. | |
| מדינה / טריטוריה | ארצות הברית |
|---|---|
| מדינה |
 קליפורניה |
| שטח | 5.845659 קמ"ר |
| גובה | 3.0 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 7,269 (1 באפריל 2020) |
| קואורדינטות | 37°51′28″N 122°29′25″W / 37.857777777778°N 122.49027777778°W |
| אזור זמן | UTC -8 |
| http://www.ci.sausalito.ca.us | |
סאוסליטו (באנגלית: Sausalito בתרגום מספרדית לעברית: "חורשת ערבה קטנה") היא עיר במחוז מרין בקליפורניה שארצות הברית, הממוקמת 2.4 ק"מ דרומית מזרחית לעיר מרין, 13 ק"מ דרום מזרחית לסן רפאל, וכ-6 ק"מ צפונית לסן פרנסיסקו מגשר שער הזהב.
נכון למפקד האוכלוסין בשנת 2020, מנתה אוכלוסיית סאוסליטו 7,269 נפש. הקהילה ממוקמת בסמוך לקצה הצפוני של גשר שער הזהב, ולפני בנייתו של הגשר שימשה כתחנה סופית לתנועת רכבות, מכוניות ומעבורות.
במלחמת העולם השנייה סאוסליטו הפכה לזמן קצר למרכז לבניית ספינות, אולם בשנים שלאחר המלחמה אופייה התעשייתי השתנה לעיר עשירה ואמנותית, בה שוכנת קהילת מגורים המשלבת מספר רב של סירות בתים, והיא הפכה ליעד תיירותי. העיר צמודה, ותחומה במידה רבה, למרחבים המוגנים של אזור הבילוי הלאומי 'שער הזהב', וכן למפרץ סן פרנסיסקו.
אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמה של העיר, סאוסליטו (Sausalito) נגזר מהמילה הספרדית sauzalito, שפירושה "חורשת ערבה קטנה", משילוב המילה "ערבה" עם הגזרון al שמשמעותו "מקום של שפע" ועם הסיומת זעירה -ito. גרסאות מוקדמות של השם כללו את המילים:aucelito , San Salita , San Saulito , San Salito , Sancolito , Sancilito , Sousolito Sousalita , Sousilito , Salcido , Sausilito , Saus Saulita.
גיאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סאוסליטו ממוקמת בקואורדינטות 37°51′33″N 122°29′07″W, והיא מוקפת בגבעות תלולות ומיוערות ושטחי גאות ושפל. לפי הלשכה למפקד האוכלוסין של ארצות הברית, לעיר שטח כולל של 5.7 קמ"ר, אולם רק 4.7 קמ"ר ממנו הם אדמה יבשתית. 21.54% משטח העיר 1.3 קמ"ר נמצא מתחת למים, וכך היה מאז הקמתה בשנת 1868. מאפיינים גיאוגרפיים בולטים הקשורים לסאוסליטו כוללים את מפרץ ריצ'רדסון ופיין פוינט.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הילידים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסאוסליטו חי שבט ה-Coast Miwok (אנ') הידוע גם בשם Liwanelowa. משפחות השבט המתגוררות באזור סאוסליטו נודעו בשם Huimen (או בשם Nación de Uimen בספרדית). חוקרים מוקדמים של האזור תיארו אותם כידידים ומסבירי פנים. לדברי חואן דה איילה "האינדיאנים של הנמל כל כך נאמנים בידידותם, וכל כך צייתנים בטבעם, עד ששמחתי מאוד לקבל אותם על הסיפון". המתיישבים האירופים ניצלו את טוב ליבם ואת הכנסת האורחים שלהם, וטבחו בהם במשך כמה דורות. כפי שציין ההיסטוריון ג'ק טרייסי, "מגוריהם בסוסאליטו נחקרו ומופו בשנת 1907, כמעט מאה וחמישים שנים לאחר מכן, על ידי סקר ארכיאולוגי. עד אז לא נותר דבר מהתרבות של אלה שהיו קודם לכן. נהנה מאוצרות הטבע של המפרץ. חייהם של Coast Miwok הצטמצמו לשרידים ארכיאולוגיים, כאילו חלפו אלפי שנים מאז קיומם".
הגעת האירופאים[עריכת קוד מקור | עריכה]
האירופאי הראשון שידוע שביקר באזור של סאוסליטו היה דון חוסה דה קנייזרס, ב-5 באוגוסט 1775. קנייזרס היה ראש משלחת שנשלחה בסירה מהאנייה סן קרלוס, בחיפוש אחר מעגן מתאים לאונייה. הצוות של סן קרלוס עלה לחוף זמן קצר לאחר מכן, ודיווח על ילידים ידידותיים ואוכלוסיות גדולות של צבאים, איילים, דובים, אריות ים, כלבי ים ולוטרות. בהם דיווחו גם על שפע של עצים גדולים בגבעות, שהיה באותו זמן מצרך יקר ערך ליוצרי ספינות הזקוקים לחומרי גלם עבור תרנים, פלטות וקרשים.
למרות הדיווחים הללו, הממשלה הקולוניאלית הספרדית של קליפורניה עילית עשתה מעט כדי לבסס את נוכחותה באזור. כאשר נוסדו חיל המצב הצבאי (כיום הנשיאות של סן פרנסיסקו) ונציגות פרנציסקנית (מיסיון דולורס) בשנה שלאחר מכן, הם היו ממוקמים בחוף הנגדי, הדרומי של המפרץ. כתוצאה מכך, החוף הרחוק של מיצר שער הזהב נשאר שומם ברובו במשך כחמישים שנים נוספות.
פיתוח האזור החל ביוזמתו של ויליאם ריצ'רדסון, שהגיע לקליפורניה העליונה ב-1822, זמן קצר לאחר שזכתה מקסיקו בעצמאותה מספרד. הוא היה יורד ים אנגלי שרכש שליטה בשפה הספרדית במהלך מסעותיו, והפך במהירות לנוכחות משפיעה בטריטוריה המקסיקנית כיום. עד 1825 ריצ'רדסון קיבל אזרחות מקסיקנית, המיר את דתו לקתולית והתחתן עם בתו של דון איגנסיו מרטינס, מפקד הפרסידיו. ריצ'רדסון השתמש במעיין שמצא כתחנת השקיה על חופי מה שנקרא כיום מפרץ ריצ'רדסון (שהוא שלוחה של מפרץ סן פרנסיסקו), ומכר מים מתוקים לכלי שייט שבקרו באזור. בעקבות בעיות משפטיות בעלותו על מעמד הקרקע, ותביעות בעלות אחרות על האזור, וכן בשל החוק המקסיקני ששריין קרקעות לשימושים צבאיים ולא לבעלות פרטית, ריצ'רדסון זנח זמנית את תביעתו, והתיישב במקום זאת מחוץ לפרסידיו. הוא בנה את הבית האזרחי הקבוע הראשון, והתווה את תוכנית הרחוב עבור הפאבלו של ירבה בואנה (סן פרנסיסקו של היום). ב-11 בפברואר 1838, לאחר שנים של שתדלנות והתנצחויות משפטיות, ריצ'רדסון קיבל הכרה בבעלותו על כל 19,751 דונם (79.93 קמ"ר) של רנצ'ו דל סאוסליטו.
כפר דייגים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעידן שלאחר הבהלה לזהב, מיקומה יוצא הדופן של סטוסליטו הפך לגורם מפתח בהיווצרותה כקהילה. זו הייתה העיירה הקרובה ביותר לסן פרנסיסקו, במרחק של פחות מ-3 ק"מ בנקודה הקרובה ביותר, וניתן לראות אותה בקלות מרחובות העיר. אולם עם זאת הקושי הטכני להגיע אליה יבשתית הפך אותה למעשה למבודדת. שכן אף שסירה יכלה להפליג לשם תוך פחות מחצי שעה, עגלות וקרונות נדרשו לבצע עקיפה ארוכה של כל המפרץ, מסע שעשוי היה להגיע לסביבות 150 ק"מ. כתוצאה מכך, האזור נשלט ברובו על ידי שני מעמדות שונים של אנשים, שלשניהם היתה גישה נוחה לסירות: דייגים מסחריים וחובבי יאכטות עשירים.
