סאמאר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סאמאר
Samar
Panapukan beach.jpg
חוף פאנאפוקאן בסאמאר
נתונים גאוגרפיים
מיקום מערב האוקיינוס השקט
קואורדינטות 12°00′N 125°00′E / 12.00°N 125.00°E / 12.00; 125.00
ארכיפלג הפיליפינים
שטח 13,428.8 קמ"ר
גובה מרבי 850 מטר
נתונים מדיניים
מדינה הפיליפיניםהפיליפינים  הפיליפינים
אוכלוסייה 1,751,267 תושבים (2010)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סאמארספרדית: Samar) הוא אי הממוקם באזור הויסאיאס שבמרכז ארכיפלג הפיליפינים והאי השלישי בגודלו במדינה. האי מחולק לשלוש פרובינציות: סאמאר (לשעבר מערב סאמאר, הגדולה מבין השלוש ומהווה כ-42 אחוזים משטחו הכולל של האי) צפון סאמאר ומזרח סאמאר. שלוש פרובינציות אלה מהוות, ביחד עם הפרובינציות באיים הסמוכים לייטה וביליראן (Biliran) את מחוז מזרח ויסאיאס.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם סאמאר נגזר מהמילה "סאמאד" בדיאלקט המקומי, שפרושה "פצע" או "חתך" הבאה לתאר את פני השטח הקשים של האי - הרים תלולים הנחתכים על ידי אפיקי נחלים עמוקים. סאמאר הוא המזרחי באיי הויסאיאס והגדול מביניהם. האי מופרד מלייטה על ידי מצר סן חואניקו (San Juanico Strait) כאשר הנקודה הצרה ביותר שלו בין שני האיים מגיעה מגיע לשני ק"מ בלבד. מעל המצר נבנה ב-1973 גשר סן חואניקו המחבר בין סאמאר ללייטה. האי סאמאר שוכן דרומית מזרחית לחצי האי ביקול (Bicol) השייך לגדול באיי הפיליפינים, לוזון, כאשר ביניהם מפריד מצר סן ברנרדינו. לדרומו של האי שוכן מפרץ לייטה בו נערך קרב ימי מכריע בין ציי ארצות הברית ויפן, הנחשב לגדול ביותר שנערך במלחמת העולם השנייה, ואחד הגדולים בהיסטוריה. המפרץ נפתח לעבר ים הפיליפינים השוכן לחופו המזרחי של האי סאמאר ומהווה חלק מהאוקיינוס השקט.

בניגוד למרבית האיים הגדולים האחרים בפיליפינים, לסאמאר אין רכס הרים מרכזי אמיתי. פני שטחו מורכבים מסדרה של הרים בגובה מתון של 150 עד 850 מטרים ורק אזורים מצומצמים הסמוכים לים או לדלתות הנהרות מישוריים, בעיקר בצפון. מישור החוף בצד המזרחי מכוסה בשפלות נמוכות בדלתות נהרות קטנים, המופרדים זה מזה בשלוחות הרריות. הנהרות הגדולים באי הם אולוט, קאטוביג, פאלאפאג, גאנדארה ואוראס ולאורך כל אחד מהם נוצר מישור סחף קטן במורדו. העמק של קאטוביג הוא השפלה הגדולה ביותר באי. השלוחה הדרומית של סאמאר, שפלת גואיאן, מורכבת מחצי אי ארוך וצר. סאמאר מוקף במאות איים קטנים, איונים, שרטונות וסלעים, שחלקם מופרדים מהאי העיקרי רק בזמן גאות[1].

אזור האיים סאמאר ולייטה מתאפיין בתדירות הגבוהה של טייפונים הרסניים, כאשר 40 אחוזים מסערות רבות עוצמה אלה עוברות דרך מזרח ויסאסיאס בכל שנה. סופות הטייפון יכולות להתרחש בכל פרק זמן, אך תדירותן ומידת ההרס שהן גורמות עולה בין החודשים אוקטובר ודצמבר. הרוחות החזקות והגשמים הכבדים הנלווים לסופות אלה מביאים לאבדות רבות בנפש וברכוש, כמו גם לשדות וליערות בשל שיטפונות, נזקי רוח והצפות מי ים[2]. בנוסף, היערות שכיסו את ההרים הסמוכים למקומות היישוב נכרתו במלך השנים והותירו אותם חשופים לבלייה ולמפולות בוץ כתוצאה מהגשמים הכבדים הפוקדים את האזור ומסכנים מאוד את האוכלוסייה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאמאר היה האי הראשון בארכיפלג בו הבחין מגלה הארצות הספרדי פרדיננד מגלן ב-16 במרץ 1521, לאחר שהפליג מאיי מריאנה. מגלן כינה את קבוצת האיים שגילה סן לאסארו, על שם הקדוש לזרוס, משום שהתגלה ביום השבת שלפני יום ראשון של הדקלים, המכונה "שבת לזרוס". בהמשך ביקרה באי משלחתו של רוי לופס דה וייאלובוס ב-1543 וב-1565 נחת בסאמאר מיגל לופס דה לגאספי בדרכו לכיבוש האי סבו וכרת בריתות עם מנהיגים מקומיים[3]. סאמאר היה ידוע לחוקרים הספרדים המוקדמים כאיבאבו ולאחר כיבוש הפיליפינים נכלל בתחום השיפוט של האי סבו. ב-1735 הופרדו סאמאר ולייטה מתחום השיפוט של סבו והפכו לפרובינציה עצמאית שבירתה קאריגארה בצפון האי לייטה. האיים פוצלו לשתי פרובינציות נפרדות ב-1768 וכבירתה של סאמאר נבחרה קטבאלוגאן (Catbalogan) שנותרה בירת פרובינציית סאמאר שבמערב האי עד ימינו[4].

כאשר הגיעו הספרדים ליישב לראשונה את סאמאר בזמנו של דה לגאספי, הייתה האוכלוסייה הילידית השוכנת באי דלילה יחסית בהשוואה ללייטה, והוקמו בה מיסיונים ישועיים. למשך פרק זמן ארוך מנעו פשיטות פירטים בני המורו על החופים המערביים גידול משמעותי באוכלוסייה. רק במאה ה-19 הצליחו הספרדים לבלום את המורו ושיעור גידול האוכלוסייה החל לעלות והשתווה לגידול האוכלוסייה הכללי באיים. דחיפה נוספת לגידול במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היה פיתוח כלכלי של האזור עם פתיחת נמל טקלובן ב-1874 למסחר בינלאומי, והכיבוש האמריקאי של הפיליפינים ב-1898 שפתח את השווקים בארצות הברית בפני העץ, הסוכר, הקופרה והאבאקה שגודלו בפיליפינים[4].

ב-19 ביוני 1965 הועבר בקונגרס הפיליפינים חוק אשר חילק את האי סאמאר לשלוש פרובינציות: צפון סאמאר עם קאטארמאן כבירתה, מזרח סאמאר עם בורונגאן כבירתה ומערב סאמאר עם קאטבאלוגאן כבירת הפרובינציה. חוק נוסף שהתקבל ב-21 ביוני 1969 שינה את שמה של פרובינציית מערב סאמאר לסאמאר.

אוכלוסייה וכלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית אוכלוסיית מזרח ויאסיאס מתגוררת בכפרים חקלאיים קטנים המפוזרים בשוליהם של האיים הגדולים והקטנים. הקרבה לחופים עודדה פיתוח תחבורה ימית והזניחה את פיתוחם של כבישים ראויים, ורבים מחקלאי האזור משלימים את הכנסתם באמצעות דיג בחופים או סמוך אליהם. חלק גדול מאוכלוסיית סאמאר מתרכז בשפלות בחוף המערבי, בחצי האי גואיאן שבדרום, וסמוך לנהרות הגדולים שבצפון ובצפון מזרח בעוד שבפנים האי, המאופיין בשטח הררי המיוער בצפיפות ביערות גשם ובהיעדר דרכי גישה וקווי תקשורת אמינים אין התיישבות קבע מרובה.

במפקד האוכלוסין הראשון שקיימה ארצות הברית ב-1903 נמנו כ-600 אלף תושבים באיים סאמאר ולייטה. בשנות ה-60 עמדה האוכלוסייה במזרח ויסאיאס על מעט פחות מ-2 מיליון איש וכ-60 אחוז מתוכם התגוררו בלייטה[4].

בסקר שנערך ב-2010 נמנו בפרובינציית מזרח סאמאר 428,877 תושבים, בפרובינציית צפון סאמאר 589,013 תושבים ובפרובינציית סאמאר 733,377 תושבים, שהציבה אותה במקום השני מבחינת גודל אוכלוסייתה במזרח ויאסיאס לאחר לייטה. הערים הגדולות באי הן קאלבאיוג (Calbayog) (עם 172,778 תושבים) וקטבאלוגאן (94,317 תושבים) הנמצאות בסאמאר, קאטארמן (84,833) ולאואנג (Laoang)‏ (58,037) בצפון סאמאר ובורונגאן (64,457) השוכנת בפרובינציית מזרח סאמאר.

הכלכלה המקומית נשענת בעיקר על ענפי הדגה והחקלאות, כאשר גידול עצי קוקוס, תירס, בננה, אורז, ירקות וקופרה מהווה מקור הכנסה עיקרי בפרובינציות השונות. כריית מחצבים כגון נחושת, אלומיניום ובוקסיט מתבצעת בצפון סאמאר ובפרובינציית סאמאר קיימת תעשיית דגים מעושנים. התיירות, הנחשבת לענף בעל פוטנציאל גבוה להגדלת הרווח הכלכלי לאי, נמצאת בתוכניות לפיתוח האזור, תוך שימת דגש על תיירות אקולוגית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סאמאר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Wernstedt, עמודים 25-26
  2. ^ Wernstedt, עמודים 458-459
  3. ^ Spate, O.H.K. The Spanish Lake: The Pacific since Magellan, Volume I. National Library of Australia Cataloguing-in-Publication entry. עמודים 49, 98, 102
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 Wernstedt, עמודים 460-461