סוריא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סוריא (שטח ארם נהריים וארם צובא) הוא שמו ההלכתי של שטח בגבול ארץ ישראל, שנכבש על ידי דוד המלך וסופח על ידו לארץ ישראל. לשטח זה מעמד ביניים מבחינת מצוות התלויות בארץ. שטח ארץ ארם הוא לחופו המזרחי של הים התיכון, ומשתרע בין חצי האי ערב ומצרים בדרום וקיליקיה בצפון.

כיבוש יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחודיותה של סוריא נעוצה בכך, שהיא מוגדרת על ידי התלמוד כ"כיבוש יחיד", בשונה משאר חלקי ארץ ישראל שנחשבים ל"כיבוש רבים" והם כחלק מהארץ לכל דבר ועניין. חכמי התנאים נחלקו בשאלה האם "כיבוש יחיד - שמיה כיבוש", כלומר האם חלקים אלו נחשבים לחלק מארץ ישראל.

שיטת רש"י: לצורך יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי שיטת רש"י, השוני משאר חלקי הארץ טמון בכך ששאר חלקי הארץ נכבשו על ידי יהושע בן נון לצורך כלל העם, ואילו דוד המלך כבש את החלקים לצורכו הפרטי. ועוד מבואר מפירוש רש"י שדוד כבשה שלא ביחד עם כל ישראל כמו בכיבוש יהושע שהיה שישים ריבוא יוצאי צבא.

ואולם בדעת הרמב"ם נראה שתפס גם הטעם המבואר ברש"י שהוא כיבוש לא לצורך כל ישראל[1] וגם הטעם המבואר בסיפרי שהוא כיבוש שלא כסדר האמור בתורה[2].

ארץ ישראל האמורה בכל מקום, היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל, וזהו הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם, אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצוות. ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים אף על פי שלא נכבשה, כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.

שיטת התוספות: קודם שנכבשה ארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוספות חלוק על רש"י, והוא מצטט את דברי הספרי בסוף פרשת עקב: "סמוך לפלטרא שלך לא הורשת, ואתה הולך וכובש ארם נהרים וארם צובא?" בכך, מסביר התוספות, נגזר דינה של סוריה, מכיוון שעל דוד היה לכבוש את חלקו של העם היבוסי שהיה סמוך לירושלים, ואת שאר חלקיה של ארץ ישראל עצמה, ובמקום זאת הוא כבש את ארם נהרים וארם צובא, ולכן נחשב הדבר ככיבוש יחיד, כלומר כיבוש שנעשה שלא על פי הדיבור.

גם הרמב"ם[3] מצטרף לדברי התוספות, ובכך הוא מסביר את החילוק בין הארצות שכבש דוד לבין הארצות שכבש יהושע. "הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען, כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן, אף על פי שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה, אינו כארץ ישראל לכל דבר, ולא כחוצה לארץ לכל דבר, כגון בבל ומצרים. אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולהיותן כארץ ישראל לא הגיעו. ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל אלא נשאר בה משבעה עממים. ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואחר כך כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כארץ ישראל לכל דבר. והארצות שכבש דוד הן הנקראין סוריא."

ובאחרונים נדרשו לבאר ההקשר של דעות אלו לאמור בלשון הגמרא כיבוש יחיד, שלכאורה אין קשר בין כיבוש שלא לפי סדר התורה לבין האמור כיבוש יחיד שאותה בוחרת הגמרא לנקוט. וביאר בכך הרב משה שמואל שפירא[4] שבנאמר בגמרא כיבוש יחיד הוא רק לומר שמושג זה הוא 'קריאת שם בעלמא' ואין הכוונה לאמור בדין אלא במציאות, משום שכיבוש דוד לפי דעת הרמב"ם (על כל פנים) הוא כיבוש רבים שהרי דוד עשה כן לאחר שנמלך בחכמי הסנהדרין וזהו מה שאמור ב'דין'. ולכן, מה שמובא בתלמוד כיבוש יחיד הוא ל'מציאות' שדוד כבשה לצורך עצמו, ודבר זה בא לידי ביטוי בכך שכבשה שלא כמצוות התורה אלא לצרכיו האישיים.

כיבוש סוריא על ידי עולי בבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההלכה הנפסקת, חלקי ארץ ישראל שלא נכבשו על ידי עולי בבל בעלייתם מבבל לארץ ישראל על ידי עזרא, אין להם קדושת ארץ ישראל[5].: "כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן. שקדושה ראשונה לפי שהייתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא".

מכך מוכיח רבי חיים סולובייצ'יק[6] כי גם בני ישראל עולי בבל כבשו את סוריא, שאם לא כן, לא הייתה דנה הגמרא בכיבושו של דוד את סוריא אם נחשב לכיבוש או לא, שהרי בבית שני לא כבשו את סוריא, וקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא. ומכאן שעולי בבל כבשו את סוריא, אלא מאחר שלא היו רוב ישראל בכיבוש שני לכן אם כיבוש יחיד שמיה כיבוש, מועיל הכיבוש השני שלא היו רוב ישראל כנלמד מהפסוק[7] והטיבך והרבך מאבותיך, וכמובא בתלמוד ירושלמי[8] דכיבוש חוזר מועיל אפי' כשאין אז רוב ישראל.

דינים הלכתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלושה הלכות שונות שווה סוריא ל"חוץ לארץ" בדיניה[9]: עפרה טמא ומטמא מדין טומאת ארץ העמים, אם כי בניגוד לשאר חלקי חוץ לארץ שלפי שיטת רבי יהודה הנשיא[10] אוירה מטמא גם אם נכנס אליה בלא לדרוך על עפרה במטוס או כלי טיס אחר, בסוריא לא גזרו חז"ל על טומאת אוירה, רק על גוש הקרקע. לעניין הבאת גט, נחשבת סוריא לחו"ל, ומי שמביא גט משם לארץ ישראל צריך להעיד כי נכתב ונחתם בפניו. דין נוסף הוא, שמי שמוכר את עבדו לסוריא נחשב הדבר כאילו מכרו לחו"ל, והוא נכלל בקנס שקנסו חז"ל, כי המוכר את עבדו לחוץ לארץ יצא העבד לחירות.

לעומת זאת, יש לסוריא דינים רבים בה היא שווה לארץ: הקונה חלקת אדמה בסוריא, נחשב הדבר לו כאילו קנה בארץ ישראל, שבה התירו לכתוב שטר בשבת על ידי אמירה לגוי שהיא שבות, ולמרות זאת התירו שבות זאת מפני מצוות ישוב ארץ ישראל כאשר אין ברירה אחרת. בנוגע לחיוב תרומות ומעשרות הדבר נתון במחלוקת אם כיבוש יחיד נחשב לכיבוש או לא, ולפי הדעה האומרת שכיבוש יחיד נחשב לכיבוש, חייבים פירות סוריא בתרומות ומעשרות.

ברמב"ם בנושא זה נראה פרדוקס מסוים. שהמעיין ברמב"ם[11] יראה שפסק בדין סוריה שיש לה שם ארץ ישראל לעניין מצוות יישוב ארץ ישראל, ומאידך פסק[12] שבסוריה לא קיים מהתורה חיוב על מצוות התלויות בארץ[13]

סיכום הטעמים - מדוע כיבוש סוריה איננו הועיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל המקומות העוסקים בנושא זה מובאים 7 טעמים לכך:

  1. כיבוש יחיד[14].
  2. כיבוש שלא כמצוות התורה[15].
  3. כיבוש שלא לצורך כל ישראל[16].
  4. כיבוש שלא ביחד עם ישראל, שהוא כיבוש עם שישים ריבוא יוצאי צבא[17].
  5. כיבוש שלא על פי אורים ותומים המורים לעם מה יעשו[17].
  6. כיבוש שלא מדעת רוב ישראל[18]
  7. כיבוש שלא מדעת חכמי הסנהדרין[19]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שם הלכה ב'.
  2. ^ שם הלכה ג'.
  3. ^ שם הלכה ג'.
  4. ^ קונטרס הביאורים על מסכת גיטין סימן ל"ב
  5. ^ שם הלכה ה'.
  6. ^ מובא במשנת יעקב על הרמב"ם שם.
  7. ^ דברים ל-ה.
  8. ^ קדושין פ"א ה"ה.
  9. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ח', עמוד א'.
  10. ^ החולק עליו הוא רבי יוסי ברבי יהודה הסבור שאוהל זרוק (נייד) חשוב כאוהל, אך ההלכה נפסקת כרבי יהודה הנשיא.
  11. ^ הרמב"ם במשנה תורה, הלכות שבת פ"ו הי"א
  12. ^ הרמב"ם במשנה תורה, הלכות תרומות פ"א ה"ד
  13. ^ ומשום כך יש להכריח ולהטעים בדעת הרמב"ם שלמד שכבוש דוד היה כיבוש רבים אלא רק שירדה ממעלת ארץ ישראל, משום האמור שדוד כבשה שלא כמצוות התורה וזהו רק מגרע בשלימות הכיבוש אבל אינו מבטל הכיבוש.
  14. ^ תלמוד בבלי מסכת גיטין דף ח., תלמוד בבלי עבודה זרה, דף כא.
  15. ^ הסיפרי, בחומש דברים, סוף פרשת עקב. הובא גם ברמב"ם תרומות פ"א ה"ג. וכן מובא בפירוש הרבינו יונה בעבודה זרה דף כ: וכתב, שמשום שהתורה נמשלת ל'רבים' והוא עשה שלא כמצוות התורה לכן נחשב כיבושו ככיבוש 'יחיד'.
  16. ^ פירוש רש"י על התלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ח: בד"ה כיבוש יחיד
  17. ^ 17.0 17.1 פירוש רש"י על התלמוד בבלי מסכת עבודה זרה, דף כ: (ד"ה סוריה)
  18. ^ הרמב"ם, משנה תורה, שבתי פרנקל, פרק א' מהלכות תרומות הלכה ב'
  19. ^ פירוש הרמב"ן על התורה סוף פרשת עקב,, והובא גם ברמב"ם בהלכות מלכים, פ"ה ה"ו