טומאת ארץ העמים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

טומאת ארץ העמים הוא מושג ביהדות בהלכות טומאה וטהרה, לפיו גזרו חז"ל על השטח שמחוץ להתיישבות היהודית בארץ ישראל בימי בית שני, המכונה 'גבולות עולי בבל', טומאה שדינה כדין טומאת מת, מאחר שבמקום מגורי הנכרים לא הקפידו לקבור את נפליהם בקבר מסודר ומסומן, ובכל מקום היה חשש שתחתיו קבור נפל שמטמא בטומאת מת כמו כל אדם שמת.

מקום הטומאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטח היישוב היהודי בשיאה של תקופת הבית השני היה בין עכו בצפון לאשקלון בדרום[1]. שטח זה מטמא את היוצאים מן הארץ בטומאת מת, כאילו נכנסו לבית קברות[2] אם כי בפרטי הדברים יש הקלות מסוימות בארץ העמים (חוץ לארץ ע"פ הגבולות הנ"ל), בהשוואה לבית קברות[3].

הגזירה וטעמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גזירה זו נגזרה במאה השנייה על ידי יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים. הם גזרו טומאה על אדמת ארץ העמים (הנקראת גם: טומאת גושה) רק בתורת ספק, אבל על אויר ארץ העמים לא נגזרה טומאה (הנקראת גם: טומאת אוירה). שמונים שנה לפני חורבן בית שני, הוסיפו הסנהדרין וגזרו גם על אויר ארץ העמים. לאחר מכן גלתה הסנהדרין לאושא, ושם החמירו וגזרו על אדמת ארץ העמים (גושה) טומאת וודאי, ולפי גזירה זו קדשים (בשר קרבנות ותרומות) שנגעו בעפר ארץ העמים יש לשורפם[4], מה שלא היה לפני כן, מכיוון שעל ספק טומאה לא שורפים קודשים.

טעם הגזירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיבת הדבר, שחז"ל סברו שקיים סיכון שהגויים לא קברו בצורה מסודרת ולפיכך יש חשש להימצאות קברים בכל מקום. מטעם זה, הקלו חכמים במקומות שבהם אין חשש לקבורה, כמו בשפת הים[5]. בתוספות[6] מציינים מטרה נוספת שעמדה ברקע הגזירה - מניעת הירידה מהארץ.

על תוקפה של טומאה זו מלמדת העובדה המסופרת במשנה[7]: "מעשה בהלני המלכה שהלך בנה למלחמה, ואמרה: אם יבוא בני מן המלחמה בשלום - אהא נזירה שבע שנים! ובא בנה מן המלחמה, והייתה נזירה שבע שנים. ובסוף שבע שנים עלתה לארץ, והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות"[8], מפני שטומאת חוץ לארץ ביטלה את נזירותה. גם הכהנים מנועים מלצאת לחוץ לארץ בגלל טומאה זו, אלא אם כן יצאו למטרות מיוחדות, כגון לשאת אשה או ללמוד תורה מרב מיוחד המתאים לו[9].

אוהל מעל ארץ העמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנאים נחלקו בדיני טומאה זו, האם אוהל המיטלטל נחשב לאוהל. הדיון הוא באדם הנכנס לחוץ לארץ ב"אוהל זרוק" (אינו קבוע במקומו) שאינו נוגע בקרקע (דוגמה אקטואלית - מטוס), כך שהוא לא נוגע בעפר חוץ לארץ שגזרו עליו טומאה, והאוהל מפסיק בינו לבין אויר ארץ העמים, לפי רבי יוסי ברבי יהודה האוהל חוצץ בינו לבין ארץ העמים, ולפי רבי יהודה הנשיא אין אוהל כזה, שמיטלטל ממקום למקום, נחשב לאוהל המפסיק[10].

הקבלות קדומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר יהושע אומרים "בני ישראל" (הגרים ממערב לנהר הירדן) ל-2.5 השבטים בעבר הירדן המזרחי:

וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ (יהושע כב,יט)

נראה שעבר הירדן המזרחי נחשב מבחינה מסוימת כמחוץ לארץ ישראל, וגם נקראת "טְמֵאָה", בדומה לגזירת טומאת ארץ העמים.[11]

כמו כן, הנביא עמוס קורא לארצות הגלות "אדמה טמאה":

לָכֵן כֹּה אָמַר ה': אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה, וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ, וְאַדְמָתְךָ בַּחֶבֶל תְּחֻלָּק, וְאַתָּה עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת, וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ. (עמוס ז,יז)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו משנה מסכת אהלות פרק יח משנה ט, תוספתא אהלות פרק יח הלכה יד והלאה.
  2. ^ אהלות פ"ב מ"ג.
  3. ^ ראו משנה תורה לרמב"ם, ספר טומאת מת, הלכות יא, פרק א' והלכה ב' שם
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ט"ו, עמוד ב'
  5. ^ משנה, מסכת אהלות, פרק י"ח, משנה ו'.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף נ"ד, עמוד ב' ד"ה ארץ העמים).
  7. ^ נזיר פרק ג משנה ו
  8. ^ יש אומרים שבסך הכל הייתה נזירה 21 שנה, כיוון שנטמאה בסוף שבע השנים הראשונות, החלה לספור מחדש שבע שנים נוספות שבסופן עלתה לארץ, ולכן הוסיפה את שבע השנים האחרונות.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ג, עמוד א'. משנה תורה לרמב"ם, ספר אבל, הלכות ג, פרק י"ד.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ח', עמוד ב'.
  11. ^ http://www.daat.ac.il/elitzur/maamarim/mashmaut.asp

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.