סימנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סימנה
Simnas
Simnas COA.gif
סמל סימנה
Simno bazn.jpg
מדינה ליטאליטא  ליטא
מחוז מחוז אליטא
מחוז משנה אליטא
שטח 2.06 קילומטר רבוע
גובה 97 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיירה 1,374 (נכון ל־2017)
קואורדינטות 54°24′N 23°39′E / 54.4°N 23.65°E / 54.4; 23.65 קואורדינטות: 54°24′N 23°39′E / 54.4°N 23.65°E / 54.4; 23.65 
אזור זמן UTC +2
http://www.simnetas.lt/

סימנהליטאית: Simnas (מידע · עזרה), סימנס; בפולנית: Simno, סימנו; ביידיש: סימנע) היא עיר קטנה הממוקמת 23 ק"מ ממערב לעיר אליטא בדרום ליטא.

תולדות היישוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגם סימנה

סימנה מוזכרת בתחילת המאה ה-16 כאחוזת צייד של נסיכי ליטא. העיירה החלה להתפתח בתחילת המאה ה-17. בשנת 1626 הוענקו לה זכויות מגדבורג, זכויות אוטונומיות. בשנת 1795, אחרי חלוקת פולין השלישית, עברה סימנה לתחום פרוסיה, ושם נשארה עד שנת 1807 כאשר סופחה לדוכסות ורשה. משנת 1815 שלטה בה האימפריה הרוסית, ולאחר מכן צירפו אותה לפלך סובאלק. מאמצע המאה ה-19 ואילך הייתה סימנה מרכז נפה.

בסוף המאה ה-19 סימנה צברה תנופה להתפתחות לאחר הנחת מסילת הברזל מאליטא לסובאלק. המסילה עברה דרך סימנה וקשרה אותה עם רשת מסילות הברזל של רוסיה.

בין השנים 1915–1919, במסגרת מלחמת העולם הראשונה, הייתה סימנה תחת כיבוש גרמני. בשנת 1919 כבשו אותה לזמן קצר הבולשביקים, ובשנת 1920 התקיימו בקרבתה קרבות עם הפולנים. קרבות אלה קבעו את הגבול המזרחי והדרומי של מדינת ליטא. הגבול החדש הביא לניתוק מסילת הברזל שקשרה את סימנה עם סובלק ועם וילנה, ורק כביש חיבר אותה ליתר חלקי ליטא. בשנת 1926 הניחה ממשלת ליטא מסילת ברזל מאליטה לקזלו רודה, מסילה זו עברה בקרבת סימנה וחיברה אותה עם הקו קובנה–וירבלן.

הקהילה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישוב היהודי בסימנה מתועד כבר במאה ה-18.

בשנת 1766 נרשמו בסימנה 325 יהודים משלמי מס-גולגולת. היהודים עסקו בחנוונות, במלאכה, בחקלאות ובדייג. היו גם יהודים שהיו בעלי משקים קטנים. כמעט ליד כל בית היה משק עזר. בסביבת סימנה היו שש אחוזות, כל אחת על שטח של 1,500 הקטאר, בבעלות יהודים. שלושת האגמים שהיו בסביבת סימנה היו שייכים ליהודים, אגם ז'ובינטס (אנ'), שהשתרע על שטח נרחב, היה שייך למשפחת האחים זאב ונחום אישלונדסקי ולגיסם נוח רוזנטל. שני האגמים האחרים היו שייכים לשלושה שותפים נחום אישלונדסקי, שאול ביאלוצקי ואברהם גולדברג. שתי טחנות הקמח היו בבעלות של יהודים בילצקי וכהן, והשנייה של חיים פלקסמן, ברגסון ורבינוביץ. אחת מן הטחנות סיפקה כוח חשמל לעיירה.[1]

בשנת 1900 פרצה בסימנה שריפה גדולה, ועשרות בתים של יהודים נשרפו.

בעת מלחמת העולם הראשונה, באחד באפריל 1915, גירשו שלטונות הצבא הרוסי את יהודי סימנה לרוסיה. חלקם שבו אליה בימי הכיבוש הגרמני.

הבנק היהודי העממי (פאלקסבאנק) שנוסד אחרי המלחמה תרם רבות לחיי הכלכלה של יהודי סימנה. בשנת 1920 היו רשומים בבנק 54 חברים, ובשנת 1927 – 157 חברים. בראשו עמד שנים רבות זלמן ולדשטיין.

בשנת 1939 היו בסימנה 25 טלפונים מתוכם 12 אשר היו שייכים ליהודים.

העיירה הצטיינה בחיי תרבות תוססים ובמספר גדול של תלמידי חכמים ומשכילים. היישובים הסמוכים נעזרו בשירותם של הרופאים ועורכי הדין מסימנה. הייתה בה פעילות ציונית תוססת והיענות לכל מפעל למען ארץ ישראל.

בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 ביוני 1941 יום לאחר המתקפה הגרמנית על ברית המועצות, נכנס הצבא הגרמני לסימנה. בהפצצה שקדמה לכניסת הצבא נהרגה צעירה יהודייה אחת, ויהודים רבים נמלטו מהעיירה לכפרי הסביבה. בחסות הגרמנים התארגן ממשל אזרחי ליטאי בסימנה. היהודים נצטוו לעזוב את הכפרים ושבו לבתיהם בעיירה. בסימנה מונתה נציגות יהודית שכללה גם את הרב דב-בר שניצר, ובמשך כחודשיים התנהלו חיי היהודים בשקט יחסי. רק הגברים הוצאו מדי יום לעבודות כפייה עבור הגרמנים.[2]

ב-22 באוגוסט בהוראת הגרמנים נלקחו מהעיירה 100 גברים יהודים צעירים ובריאים, כביכול, לעבודות מחוץ לעיירה. הם הוסעו לעיר המחוז אליטא ונרצחו שם בלילה שבין 28 ל-29 באוגוסט.

באחד בספטמבר באותה שנה, נלקחו באותו אופן 60 יהודים מסימנה לאליטא, ביניהם היו גם נשים צעירות.

ב-10 בספטמבר 1941 נצטוו היהודים לעבור למעין גטו שנקבע בצריפים ליד בית הקברות הנוצרי. כעבור יומיים, ב-12 בספטמבר 1941, הובלו ליער מרחק שלושה ק"מ מסימנה 414 יהודים, גברים, נשים וילדים הוכנסו לבור גדול ונורו בידי חיילים גרמנים ובידי ליטאים. בין אלו שברחו וניצלו היו דוד גמסקי, אבא ויינשטיין (ד"ר אבא גפן) ואחיו יוסף. לאחר מלחמת העולם השנייה עלו השלטונות הסובייטים, אבא גפן הצטרף לשירותי הביטחון הסובייטים כדי לנקום במשתפי הפעולה הליטאים ביניהם ליטאים שרצחו או רדפו אחר יהודים. במהלך השנה הוא סייע בתפיסתם, ובהגלייתם לסיביר.

אחרי המלחמה הוקם במקום הרצח, בסימנה פסל גדול לזכר הקורבנות. בשנת 1991 נקבע במקום לוח זיכרון ועליו כתובת בליטאית וביידיש: "במקום זה רצחו הרוצחים ההיטלראים ועוזריהם המקומיים באוגוסט 1941 בערך 1,000 יהודים מסימנה- ילדים, נשים, גברים וזקנים".

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

הילדים היהודיים בעיירה קיבלו את חינוכם ב"חדר", שהיה ממקומם במספר אזורים בסימנה, ובבית הספר היהודי – העברי של רשת "תרבות", ששכן בבניין מיוחד שהוקם עבורו. לאחר סיום לימודיהם בבית הספר עברו רבים מן הבוגרים ללמוד בגימנסיות העבריות. חלקם המשיכו את לימודיהם באוניברסיטה הליטאית בקובנה. בסימנה הייתה ספרייה גדולה בעברית וביידיש והתנהלו בה חיי תרבות. כמו כן עוד לפני מלחמת העולם הראשונה פעלו בסימנה שתי תנועות ציוניות: "השומר הצעיר" ובית"ר.[2]

בית כנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסימנה היה בית כנסת בעל שתי קומות בנוי לבנים. בקומה השנייה שכן במשך זמן מה בית הספר היסודי.

אישים בעיירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבנים: הרב פלטירוביץ, הרב יוחנן זופוביץ, ר' דב-בר שניצר, ר' יהודה לייב חיים נחום פלטרוביץ.

עסקני ציבור: ר' שמעון וירבלסקי (עסקן ציוני מסור), זלמן ולדשטיין (מנהל הבנק העממי).

בעליי אחוזות: יצחק פרנק, ישראל פרנק, חיים פריד, שלום ויינשטין, אברהם זימן, מכס גולדברגר (כולם היו גויים)[דרושה הבהרה]

בעלי אגמים: זאב ונחום אישלונדסקי, נוח רוזנטל, שאול ביאלוצקי, אברהם גולדברג.

אחרים: ר' יעקב בריט (רב וראש מתיבתא בווילנה, הוא היה שתדלן ידוע בלשכות שרים ובחצר המלוכה הרוסית), הצייר בצלאל מלחי (סולניצקי).

לאחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה לא נותרו יהודים בעיירה, וחיי הקהילה לא חודשו בה. כיום משמש בית הכנסת אולם ספורט לצעירי המקום. בית העלמין היהודי נהרס כליל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אתר בית התפוצות
  2. ^ 2.0 2.1 דב לוין (עורך), יוסף רוזין (עורך משנה), פנקס הקהילות ליטא, יד ושם, תשנ"ו