סלעית ערבות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןסלעית ערבות
כיתוב=סלעית ערבות, גילגיט-בלטיסטן, פקיסטן
סלעית ערבות, גילגיט-בלטיסטן, פקיסטן
מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: ציפורי שיר
תת־סדרה: דמויי־דרור
משפחה: חטפיתיים
סוג: סלעית
מין: סלעית ערבות
שם מדעי
Oenanthe isabellina
‏טמינק, 1829
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סַלְעִית עֲרָבוֹת (שם מדעי: Oenanthe isabellina) היא ציפור שיר בסוג סלעית, ששויך בעבר למשפחת הקיכליים, אך כיום מוגדר על ידי מרבית הטקסונומים במשפחת החטפיתיים. זהו מין נודד, בית הגידול שלו הוא ערבות ונוף כפרי פתוח. היא מתרבה בדרום רוסיה ובמרכז אסיה עד צפון פקיסטן וחורפת באפריקה ובצפון מערב הודו. היא מזדמנת נדירה מאוד במערב אירופה.

בישראל קיימות מספר אוכלוסיות: כחולפת היא מצויה בסתיו ובאביב בכל חלקי הארץ, בעיקר בחודשים אוגוסט וספטמבר, ומרץ - תחילת אפריל. בנוסף, היא דוגרת לא שכיחה בעיקר ברמות הנגב המערבי והמרכזי, וגם בבקעת הירדן וברמת הגולן, וחורפת במספרים קטנים, בעיקר בנגב, אך גם בערבה ובבקעת הירדן.[2]

עד לסוף שנות השמונים היא הייתה שכיחה יותר וקיננה גם בצפון הנגב, רמת מדבר יהודה, בקעת הירדן ורמת הגולן. בשנים אלה הוערכה האוכלוסייה כמה מאות זוגות לפחות (Shirihai 1996). הערכה עדכנית יותר חסרה.[3]

טקסונומיה ואטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם הסוג Oenanthe נגזר מהמילים ביוונית העתיקה oenos (οίνος), "יין" והמילה anthos (ανθός), "פרח". זה מתייחס לחזרתה של הסלעית האירופית ליוון באביב בדיוק בזמן פריחת הגפנים.[4]

שם המין הספציפי isabellinus בא מהמילה הלטינית ל"צהוב-אפור", והוא ככל הנראה בהתייחסות לאיזבלה הראשונה מלכת קסטיליה, שלפי הדיווחים הבטיחה לא להחליף תחתונים עד שספרד תשוחרר מהמורים.[4]

מהשם המדעי נגזר גם שמה העממי באנגלית, Isabelline wheatear. המילה "wheatear" אינה נגזרת מ"חיטה" או כל מובן של "אוזן", אלא היא השחתה לשונית מהמאה ה-16 של "לבן" ו"עכוז", ומתייחסת לשת הלבן הבולט שנמצא ברוב המינים.

זהו מין מונוטיפי, כלומר לא תוארו תת-מינים נפרדים.[5]

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרט מגילגיט-בלטיסטן, פקיסטן

זוהי סלעית גדולה יחסית, עם אורך גוף של 15–16.5 ס"מ, מוטת כנפיים של 29.3–31.5 ס"מ, ומשקל ממוצע של 30 גרם. המין אינו מקיים דו-צורתיות זוויגית, כלומר הזכר והנקבה דומים במראם. החלקים העליונים בצבע חום חולי בהיר. דגם הזנב בצורת T שחור הפוך על רקע לבן האופייני לסלעיות, כשהקצה השחור רחב. יש לה פס - גבה לבן וסוככות האוזן חומות חיוורות. מתחת למקור ובגרון הצבע נהיה חיוור יותר. החזה חולי או צהבהב והבטן בגוון שמנת בהיר. התת-שת לבנבן ווהתת-כנף והשחי לבנים עם בסיסים כהים. נוצות הכנפיים בצבע חום-שחור, עם קצוות ושוליים בגוון קרמי. המקור והרגליים שחורות והקשתיות חומות.[6]

בצבעיה היא מזכירה נקבת סלעית אירופית, אך היא גדולה יותר, זקופה יותר ועם צבע צהוב יותר, ויש לה יותר שחור בקצה הזנב. השחי וסוככות הכנף לבנים, ואילו אצל האירופית הם מוכתמים באפור. הגבה לבנה אך קצרה יותר, וקדמת העין שחורה או חומה כהה. המקור ארוך יותר, וסוככות האוזניים חיוורות יותר. המינים דומים מאוד במראם ועלולים לבלבל.

חילוף הנוצות מתרחש פעמיים בשנה, יש חילוף שלם בסוף הקיץ וחילוף חלקי של נוצות הגוף באמצע החורף.[6]

צעיר, אגם טודורגה, סיוואס, טורקיה

קולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריאות הן ציוץ, ולפעמים מושמעת שריקה חזקה. השירה מתוארת לפעמים כדמוית-עפרוני ומורכבת משריקות חליליות הנקטעות על ידי קטעי קרקור צורמים וכוללת חיקויי קולות של ציפורים אחרות, ומושרת בתעופה ומהקרקע.[6]

תפוצה ובית גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלעית ערבות היא מין נודד עם טווח רבייה פליארקטי מזרחי, המשתרע מדרום רוסיה, אזור הים הכספי, מדבר קיזילקום ומונגוליה ועד אפגניסטן, איראן, עיראק, ערב הסעודית, סוריה, ירדן וישראל. היא חורפת באפריקה ובצפון מערב הודו. היא משדמנת בקיץ ליוון, קפריסין, אלג'יריה ותוניסיה.[7]

בעונת הקינון נמצאת הסלעית בשטחים פתוחים, שטחי אדמה עקרים, אזורים צחיחים, ערבות, רמות גבוהות ובמורדות התחתונים של גבעות. בשטחי החורף שלה היא תופסת בתי גידול דומים באזורים צחיחים למחצה, ארץ פתוחה עם שיחים דלילים וגבולות של אזורים מעובדים, ומחבבת במיוחד אדמות חוליות.[6]

התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורשת את כנפיה, פקיסטן

סלעית ערבות היא ציפור פעילה וחסרת מנוח, הנעה על פני הקרקע בקפיצות ארוכות, מתעופפת באוויר ומתיישבת על נקודות תצפית כמו שיחים קטנים. היציבה שלה זקופה למדי והיא פעלתנית ומקפצת, מרימה ומורידה את זנבה. לפעמים היא מרפרפת באוויר כדי לתפוס טרף, אבל בעיקר מחפשת מזון לאורך הקרקע, מנקרת באדמה במקורה. תזונתה כוללת נמלים, חגבים, עשים, זבובים, קרדיות, עכבישים וזחלי חרקים, ולעיתים היא אוכלת גם זרעים.[6]

הן ציפורים בודדות בטריטוריות החורף שלהן ובמהלך הנדידה הן עשויות להתחבר עם מיני סלעיות אחרות. הן מקימות טריטוריות בהגיען לאזורי הקינון.[8] הזכר מחזר אחר הנקבה על-ידי הורדה ופריסת כנפיו תוך כדי שירה, זינוק למרחקים קצרים באוויר, או טיסה לגובה של למעלה מחמישה עשר מטרים, ריחוף וביצוע פעלולים אוויריים, תוך שירה רציפה, עד הנחיתה שוב ליד הנקבה.

קינון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקן הוא כוס רדודה ומגושמת של דשא יבש, שורשים ושיער, המרופד בשיער, צמר ונוצות. הוא נמצא בדרך כלל מתחת לקרקע, בדרך כלל במחילות ריקות של מכרסמים או יונקים קטנים כגון פיקה, מרמיטה או חולד, ולעיתים רחוקות יותר במחילה של שרקרק, או שהזוג אף עשוי לחפור מחילה חדשה. לעיתים הוא יהיה גם בחור או נקיק טבעי. התטולה מכילה ארבע עד שבע ביצים כחולות חיוורות, בדרך כלל ללא דוגמה אך לפעמים עם פיזור של כתמים אדמדמים. גודלן הממוצע של הביצים הוא 22.16 על 16.6 מ"מ.[6] שני ההורים מאכילים את האפרוחים בזחלים קטנים וחרקים אחרים. לאחר עזיבת הקן, ההורים ממשיכים להאכיל את הגוזלים במשך כשבועיים אך לאחר מכן ההורים מגרשים אותם אל מחוץ לשטח.[8] עונת הקינון מתרחשת מאמצע אפריל עד אמצע יולי בישראל, אפריל-מאי בירדן, מרץ-יוני בארמניה ובלוצ'יסטן ולפעמים כבר מאמצע פברואר בטורקמניסטן אך בדרך כלל סוף מרץ עד יולי בדרום רוסיה ומסוף אפריל עד אמצע יולי במונגוליה.[9] נראה כי יש שני מחזורי קינון בחלקים הדרומיים של התפוצה.[6]

סטטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסלעית ערבות יש תפוצה נרחבת, המוערכת בכ-11.7 מיליון קמ"ר, ואוכלוסייה גדולה עם הערכה כוללת של 26 מיליון עד 378 מיליון פרטים. נראה שהאוכלוסייה יציבה, ועל-כן ה-IUCN סיווג את המין הזה ברשימה האדומה ברמת סיכון "ללא חשש".[10]

בארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלעית הערבות מוגדרת כמין ש"עתידו בסכנה" (VU) בשל גודלה הקטן של אוכלוסייתה בארץ (פחות מ-1,000 פרטים בוגרים), וכן בשל קצב הירידה במספר הזוגות המקננים, המוערך ביותר מ-10% במשך שלושה דורות (12.3 שנה). במהדורת 2002 של הספר האדום הוגדרה סלעית הערבות כמין שאינו בסיכון (LC). השינוי במעמד המין משקף החמרה במצב האוכלוסייה ונסיגה שלה מחלקים גדולים של תחום תפוצתה הקודם, בעיקר בחבל הערבתי (דוגמת בקעת הירדן ודרום הגולן).[3]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Corso, A (1997). Variability of identification characters of isabelline wheatear (19). Dutch Birding. pp. 153–165.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סלעית ערבות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סלעית ערבות באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ ד"ר יואב פרלמן, סלעית ערבות Oenanthe isabellina, באתר הצפרות הישראלי
  3. ^ 1 2 סלעית ערבות Oenanthe isabellina, באתר הערכות הסיכון לטבע בישראל של רט"ג
  4. ^ 1 2 Jobling, James A (2010). The Helm Dictionary of Scientific Bird Names. London: Christopher Helm. pp. 207, 280. ISBN 978-1-4081-2501-4.
  5. ^ Isabelline Wheatear Oenanthe isabellina (Temminck, 1829), Birds of the World, The Cornell Lab of Ornithology
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Witherby, H. F., ed. (1943). Handbook of British Birds, Volume 2: Warblers to Owls. H. F. and G. Witherby Ltd. pp. 163–165.
  7. ^ Coward, T. A. (1941). The Birds of the British Isles and their Eggs. Frederick Warne. pp. 229–230.
  8. ^ 1 2 "Isabelline wheatear (Oenanthe isabellina)". ARKive. אורכב מ-המקור ב-2013-10-02. נבדק ב-2013-08-01.
  9. ^ Isabelline Wheatear Oenanthe isabellina, BirdLife Data Zone
  10. ^ Butchart, S.; Symes, A. "Isabelline wheatear Oenanthe isabellina". Species factsheet. BirdLife International. נבדק ב-2013-08-08.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סלעית_ערבות&oldid=36297223"