ב-23 בספטמבר1776, כשהבירה המהפכנית של פילדלפיה הייתה על סף כיבוש על ידי הבריטים, שלח וושינגטון את סמית', אז לוטננט קולונל של רגימנט מרילנד הרביעי, עם יחידת צבא קונטיננטלית לתוך המבצר באי מוד על נהר דלאוור. כוחו של סמית' מנה 200 חיילים בתוספת מייג'ור רוברט באלארד מווירג'יניה, מייג'ור סיימון תאייר מרוד איילנד וקפטן סמואל טריט מהארטילריה הקונטיננטלית. עם זאת, דיווח אחר קבע שתאייר לא הגיע לפורט מיפלין עד 19 באוקטובר. עם סגירת הצבא הבריטי על פילדלפיה, הכוח הקטן נאלץ להגיע לפורט מיפלין במסלול עקיף. בשלב האחרון של מסעם, היה צורך להעביר תגבורת לאי מוד על פני דלאוור מרד בנק, ניו ג'רזי תחת הגנת שייטת הנהר של צי פנסילבניה בפיקודו של ג'ון הייזלווד. המבצר הוכרע בסופו של דבר על ידי שבועות של הפגזות בריטיות וננטש. לאחר שירותו במלחמה, עסק סמית' בעסקי הספנות.
קולונל סמית' התקבל כחבר מייסד ב-Society of the Cincinnati של מרילנד כשהיא הוקמה ב-1783. הוא המשיך לכהן כסגן הנשיא (1804–1828) ונשיא אגודת מרילנד (1828–1839), וכיהן בתפקיד האחרון עד מותו.
סמית' שירת כגנרל של המיליציה של מרילנד במהלך מלחמת 1812, ופיקד על ההגנות של בולטימור במהלך קרב בולטימור בספטמבר 1814. הניצחון האמריקאי שם מיוחס בחלקו להכנה של סמית' לפלישה הבריטית.
בשנת 1828, שימש סמית' כסגן נשיא האגודה לקולוניזציה של מדינת מרילנד, שצ'ארלס קרול מקרולטון, אחד החותמים השותפים על הכרזת העצמאות, היה נשיאה. [2] ה-MSCS היה סניף של ה-American Colonization Society, ארגון המוקדש להחזרת אמריקאים שחורים לנהל חיים חופשיים במדינות אפריקאיות כמו ליבריה.
סמית כיהן שוב כנשיא הזמני של הסנאט במהלך הקונגרסים העשרים והעשרים ואחד, וכיושב ראש ועדת הכספים (הקונגרסים ה-18 וה-20 עד ה-22). הוא נבחר מחדש ב-1826 וכיהן עד 4 במרץ1833. שנתיים לאחר מכן, ב-1835, הפך סמית לראש עיריית בולטימור, וכיהן בתפקיד זה עד 1838, אז פרש מהחיים הציבוריים.