לדלג לתוכן

סמית' אנד וסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף סמית' וסון)
סמית' אנד וסון
Smith & Wesson
נתונים כלליים
בורסה נאסד"ק (SWHC) עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסדים הוראס סמית', דניאל ב. ווסון עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1852–הווה (כ־173 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
חברות בנות טומפסון סנטר ארמס עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום המטה ספרינגפילד עריכת הנתון בוויקינתונים
ענפי תעשייה תעשיית הנשק עריכת הנתון בוויקינתונים
מוצרים עיקריים כלי ירייה עריכת הנתון בוויקינתונים
שווי שוק 478.75 מיליון דולר (19 ביוני 2025)
 
www.smith-wesson.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סמית' אנד וסון (באנגלית: Smith & Wesson) היא חברה אמריקנית לייצור כלי נשק קלים שבסיסה היה מאז היווסדה בעיר ספרינגפילד שבמדינת מסצ'וסטס. והועבר בשנת 2023 למריוויל, טנסי, על מנת להנות מתקנות וחוקי ייצור נשק מקילים וממענקים שהובטחו על ידי מדינת טנסי. חלק נכבד ממתקני הייצור נותר בספרינגפילד ומתקן נוסף בעיר קולומביה שבמדינת מיזורי.[1]

סמית אנד ווסון היא אחת מיצרניות הנשק הקל הוותיקות והבולטות בארצות הברית, החברה נוסדה בשנת 1852 ומתמחה בייצור אקדחים חצי-אוטומטיים, אקדחי תופי ורובים, אותם היא מוכרת לשוק האזרחי, כוחות משטרה וגורמי ביטחון. המותג בעל מוניטין חזק בתעשיית הנשק, עם נוכחות בולטת גם בתרבות הפופולרית. לאורך השנים עברה החברה ידיים ממשפחות המיסדים לחברות החזקה ועברה מספר שינויים מבניים, כולל פיצול עסקי שבו הופרדו הפעילויות הקמעונאיות שלה.

במאה העשרים ואחת החברה מתמודדת עם קשיים על רקע האטה בצריכה האמריקאית, השפעת האינפלציה, ותחרות גוברת בשוק. ברבעון הראשון של שנת 2025 רשמה החברה ירידה של 22.7% בהכנסות והפסד נקי של 2.1 מיליון דולר, וברבעון השלישי, למרות הכנסות של כ-116 מיליון דולר, הרווח הנקי נותר נמוך, עם תחזית להמשך ירידה שנתית. על פי נתונים רשמיים החברה ייצרה 2,317,792 כלי נשק מסוגים שונים במהלך 2021 ודיווחה על מכירות בסך 1.1 מילארד דולר בשנה זו שהייתה שנת השיא. המכירות לשנת כספים 2024 הסתכמו ב 535.83 מיליון דולר רווח תפעולי של 44.78 מיליון דולר. ורווח נקי 39.61 מיליון דולר.[2]

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מייסדי החברה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוראס סמית'

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוראס סמית' ( באנגלית: Horace Smith) ) נולד בצ'שייר, מסצ'וסטס, בשנת 1808. בגיל ארבע עברה משפחתו לספרינגפילד ואביו החל לעבוד בנשקייה הלאומית בעיר. בגיל 16 הצטרף סמית' לאביו בנשקייה כשוליה לחישול כידונים, והחזיק בתפקיד זה במשך ארבע שנים. בגיל 20 הפך סמית' לחרט ויוצר תבניות מומחה עבור הנשקייה. במהלך 14 השנים הבאות, סמית' הפגין את יכולותיו ופיתח מספר מכונות לשיפור ייצור רובי המוסקט של ארצות הברית שיוצרו על ידי הנשקייה.

דניאל ביירד ווסון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דניאל ביירד ווסון (באנגלית:Daniel Baird Wesson) נולד בוורסטר, מסצ'וסטס, בשנת 1825. כבר מגיל צעיר גילה עניין רב במכניקה ובהנדסה. כשהיה בן 18, בשנת 1843, החל לעבוד אצל אחיו, אדווין ווסון, שהיה יצרן רובים. שם רכש דניאל ווסון ניסיון מעשי חשוב בתכנון ובייצור כלי נשק, והטמיע את הידע הטכני ששימש אותו בהמשך דרכו. ווסון נישא לסינתיה מריה הייז ב-26 במאי 1847, בתוֹמפּסון, קונטיקט. אביה של הייז התנגד לאירוסי הזוג מחשש שווסון הוא "סתם יצרן נשק" ללא עתיד, מה שאילץ את הזוג לברוח. משכורתו של ווסון בחברת סמית' אנד ווסון הסתכמה בלמעלה מ-160,000 דולר בשנה עד 1865. לזוג נולדו בת ושלושה בנים: שרה ג'נט ווסון (1848–1927), וולטר הרברט ווסון (1850–1921), פרנק לותר ווסון (1853–1887), וג'וזף הייז ווסון (1859–1920). פרנק נהרג בתאונת רכבת ב"רכבת סנטרל ורמונט". וולטר וג'וזף הפכו למנהלים בחברת סמית' אנד ווסון.

חברת חברת הנשק של מסצ'וסטס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דניאל ליביט (Daniel Leavitt) ואדווין ווסון (Edwin Wesson) - אחיו הבכור של דניאל ביירד ווסון היו דמויות מפתח בתעשיית הנשק האמריקאית המוקדמת, ותרמו רבות לפיתוח אקדחי התופי. ב-29 באפריל 1837, קיבל ליביט פטנט אמריקאי מספר 182 על "שיפור באקדחים בעלי תאים מרובים בצילינדר". הפטנט שלו היה השני מסוגו בארצות הברית עבור אקדח תופי, כשהראשון היה של סמואל קולט (משנת 1836). עיצובו של ליביט כלל תוף עם פנים משופעות (beveled face), תכונה שלטענתו נועדה להפחית את הסיכון למצב בו ירי של קליע אחד מדליק בטעות תאים סמוכים בצילינדר. אדווין ווסון, היה הבעלים של בית מלאכה לייצור רובי ציד, רובי מטרה ורובי ספורט. בשנת 1839, אדווין ווסון, שהיה יצרן וממציא בעצמו, הכניס שינויים לעיצוב הראשוני של ליביט, וכינה את המוצר החדש "אקדח התופי של ווסון אנד ליביט" (באנגלית: Wesson & Leavitt) אדווין ווסון נפטר בפתאומיות מהתקף לב בשנת 1849. הייצור בפועל של רובי "ווסון אנד ליביט" החל רק בסביבות שנת 1850, לאחר שווסון קיבל פטנט נוסף, לאחר מותו. יורשיו וקרובי משפחתו של אדווין ווסון ובהם ודניאל ווסון ושותפו הוראס סמית' יסדו את חברת "מסצ'וסטס ארמס קומפני" (Massachusetts Arms Company) בצ'יקופי פולס, מסצ'וסטס, בשנת 1849, והתאגדה בשנת 1850. במטרה לייצר אקדחי תופי תחת הפטנטים של ווסון וליביט. אקדחים אלו היו בעלי תוף היכול להכיל שישה קליעים ואפשרו טעינה מהירה יחסית על ידי לחיצה על תפס, הרמת הקנה ומשיכת הצילינדר קדימה על ידי הציר של התוף. הייצור של אקדחי "ווסון אנד ליביט" על ידי חברת חברת הנשק של מסצ'וסטס הופסק בשנת 1851 עקב תביעת הפרת פטנט מוצלחת שהוגשה על ידי סמואל קולט. קולט טען שהעיצוב של ווסון וליביט מפר את הפטנט שלו על מנגנון שמסובב את הצילינדר בעת דריכת הפטיש. תביעה זו עצרה למעשה את ייצור אקדחי "ווסון אנד ליביט" ולמעשה מנעה מכל יצרן אחר מליצר אקדחי תופי עד למועד פקיעת הפטנט של קולט.[3]

וולקניק ריפיטינג ארמס

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אקדח של חברת וולקניק
רובה של חברת וולקניק

בשנת 1848 רשם הממציא האמריקאי וולטר האנט (Walter Hunt) פטנט על תחמושת שנקראה "רוקט בול" (Rocket Ball) . מדובר בהמצאה שהייתה אבן דרך חשובה בהתפתחות התחמושת. היא סימנה מעבר מתחמושה שהורכבה מתרמילי נייר לתחמושת שבה הקליע וחומר הנפץ משולבים יחדיו. למרות חסרונותיה, היא סללה את הדרך לפיתוח כדורי המתכת המודרניים ורובים בעלי מנגנון טעינה חוזרת. החדשנות העיקרית של ה"רוקט בול" הייתה השילוב של קליע ואבק שריפה ביחידה אחת והיתרון המרכזי של ה"רוקט בול" היה הפשטות בטעינה, שאפשרה פיתוח של רובים בעלי מנגנון טעינה חוזרת המשתמשים במחסנית. עד אז, רוב כלי הנשק היו בעלי יכול לירי-בודד בלבד, וטעינתם הייתה איטית ומסורבלת. היכולת להזין את ה"רוקט בול" ממחסנית צינורית, הממוקמת לרוב מתחת לקנה, הייתה חידוש מהפכני שאיפשר קצב אש מהיר בהרבה מזה של כלי הנשק הקיימים. במקביל לפטנט על התחמושת רשם וולטר האנט פטנט על ה"וולישן ריפיטינג רייפל" (באנגלית: Volition Repeating Rifle) ששילב מחסנית צינורית כמקור לתחמושת בה הוטענו כדורי רוקט בול והופעל באמצעות שני ידיות ומערכת מנופים מורכבת. העיצוב של האנט התגלה כבעייתי לייצור וגרוע מכך - לא ניתן ליישום ככלי נשק אמין ויעיל אך בשנת 1849, לואיס ג'נינגס רכש את הפטנטים של האנט ופיתח רובה מתפקד, אם כי עדיין מורכב. גרסה זו יוצרה במספרים קטנים על ידי חברת רובינס אנד לורנס (Robbins & Lawrence) מווינדזור, ורמונט, עד שנת 1852.

בתאריך 26 באוגוסט 1851 הוראס סמית' הגיש בקשה לפטנט על "כלי ירייה עם מחסנית". שרטוטי פטנט אלו מציגים רובה בעל דמיון ללרובה ג'נינגס, כולל המחסנית הצינורית מתחת לקנה והדק הטבעת. עם זאת, נבדל באופן ניכר בפרטים הפנימיים. עם זאת הוא לא נקט בצעדים כלשהם לייצור המכשיר שלו. ייתכן שהתפתחו קשיים מכניים, אם כי העיצוב נראה מעשי למדי בשרטוט הפטנט. סביר יותר להניח שהוראס סמית' מיצה את הונו בהשגת הפטנט שלו ונאלץ לחפש משקיע אחר, אותו מצא מתישהו בין השנים 1851 ל-1854 בדמותו של דניאל ב. ווסון.[4]

הוראס סמית' ודניאל ווסון רכשו את הפטנט של ג'נינגס מרובינס אנד לורנס, יחד עם מנהל העבודה בבית המלאכה, בנג'מין טיילר הנרי והקימו את חברת סמית' אנד ווסון בנוריץ', קונטיקט, בשנת 1852 במטרה לממש גרסה מתקדמת יותר של הפטנטים של האנט ובראשם כדור "וולקניק" אותו רשמו כפטנט בשנת 1854. חברת סמית' אנד ווסון שינתה את שמה לוולקניק ריפיטינג ארמס בשנת 1855. (Volcanic Repeating Arms) ביחד עם שותפים נוספים, ובהם יצרן הבגדים אוליבר וינצ'סטר (Oliver Winchester) .על מנת לממש את התכנון לכלל מוצר מוגמר הם שיפרו את רעיון ה"רוקט בול" על ידי הוספת פיקה אינטגרלית לחלק האחורי של המכסה שנקרא ה"כדור הוולקני'" (Volcanic Cartridge) – שהייתה כבר תחמושת עצמאית לחלוטין ללא צורך בפיקה חיצונית. במקביל השתמשה החברה בשיפור המצאה נוספת של וולטר האנט שפיתח מנגנון שהיה בשלבי אב טיפוס של רובה בעלי מנגנון טעינה חוזרת עם מחסנית צינורית, שנועד לירות את תחמושת ה"רוקט בול". רעיונות אלה נלקחו ושוכללו, והחברה החלה בייצור רובי וולקניק ואקדחי וולקניק, המבוססים על הפטנטים של סמית' אנד ווסון. דניאל ווסון נשאר כמנהל המפעל במשך 8 חודשים לפני שחזר והצטרף לסמית' כדי להקים את "חברת אקדחי התופי סמית' אנד וסון" (Smith & Wesson Revolver Company) לאחר קבלת הרישיון לפטנט הצילינדר של רולין ווייט.[5]

וינצ'סטר מצדו אילץ את חברת וולקניק ארמס להיכנס להליך של חדלות פירעון בסוף 1856, ובסופו השתלט על הבעלות והעביר את המפעל לניו הייבן, קונטיקט, שם אורגן מחדש כ"חברת ניו הייבן ארמס" (באנגלית:New Haven Arms Company) באפריל 1857. במקום סנית ווסון שעזבו את החברה נשכר אדם בשם טיילר הנרי נשכר כמנהל המפעל שבעודו ממשיך לייצר את רובה ואקדח הוולקניק, הנרי החל לפתח תחמושת מסוג רימפייר חדשה, ושינה את עיצוב פעולת המנוף של הוולקניק כדי להשתמש בה. התוצאה הייתה רובה הנרי . עד 1866, החברה עברה ארגון מחדש פעם נוספת, הפעם כחברת ווינצ'סטר ריפיטינג ארמס (Winchester Repeating Arms Company)

סמית' אנד ווסון רבולבר קומפני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שהפטנט של סמואל קולט על אקדח תופי תופי עמד לפוג בשנת 1856, ווסון החל לפתח אב טיפוס לאקדח תופי המשתמש בתחמושת אחודה שבה התרמיל הקליע והפיקה הם יחידה אחת. הוא יצר קשר עם עובד לשעבר של קולט בשם רולין ווייט שהחזיק בפטנט על צילינדר "קדוח לכל אורכו" (באנגלית: bored-through cylinder), רכיב חיוני לפיתוח האקדח החדש. הפטנט של רולין ווייט מספר 12,648, שנרשם ב-3 באפריל 1855, ו אפשר הכנסת והוצאת כדורים אחודים (metallic cartridges) מחלקו האחורי של הצילינדר, ובכך לייעל באופן דרמטי את תהליך הטעינה. אף על פי שהפטנט של ווייט היה חלק מתכנון אקדח מורכב ולא מעשי בעצמו, תכונת הצילינדר הקדוח לכל אורכו הייתה חיונית לייצור אקדחים תופיים היורים תחמושת אחודה. עד לפטנט זה, אקדחים תופיים הוטענו בדרך כלל באמצעות אבקת שריפה וכדור נפרדים, ונדרש להטעין כל תא בנפרד מקדמת הצילינדר ולאחר מכן להניח פיקה בחלק האחורי של התא. תהליך זה היה מסורבל ואיטי.

ווסון יצר מחדש קשר עם סמית', ושני השותפים פנו לווייט כדי לייצר שילוב חדש של אקדח תופי ותחמושת אחודה. לאחר שווסון עזב את וולקניק ריפיטינג ארמס בשנת 1856, הוא הצטרף מחדש לסמית' כדי להקים את חברת סמית' אנד וסון ריבולבר קומפני, שלימים תהפוך לחברת סמית' אנד וסון המודרנית. במקום לצרף את ווייט כשותף בחברתם, סמית' אנד וסון שילמו לו תמלוגים בסך 0.25 דולר על כל אקדח תופי שייצרו. הסדר זה הותיר את ווייט אחראי על הגנת הפטנט שלו, מה שבסופו של דבר הוביל לקריסתו הכלכלית. כאשר סמית' ושותפו ווסון גילו שווייט מחזיק בפטנט זה, הם רכשו ממנו רישיון בלעדי לשימוש בתכנון. הסכם זה אפשר לסמית' אנד וסון להחזיק במונופול כמעט מוחלט על שוק האקדחים התופיים הניתנים לטעינה מאחור עד פקיעת הפטנט בשנת 1872. הפטנט של ווייט איפשר לסמית' אנד וסון לייצר את האקדח התופי המודרני הראשון שירה תחמושת אחודה – הסמית' אנד וסון מודל 1 . אקדח זה היה קל לשימוש וקומפקטי, וזכה להצלחה מסחרית מיידית. הצלחתו עזרה לבסס את סמית' אנד וסון ככוח מרכזי בתעשיית הנשק האמריקאית.

המאה ה-19

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמית' אנד וסון מודל 1
סמית' אנד ווסון מודל 3
סמית' אנד ווסון "מיליטרי אנד פוליס" הידוע גם כמודל 10

ההזמנות של אקדח התופי סמית' אנד וסון מודל 1 עלו על יכולות הייצור של המפעל ובשנת 1860 הביקוש עלה על כושר הייצור ולכן סמי'ת אנד ווסון התרחבו למבנה חדש והחלו להתנסות בעיצוב תחמושת חדשה וחזקה יותר מכדור ה-022 לונג רייפל בו השתמשה, אחת מתופעות הלוואי של ארבע שנות הקרבות במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית הייתה ביקוש גדל והולך לכלי נשק ובמיוחד לאקדחים, ביקוש זה הביא למקצה שיפורים שסימן את התקדמות הטכנולוגית הגדולה ביותר בכלי ירייה מזה 200 שנה. בתוך קצת יותר מעשור, רובים, אקדחים ורובי ציד עברו משימוש ברכיבי תחמשת נפרדים הנטענים דרך לוע הקנה לשימוש בתחמושת אחודה כמקובל גם אל תוך המאה העשרים ואחת. במהלך מלחמת האזרחים, סמית' אנד וסון החלו להתנסות באקדחים בקליבר 0.44 בתקווה להתחרות על מכירות לצבא סמית' אנד וסון הכירו בחולשה של עיצוב האקדחים הקטנים ועיקר הצורך להסיר את הצילינדר כדי לטעון ולפרוק כדורים ובשנת 1870 החברה שינתה את הפוקוס מאקדחי תופי קטנים בקליבר קטן לאקדח בעל מסגרת גדולה בקליברים כבדים יותר (44 מגנום S&W אמריקאי). עיצוב חדש זה, הידוע בשם סמית' אנד וסון דגם 3, היה חדשני כלל מערכת של "שבירת" המסגרת בחלק העליון, הצילינדר נשאר במקומו והתרמילים נפלטו אוטומטית כאשר האקדח נפתח. מערכת זו זכתה להצלחה כה רבה עד שיצרנים רבים העתיקו אותה במהרה. בשנת 1871, ממשלת ארצות הברית רכשה 1,000 אקדחים מודל 3 לשימוש בעימותים הידועים בשם הקולקטיבי מלחמות האינדיאנים הרכישה חשפה את מודל 3 למתיישבים באזורי הספר, ועד מהרה הם היו מבוקשים מאוד. האקדח הגיע לידיו של הנספח הצבאי של רוסיה הצארית בארצות הברית שהתרשם ממנו והצבא הרוסי הזמין תחילה 20,000 אקדחים, ולאחר סיכום על שיפורים והתאמות הוזמנו עוד 130,000 אקדחים. הזמנת ענק זו שלהשלמתה נדרשו כ 4 שנים הביאה את סמית' אנד ווסון ליציבות כלכלית, האקדח היה מוצלח כל כך כל כך עד שבשנת 1874 ממשלת טורקיה הזמינה 1,000 יחידות ועם ההתלקחות של המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) הזמינו הטורקים 7,000 יחידות נוספות והאקדח נמכר גם לממשלות יפן, ארגנטינה ואוסטרליה.[6] אקדח מיוחד של מודל 3 החרוט בעבודת יד וארוז ב ארגז עץ מפואר הוענק על ידי סמית' אנד ווסון לדוכס הגדול אלכסיס מרוסיה כשיצא לציד התאו המפורסם שלו בנברסקה ובקולורדו עם ג'ורג' ארמסטרונג קסטר ובאפלו ביל בשנת 1872 בעוד שאדקח אחר מדגם זה והשנוי במחלוקת ביותר הוא דגם עם ידיות עץ בהתאמה אישית, שוויאט ארפ, לכאורה, השתמש בו בקרב היריות בטומבסטון בשנת 1881 קרב האקדחים באו. קיי. קוראל אקדח שבמקור צויד בידיות פנינים שנכתבו על שם ראש עיריית טומבסטון ועורך העיר, ג'ון קלאם. בספרו הקלאסי משנת 1984, "Gunsmoke and Saddleleather", כתב היסטוריון הנשק הנודע צ'אק וורמן: "כאקדח הראשון בקליבר גדול שיוצר במדינה זו במקור עבור כדורים ממתכת, הדגם 3 "אמריקאי" ייצג צעד משמעותי ועד להופעת דגם קולט סינגל אקשן ארמי עיצובו היה עדיף על זה של כל המתחרים שלו.[7]

בשנת 1873, כאשר הוראס סמית' הגיע לגיל 65, הוא מכר את חלקו בחברת סמית' אנד וסון לשותפו, דניאל ביירד ווסון שהפך לבעלים הבלעדי של החברה. ונותר לשמש כיועץ. במהלך 20 השנים הבאות. הוציאה חברת סמית' אנד ווסון מספר אקדחי תופי מוצלחים הן מבחינה מיכאנית והן כסחורה מבוקשת בשוק אלה כללו את דגמי דאבל אקשן בקטרים 0.32, 0.38 ו-0.44, שמהם יוצרו למעלה מ-987,000 יחידות. אקדח תופי חדש עם פטיש נסתר עבור המשטרה שזכה לשם סייפטי המרלס (Smith & Wesson Safety Hammerless) הוצג בשנת 1887 וגרסאות משופרות של דגם זה עדיין מוצאות למכירה. סמית' אנד וסון גם פיתחה את אקדח הירי למטרה הראשון עם כוונות מתכווננות עבור יורים תחרותיים, ועד 1888, הפכה למובילה בייצור אקדחי מטרה שקבעו שיאי עולם רבים וולטר וג'וזף, בניו של ד. ב. ווסון, קיבלו על עצמם תפקידי ניהול בחברה וולטר עבד כמנהל משרד מאז תחילת שנות ה-70 של המאה ה-19, וג'וזף, נכנס לעסק בשנת 1882, קיבל על עצמו את תפקיד המעצב הראשי של כלי הנשק בחברה ותכנן רבים מהאקדחים והאזיקים החדשים של סמית' אנד וסון.[8]

בשנת 1899 הציגה חברת סמית' אנד ווסון את האקדח האקדח התופי והתחמושת החשובים ביותר בקטלוג של סמית' אנד ווסון ואחד האקדחים המפורסמים: מיליטרי אנד פוליס (באנגלית: Military and Police Revolver ) וכן הציגה את התחמושת שתוכננה במיוחד לאקדח זה ה-0.38 S&W ספיישל האקדח נודע מאוחר יותר בשם סמית' אנד ווסון מודל 10 וממנו יוצרו למעלה מ 6 מיליון אקדחים, הוא הפך לאקדח השירות של כוחות אכיפת חוק בארצות הברית בחצי הראשון של המאה ה-20. המוניטין והדרישה לאקדח הייתה כה רבה עד שבשנת 1960, כ-85 אחוזים מקציני אכיפת החוק בעולם נשאו אקדחי סמית' אנד ווסון M&P בקליבר 38.[9]

המאה ה-20

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אקדח סמית' אנד ווסון "טריפל לוק" New Century
אקדח סמית' אנד ווסון מודל 29

המאה העשרים סימנה את סופה של תקופת ההנהגה של דניאל וסון שנפטר בשנת 1906 בגיל 81. במהלך 40 השנים הבאות, החברה נוהלה על ידי שני בניו, וולטר וג'וזף, ולאחר מכן על ידי נכדו הרולד. לאחר מותו של דניאל וסון, נוהלה החברה באמצעות הסכם נאמנות, ושני האחים, וולטר וג'וזף, התמודדו על השליטה בה. וולטר נבחר לנשיא בשנת 1912, אך כיהן בתפקיד במשך שלוש שנים בלבד, עד שג'וזף תפס את מקומו וכיהן כנשיא מ-1915 עד 1921. בן דודו הרולד וסון, שהיה האחרון מבני משפחת וסון שכיהן בתפקיד זה, ירש אותו.

בתחילת המאה ה-20, פיתחה סמית' אנד וסון את סדרת האקדחים בקוטר .44. הראשון שבהם, שהושק בשנת 1908 נקרא סמית אנד ווסון טריפל-לוק, (Smith & Wesson Triple Lock) וקיבל את הכינוי "ניו סנצ'רי". האקדח נקרא בשל מערכת הנעילה התלת-נקודתית שהייתה בו כך שבנוסף לשתי נקודות הנעילה הרגילות בגליל (בחזית ובאחור), המנגנון כלל נקודת נעילה שלישית מתחת לקנה, בתוך המסגרת הקדמית (באנגלית: yoke), מה שהפך את האקדח ליציב וחזק במיוחד בעת ירי. הוא אחד מאקדחי התופי האייקוניים ביותר שיצרה חברת סמית' אנד וסון ונחשב עד היום לאחד מהאקדחים האיכותיים והמתקדמים ביותר של תקופתו — ולעיתים אף בהיסטוריה של הנשק הקל בזכות שילוב של דיוק, עמידות, אסתטיקה, והנדסה מכנית מתקדמת לתקופתו. מומחים ויורים מכל התקופות רואים בו "אקדח התופי הקלאסי המושלם".[10] דגם סמית' אנד וסון מודל 1917 (Smith & Wesson Model 1917) הוא למעשה התאמה של אקדח הטריפל לוק כאשר הוא מותאם לירי בתחמושת .45 ACP . אקדחי ה־M1917 אומצו על ידי צבא ארצות הברית בשנת 1917, כדי לשמש כתוספת לאקדח הסטנדרטי M1911 במהלך מלחמת העולם הראשונה. ויוצרו הן על ידי על ידי חברת קולט, וגם על ידי סמית' אנד ווסון עם הבדלים שונים בעיקר במנגנון הטעינה והפריקה של הכדורים מתוך התוף.[11]

בשנת 1913 הוציאה חברת סמית' אנד ווסון את האקדח החצי אוטומטי סמית' אנד ווסון מודל 1913 (Smith & Wesson Model 1913), שהיה בעל חשיבות היסטורית עבור החברה מאחר שהוא מייצג את כניסתה הראשונה לשוק האקדחים החצי-אוטומטיים. המודל 1913 יוצר בין השנים 1913 ל-1921 וכ-8,350 יחידות יוצרו בסך הכל. אחד המאפיינים הבולטים והבעייתיים ביותר של המודל 1913 היה השימוש בקליבר ייחודי שפותח על ידי סמית' אנד ווסון עצמה: .35 S&W Auto. לאחר המודל 1913, סמית' אנד ווסון ייצרה את המודל 32 (Smith & Wesson Model 32) בקליבר .32 ACP, שהיה יעיל יותר אך גם הוא לא זכה להצלחה רבה. החברה הפסיקה לייצר אקדחים חצי-אוטומטיים לתקופה ארוכה, עד להצגת אקדח מית' ווסון מודל 39 (Smith & Wesson Model 3) בשנת 1954. למרות חוסר הצלחתו המסחרית, המודל 1913 נותר פריט מעניין עבור אספנים וחובבי נשק, כמייצג את הניסיון הראשון והייחודי של סמית' אנד ווסון להיכנס לשוק האקדחים החצי-אוטומטיים בתחילת המאה ה-20.

בתקופת השפל הגדול הייצור התעשייתי בארצות הברית הואט וחסרת סמית' אנד ווסון החלה לייצר מוצרים שאינם כלי נשק כגון אזיקים, סכיני גילוח וכלי עבודה אחרים על מנת להרחיב את ההיצע .

בשנת 1940, הייצור של סמית' אנד ווסון הוקדש לייצור נשק לשימוש צבאי, וייצור נשק אזרחי הופסק. במהלך הסכסוך באירופה, הבריטים פנו לסמית' אנד ווסון בבקשה לכלי ירייה. הזמנתם הייתה לאקדחים מדגם "מיליטרי אנד פוליס" בקליבר הבריטי 200/.38, במקום קליבר 38 ספשיאל הסטנדרטי. עם האיום הגובר של מלחמת העולם, סמית' אנד ווסון החלה לייצר כלי נשק לפי הזמנות עבור צבא ארצות הברית עד סוף המלחמה, סמית' אנד ווסון ייצרה למעלה ממיליון אקדחי תופי עבור כוחות בעלות הברית. בשנת 1941, כאשר המספרים הסידוריים של אקדחים מדגם מיליטרי אנד פוליס הגיעו למיליון, הסדרה הוחלפה מחדש עם הקידומת V, שסימלה ניצחון (באנגלית: Victory), והאקדחים כונו דגמי ויקטורי. כדי לעמוד בדרישות הייצור של מספרים גבוהים במיוחד, האקדחים קיבלו גימור צבאי מחוספס שנקרא "שחור חצות" (midnight black) במקום גימור כחול. מותו של הרולד ווסון בשנת 1946 סיים את עידן מנהיגות ווסון. מנהל המפעל, קרל הלסטרום, הפך לנשיא החדש. Jinks, Roy[12]

התקופות שלאחר מלחמת העולם השנייה במאה ה-20 היו זמנים של חדשנות גדולה עבור החברה. בשנת 1935 הוציאו סמית' אנד ווסון את מודל 27 ונקרא בתחילה "Registered Magnum". הוא פותח כמענה לצורך באקדח חזק במיוחד, המסוגל להתמודד עם התחמושת החדשנית והעוצמתית שפותחה על ידי סמית' אנד ווסון ה 357 מגנום כשיפור על תחמושת ה 30 ספשיאל. בתחילה, הוא נמכר כאקדח מותאם אישית לחלוטין, ולקוחות יכלו לבחור מגוון רחב של אורכי קנה, כוונות, ידיות וגימורים. כל אקדח כזה הגיע עם תעודת בעלות ומספר רישום ייחודי. בשנת 1957, סמית' אנד ווסון אימצה מערכת מספור חדשה לדגמי הנשק שלה, וה-"Registered Magnum" קיבל את השם "מודל 27". אקדח מודל 27 הראשון הושלם ב-8 באפריל 1934, וניתן מתנה לג'יי אדגר הובר, מנהל לשכת החקירות הפדרלית (FBI). לאורך השנים, יוצרו גרסאות שונות של המודל 27 "מודל 27" התחיל את "עידן המגנום" של אקדחים. השיא היה בשנת 1955 כאשר החברה יצרה את סמית' אנד וסון מודל 29 (Smith & Wesson Model 29) בקוטר .44 Magnum. שני עשורים לאחר מכן, סרטי הארי המזוהם הפכו את האקדח הזה לאייקון תרבותי.

במהלך שנות הפעילות של החברה ועד למאה העשרים ואחת התמקדה הפעילות של התכנון והייצור באקדחים בלבד ובמהלך המאה ה-19 ועד לאמצע המאה העשרים באקדחי תופי. במשך עשרות שנים, סמית' אנד וסון הפכה שם נרדף לאקדחים והתמקדה בפיתוח ושדרוג דגמים אלה.

אחד מהדגמים יוצאי הדופן מגישה זו היה תת-המקלע מודל 76 שתוכנן ויוצר בארצות הברית בשנות ה-60 של המאה ה-20. הוא נוצר במיוחד כדי לענות על צורך דחוף של יחידות הקומנדו הימי האמריקאי (SEALs) במהלך מלחמת וייטנאם. המעבר מתכנון לייצור היה מהיר ותוך תשעה חודשים הנשק היה מוכן, תוך ויתור על גימורים קוסמטיים כדי לעמוד בדרישה הדחופה של המלחמה. הנשק היה ידוע בפשטותו, קשיחותו ואמינותו, ונבנה בעיקר מחלקי פלדה מוטבעים. אף על פי שחלק קטן מתת-מקלעי המודל 76 אכן הגיעו לידי הצי האמריקאי, המלחמה השתנתה, והצי האמריקאי החליט לבסוף שאינו זקוק עוד לתת-המקלע באופן נרחב. סמית' אנד וסון שיווקה את הנשק לגופי אכיפת חוק, ואף מספר יחידות נמכרו לאזרחים מאחר שבשנות השבעים של המאה העשרים תקופה ניתן היה לרכוש כלי נשק אוטומטיים באופן חוקי. ייצור המודל 76 הופסק בשנת 1974 בשל ביקוש נמוך בשוק. בשנת 1983 רכשה חברת MK Arms את הזכויות למודל 76 והחברה ייצרה מספר גרסאות כולל קרבין ואקדח. תת-המקלע שהיה כאבן מאסו הבונים היה לראש פינה ומודל 76 הפך פופולרי בסרטי פעולה של שנות ה-70 וה-80. מודל 76 נחשב לפריט אספנות יקר בשל משמעותו ההיסטורית ומספר הייצור המוגבל שלו.

בבעלות קונצרן בנגור פונטה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1965 מכרה משפחת ווסון את גרעין השליטה שלה בסמית' אנד ווסון לקונגלומרט האמריקאי בנגור פונטה (Bangor Punta Corporation). החברה נוהלה על ידי גברים ממשפחת ווסון במשך כמעט מאה שנה אך בני הדור הבא של המשפחה לא גילו עניין משמעותי להמשיך לנהל את החברה, וב-1965 לא היה יורש טבעי שרצה להמשיך את דרכה. ההצעה הכספית של בנגור פונטה של 22.6 מיליון דולר נחשבה אטרקטיבית מאוד. והחברה הייתה קונגלומרט מצליח באותה תקופה עם משאבים פיננסיים גדולים, ונתפסה כגוף שיכול להמשיך לפתח את המותג. משפחת ווסון העדיפה למכור את החברה בעודה רווחית ומבוקשת, ולא לקחת את הסיכון של המשך ניהול במצב עסקי משתנה.

חברת בנגור פונטה נוסדה ב 1964 והתפרקה בשנת 1984. היא הייתה ידועה במגוון הרחב של חברות שהיו בבעלותה, בעיקר בתחומי כלי ירייה, כלי טיס קלים וכלי שיט למטרות פנאי. סמית' אנד ווסון נרכשה תמורת כ-22.6 מיליון דולר והרכישה סימנה את סיום תקופת העצמאות של סמית' אנד ווסון והחלה תקופה של שינויים והתאמות תחת בעלות תאגידית.[13] במהלך העשור הבא, גיוון קונגלומרט בנגור פונטה את המכירות האזרחיות של החברה כדי לכלול מוצרי שונים ומשלימים (כגון נרתיקים) וכן להציע ציוד משטרתי נוסף (כגון אזיקים ומדדי נשימה לבדיקת נוכחות אלכוהול בדם). עד סוף שנות ה-70 היו מוצרים אלו כ 25% מסך ההכנסות של סמית אנד ווסון. שנות ה-70 היו תקופה של צמיחה איטית או חוסר צמיחה עבור תעשיית הנשק האמריקאית, אשר התמודדה עם שורה של בעיות, שסוכמו במאמר מ-1978 בעיתון ביזנס וויק (Business Week) "האמרת עלויות אחריות המוצר, שוקי ייצוא מוגבלים ביותר, עלויות עבודה וחומרים גואות, מפעלים וכוח אדם מיומן מזדקנים, שערוריות הברחת נשק זרות, האיום החוזר ונשנה של פיקוח פדרלי על נשק, שטחי ציד מתמעטים ועונות ציד קצרות יותר, תחרות קשה מיבוא, ולאחרונה, תחרות מחברות זרות המייצרות נשק בארצות הברית". אמנם סמית' אנד ווסון לא הייתה חסינה מבעיות אלו, אך לדברי ביזנס וויק היא הייתה "מושא קנאת התעשייה", בשל אחיזתה בשוק אכיפת החוק והמפעלים היעילים והמודרניים שלה. החברה הייתה גם רווחית ביותר, ורשמה רווחים תפעוליים של 18.4 מיליון דולר ממכירות של 84 מיליון דולר לשנה שהסתיימה בספטמבר 1977.[14]

במהלך עשרים השנים בהן תאגיד בנגור פונטה החזיק בבעלות על סמית' אנד ווסון, ניהול החברה עבר שינויים, אך לא היה מנכ"ל בולט אחד שנשאר לאורך כל התקופה. תחת בעלות הקונגלומרט החברה נוהלה כחטיבה בתוך תאגיד גדול, וההנהלה הייתה כפופה להנהלה המרכזית של בנגור פונטה, סמית' אנד ווסון הפכה לחטיבה בבנגור פונטה, ולכן רוב ההחלטות האסטרטגיות התקבלו על ידי דירקטוריון החברה-האם. לסמית אנד ווסון הייתה הנהלה תפעולית נפרדת שפיקחה על פעילות הייצור, הפיתוח והמכירות והיא נבחרה ואושרה על ידי הדרג הניהולי של בנגור פונטה. הדגש בפעילות סמית אנד ווסון כלל מעבר הדרגתי מאקדחי תופי לאקדחים חצי-אוטומטיים בדגש על אקדחים עם קיבולת מחסנית. שילוב חומרים קלים יותר כגון אלומיניום או עמידים כגון פלדת על חלד.

בראשית ובאמצע שנות ה-80. סמית' אנד ווסון הייתה חברה בדעיכה, כניסתה לשוק האקדחים החצי-אוטומטיים הייתה מהלך של חברה עוקבת, לא של מובילת שוק. היחידות האמריקאיות של שני יצרני נשק זרים, גלוק האוסטרית וברטה האיטלקית, הובילו את כניסת כלי הנשק החצי-אוטומטיים לשוק האמריקאי. כאשר המכירות הכלליות של כלי נשק נותרו קבועות, התחרות החדשה לא רק כרסמה בנתח השוק של סמית' אנד ווסון, אלא גם פגעה במכירותיה. כמו כן, התברר, כפי שסיכם צ'ארלס א. פטי במאמר בעיתון "אמריקן רייפלמן" (American Rifleman) הפרסום הרשמי של ה NRA כי איכות כלי הנשק של סמית' אנד ווסון הייתה בירידה. אף על פי שהמכירות חצו את רף 100 מיליון הדולר בראשית שנות ה-80, הצמיחה הואטה עד אמצע שנות ה-80 והרווחים ירדו. לשנת הכספים שהסתיימה ביוני 1986, דיווחה יצרנית הנשק על רווחים תפעוליים של 14.1 מיליון דולר ממכירות של 116.1 מיליון דולר. נתון הרווחים ייצג ירידה של 41 אחוזים מהרמה ב-1982.

בשנת 1971 הוציאה סמית' אנד ווסון לשוק את המודל 59 (Smith & Wesson Model 59) בעל מנגנון פעולה כפולה, מדובר באקדח פורץ דרך בשוק האמריקני, שתוכנן כדי לעמוד בדרישות הצבא האמריקאי לנשק אישי שיכול לשאת יותר כדורים מהאקדחים הסטנדרטיים של התקופה. המודל 59 פותח על בסיס דגם קודם מודל 39 שהיה אחד האקדחים האמריקאיים הראשונים עם מנגנון ירי פעולה ככפולה בקליבר 9 מ"מ. המודל 59 הרחיב את יכולת הנשיאה של כדורים באמצעות מחסנית כפולה, דבר שהפך אותו לאחד האקדחים הראשונים בארצות הברית שהשתמשו במחסנית רחבה מסוג זה. המודל 59 שווק בתחילה לשימוש צבאי, אך למרות תכונותיו החדשניות, הצבא האמריקאי לא אימץ אותו באופן נרחב. עם זאת, הוא זכה לפופולריות רבה בקרב כוחות משטרה בארצות הברית ובקרב אזרחים.[15] אקדח נוסף שיצא בשנת 1970 היה מודל 66, אקדח תופי מדגם מודל 19 העשוי מפלדת אל-חלד. אקדח נוסף היה המודל 61 הידוע גם בשם "אסקורט" שהיה אקדח קטן שיוצר בשנות ה־70 של המאה ה־20. האקדח הזה משתייך לקטגוריית "אקדחים מוסתרים", ונועד בראש ובראשונה להגנה עצמית ולנשיאה יומיומית בצורה דיסקרטית. בתקופה שבה גבר הביקוש בארצות הברית לאקדחים קומפקטיים להגנה עצמית, במיוחד בקרב אזרחים. סמית אנד ווסון ייצרה את האסקורט כמענה למוצרים דומים של יצרנים אירופיים, ובמיוחד כתחליף לאקדחים קטנים בייבוא, שבשלב מסוים נאסר או הוגבל על ידי הממשל הפדרלי.[16]

תחרות מול חברת טאורוס ארמס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1970 ל־1977, חברת בנגור פונטה רכשה אחזקה של 54% בחברת הנשק הברזילאית טאורוס ארמס (Taurus Armas) . במהלך תקופה זו, התקיימה שותפות טכנולוגית בין שתי החברות- אחיות שהתבטאה בשיתוף ידע, שיטות ייצור, עיצובים, שיטות בקרת איכות, טיפול פלדה, ויישום תהליכי הרכבה. המהלך הזה יצר "שיבוט ייצור טכנולוגי" טאטרוס לא העתיקה את המוצרים של סמית' אנד ווסון כמתחרה חיצוני, אלא קיבלה את הידע כחלק מאותו גוף מסחרי. דגמים של טאורוס מאותה תקופה מזכירים מאוד את אקדחי התופי כמו דגם "טאורוס מודל 82" הדומה מאוד לסמית' אנד ווסון מודל 10 ושימש כאקדח שירות של המשטרה הברזילאית, דגם "טאורוס מודל 66" הדומה מאוד לדגם סמית' אנד ווסון מודל 66 ודגמים אחרים מסדרת הסמית' אנד ווסון J-frame שהוצאו למכירה בשוק האמריקני במחירים זולים משמעותית מאקדחי סמית' אנד ווסון[17] בשנת 1977, קבוצת מנהלים בטאורוס, בראשות לואיס פרננדו וקוסטה אסטימה, רכשה את מניות הרוב מבנגור פונטה, והחזירה את הבעלות לחברה ברזילאית. מהלך זה סימן את סיום הקשר הישיר של החברות. בתום ההתקשרות נותרו בידי טאורוס הידע הרב כולל קווים שלמים של עיצוב, זכויות שימוש בטכנולוגיות מסוימות תוכניות ייצור ומודלים מוקדמים ועיצבה דגמים על בסיס פיתוחים שמקורו היה בסמית' אנד ווסון, מטרת הרכישה הברזילאית הייתה לעבור מייצור מקומי פשוט בעל מוניטין של אמינות סבירה אך מוגבלת ומוצרים עם איכות הפלדה נחותה ביחס ותהליכי ייצור ועיבוד של ברמה אחת עם החברה האחות סמית' אנד ווסון או חברות אמריקאיות אחרות, לבניית תעשייה מתקדמת עם מוניטין בינלאומי. רכישת הידע והמומחיות של סמית' אנד ווסון באמצעות הקשרים כחברות אחיות בקונצרן בנגור פונטה הייתה נקודת מפנה היסטורית לטאורוס, שאיפשרה לה לקפוץ קפיצה הנדסית של עשרות שנים תוך זמן קצר, לבסס את עצמה כמתחרה בינלאומית לגיטימית ובהמשך לפתח זהות עצמאית עם מוצרים חדשניים ולהוות בסיכומו של דבר תחרות מול סמית' אנד ווסון בשוק האמריקאי.

בבעלות חברות החזקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1984, Bangor Punta נרכשה על ידי תאגיד ליר סיגלר (Lear Siegler), ובכך עברה סמית' אנד ווסון לבעלותה. בשנת 1986, ליר סיגלר נרכשה על ידי קרן השקעות פרטיות פורסטמן ליטל (Forstmann Little & Company) שהייתה מעונינת בעיקר בחברות התעופה והרכב של התאגיד ומכרה את סמית' אנד ווסון זמן קצר לאחר מכן בשנת 1987 לחברת החזקות בריטית טומקינס בע"מ.[18]

בבעלות חברת החזקות טומקינס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1987 קנתה חברה בריטית בשם "טומקינס בע"מ" (Tomkins plc) את סמית' אנד ווסון בסכום של 112.5 מיליון דולר. זה היה רגע מכונן בהיסטוריה של יצרנית הנשק האמריקאית, שעד לאותו זמן הייתה בידיים אמריקניות ועתה עברה לבעלות חברה זרה. חברת טומקינס הייתה תאגיד תעשייתי בריטי גדול שבתחילת דרכו עסק בעיקר בתחום המזון אך בשנות ה-80–90 הפך לקונגלומרט מגוון שהשקיע בתחומי הנדסה, רכב, בניין ונשק. סמית' אנד ווסון נרכשה כחלק מהמהלך של טומקינס להיכנס לתחום הביטחוני-תעשייתי וראתה עסקת הרכישה הזדמנות לרכישת מותג אמריקאי בעל שם עולמי. טומקינס ראתה בחברת הנשק האמריקאית "חברה בעלת שם טוב ועמדת שוק חזקה עם פוטנציאל צמיחה ניכר באמצעות הישגים ניהוליים, " כך לפי רוברט מודימר, המנכ"ל הראשון מטעם טומקינס בראיון לעיתון אמריקן רייפלמן.[19]

החברה הבריטית הפשילה שרוולים והחלה במאמץ להביא את סמית' אנד ווסון למסלול מחודש של צמיחה על ידי השקעה בייצור וטכנולוגיה, מאמץ מיוחד הוקדש בשדרוג פסי הייצור בהם הוכנסה לשימוש טכנולוגיות CNC ושיטות ייצור מודרניות כמו גם ציוד תכנון בעזרת מחשב (CAD). תוך שימת דגש על שיפורים בחומרים, קלות ירי, ועיצוב ידיות וכן שיפור מערך בקרת האיכות כבר באמצע 1989, הציוד והתוכניות החדשות סייעו להפחית באופן משמעותי את שיעור כלי הנשק שהוחזרו לתיקון במסגרת אחריות. עבור אקדחים אוטומטיים, שיעור ההחזרות ירד מ-6.3 אחוזים לשפל שיא של 1.2 אחוזים, בעוד שרק שני אחוזים מאקדחי התופי של Smith & Wesson הוחזרו לשירות, מה שהיווה חציית השיעור הקודם של ארבעה אחוזים. במקביל החברה ניסתה לשמר את מוניטין שלה כיצרן אקדחי תופי גם בעידן שבו המשתמשים העדיפו אקדחים חצי אוטומטיים. סמית' אנד ווסון בראשות טומקינס הציגה התלהבות מחודשת בתחום פיתוח המוצרים. בשנת 1988 השיקה החברה קו משופר של אקדחים חצי-אוטומטיים מדור שלישי. עם עלייה בעניין בבעלות על נשק בקרב נשים, סמית' אנד ווסון הציגה את קו LadySmith של אקדחים קטנים בשנת 1989. תחת הנהגתו של אד שולץ, שהפך לנשיא בשנת 1992, החברה הקדישה מאמץ למיקוד מחודש באקדחים חצי-אוטומטיים: החברה פיתחה את סדרות Sigma ו–SW99, שנועדו להתחרות בחברות האירופאיות גלוק ובברטה. אך נסמכה על טכנולוגיות שנרכשו מחברות אחרות. בניסיון לחזור להיות מובילה בשוק האזרחי והמשטרתי.

הניסיון הראשון בתחום האקדחים המודרניים הייתה סדרת סיגמא SW (Smith & Wesson SW) שיצאה לשוק בשנת 1994. אלו היו אקדחים חצי אוטומטיים עם מסגרת פולימרית, הניסיון הראשון של החברה להשתמש בחומרים סינתטיים לבניית אקדחים ולמעשה היו חיקוי לאקדחי חברת גלוק. סדרת הסיגמא ידועה בשל ההיסטוריה השנויה במחלוקת שלה: העיצוב והתפעול של אקדחי הסיגמא המקוריים היו כה דומים לאקדחי גלוק, עד שגלוק תבעה את סמית' אנד ווסון על הפרת פטנט. על מנת לישב את התביעה שילמה סמית' אנד ווסון סכום לא ידוע לגלוק, אך הורשתה להמשיך לייצר את סדרת הסיגמא תוך ביצוע שינויים קלים בנשק. אחת הביקורות העיקריות על האקדחים מסדרת הסיגמא הייתה משיכת ההדק הארוכה והכבדה שלה, שרבים ראו בה חסרון משמעותי המשפיע על הדיוק. דגמים מוקדמים של הסיגמא סבלו מבעיות אמינות שונות, כולל תקלות בהזנה, חילוץ כושלות ותקלות כפולות. אקדחים מסדרת הסיגמא לא זכו לפופולריות רבה ולא הוו תחרות לאקדחי גלוק. בסופו של דבר הופסק ייצור סדרת הסיגמא בשנת 2012.

ניסיון נוסף להשיג דריסת רגל בשוק של האקדחים החצי אוטומטיים היה אקדח SW99 (Smith & Wesson SW99) שנוצר כשיתוף פעולה בין סמית' אנד ווסון וחברת קרל ולטר בע"מ הגרמנית. הוא הושק בשנת 1999 והיווה ניסיון של סמית' אנד ווסון להיכנס לשוק האקדחים המודרניים המאופיינים בגוף מפולימר תוך הסתמכות על ניסיון העשיר של ולטר בעיצוב ארגונומי ומנגנוני הדק חדשניים. השלדה הפולימרית של ה-SW99 יוצרה בגרמניה על ידי וולטר בעוד שהצינה והקנה יוצרו על ידי סמית' אנד ווסון בארצות הברית. האקדח זכה לביקורות חיוביות על הארגונומיה המצוינת שלו, מערכת ההדק המתקדמת והדיוק. אך לא זכה לפופולריות כמו ה-Walther P99 המקורי, ייצורו הופסק בסביבות 2006 בעיקר על רקע הקשיים הכספיים ואי הוודאות בחברת סמית' אנד ווסון.

חברת טומקינס נתפסה כחברה זרה שמנהלת מותג אמריקאי מסורתי דבר שפגע במוניטין מול צרכנים אמריקאים, החלטות אסטרטגיות התקבלו באנגליה דבר שעורר חיכוכים עם ההנהלה האמריקאית. בינואר 1998 החלה סמית' אנד ווסון למכור אופניים שתוכננו במיוחד לעבודת משטרה. בשלהי שנות ה-90 פתחה החברה גם שמונה חנויות קמעונאיות ברחבי ארצות הברית, ומכרה ביגוד ומגוון מוצרים אחרים שאינם כלי ירייה, הנושאים את לוגו החברה. מהלכי גיוון אלו שהיו לפי התרבות העסקית של טומקינס הגיעה בתקופה שבה מכירות הנשק נותרו קפואות. האמריקאים כבר החזיקו בכ-230 מיליון כלי נשק, מה שהחליש את הביקוש. סיבות נוספות שניתנו לקיפאון במכירות כללו ירידה בעניין בציד וירידה בשיעורי הפשיעה, כאשר האחרונה אולי הובילה לירידה בביקוש לכלי נשק להגנה עצמית. באותו זמן, תעשיית הנשק הייתה נתונה תחת מתקפה משפטית גוברת, כאשר יותר ויותר עיריות תבעו יצרני נשק בטענה לרשלנות בייצור, בשיווק ובהפצה של כלי נשק. תביעות אלו היו דומות במידה מסוימת לתביעות המוצלחות ברובן שהוגשו נגד תעשיית הטבק בשלהי שנות ה-90. הפוטנציאל לפסקי דין בעלי אחריות משפטית גבוהה, יחד עם קריאות גוברות לאמצעי פיקוח פדרליים נוקשים יותר על נשק, נתנו תנופה נוספת למהלכי ההתגוונות של סמית' אנד ווסון ויצרני נשק אחרים.[20]

ההסכם עם הממשלה הפדרלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-90 המאוחרות, ממשל קלינטון, בהובלת משרד השיכון והפיתוח העירוני, ניסה להילחם באלימות הנשק בארצות הברית דרך דרכי פעולה אזרחיות ולא רק חקיקה. מאחר שחוקי נשק פדרליים היו מוגבלים בגלל התנגדות פוליטית, הממשל החל במו״מ עם יצרני נשק במטרה לגרום להם לנקוט צעדים מרצון לצמצום נגישות הנשק הבלתי חוקי, שימוש בטוח בכלי נשק ושליטה על רכישת כלי נשק בכלל.

סמית' אנד ווסון הייתה היצרנית הגדולה הראשונה שהסכימה לחתום על ההסכם עם הממשל. עיקרי ההסכם כללו התחייבות של סמית' אנד ווסון לכלול התקנת מנגנוני בטיחות חכמים כמו נעילת הדק. אספקת מנעולים חיצוניים עם כל כלי נשק. פיתוח עתידי של "נשק חכם" שיזהה רק את הבעלים החוקי באמצעות טביעת אצבע או קוד. ההסכם חייב את החברה לבצע מכירה רק לסוחרים שאושרו על ידי סמית' אנד ווסון והתחייבו לעמוד בתנאי הממשל שכללו הגבלת מספר קניות פר אדם. איסור מכירה בתערוכות נשק ללא בדיקות רקע וניהול מערכת של בדיקות רקע מחמירות. בתמורה הובטח לחברה הגנה משפטית חלקית מפני תביעות אזרחיות של ערים וארגונים בגין שימושים פליליים בנשק. קידום מוצרי החברה על ידי ממשל קלינטון, כולל רכישות אפשריות מצד רשויות אכיפה. ארגון NRA תקף את ההסכם והציג את סמית' אנד ווסון כ"בוגדת". התגובה החריפה נבעה לא רק מתוכן ההסכם, אלא מכך שנתפסה כמי שנתנה לגיטימציה לממשלה לקבוע כללים לתעשייה שלמה. מאות חנויות נשק סירבו למכור את מוצרי החברה. וצרכנים אמריקאים החרימו את החברה. תוך חודשים מהחתימה על ההסכם במרץ 2000, המכירות של החברה ירדו בכ-40% בארצות הברית. והנכס העיקרי שלה שהיה ההילה הנובעת מהיות המותג חלק בלתי נפקד מההיסטוריה אמריקאית, הפכה לסמל ל"כניעה פוליטית". ה-NRA כינתה אותה: "סוס טרויאני של הממשל".[21]

הסערה שפגעה בסמית' אנד ווסון לא פסחה על שאר חברות הנשק האמריקניות אך תוצאות האירועים היו שונות. חברת סטורם רוגר הביעה תמיכה פומבית בחוקי בטיחות נשק מסוימים כגון הדרישה להגבלת תכולת מחסניות ותמיכה פומבית בהצעות רגולטוריות, ולא חתמה על הסכם פורמלי עם הממשל הפדרלי. בתגובה ספגה החברה ביקורת מצד תומכי נשק, וכתוצאה מכך סבלה ירידה קלה וזמנית בפופולריות בקרב לקוחות. חברת גלוק סירבה להצטרף להסכמים ממשלתיים שמרה על פרופיל נמוך והתמקדה במכירת נשק לרשויות אכיפה כתוצאה מכך כמעט ולא ספגה ביקורת וזכתה לאהדת כוחות השולטים בשוק הנשק בשל עמידתה בלחץ הממשלתי. חברת קולט, מתחרה ותיקה של סמית' אנד ווסון שהייתה אף היא בקשיים כלכליים ניכרים הסכימה לדרישת הממשל לצמצום מכירת נשק אזרחי בשנות ה-90 המאוחרות ונקטה במדיניות של העדפה למכירת נשק לגופי ביטחון בלבד, זאת לאחר תביעות רבות כנגד החברה מצד רשויות שונות ואזרחים פרטיים. חברת טאורוס ארמס (Taurus Armas) פיתחה מנגנוני בטיחות חכמים מרצונה שילוב מנגנוני בטיחות פנימיים ופיתוחי בטיחות עצמאיים לא עורר זעם ונתפס על ידי הציבור האמריקני כבחירה טכנולוגית ולא פוליטית כך שמרה החברה על קהל הלקוחות והתרחבה לשווקים נוספים.

לאירועים אלו היו השפעות מרחיקות לכת על התעשייה כולה. אף יצרן גדול לא חתם מאז על הסכם דומה עם ממשל פדרלי או מדינתי בנושא רגולציה מרצון. חברות טכנולוגיה שקידמו רעיונות כמו זיהוי ביומטרי או שליטה מרחוק בנשק מצאו עצמן מחוץ לשוק. אף אחד מהשחקנים המרכזיים לא שילב טכנולוגיה כזו בצורה רשמית למשך עשורים, הפיתוחים בשוק התמקדו בשיפורי דיוק, ארגונומיה, וקליבר אך לא בטכנולוגית בטיחותית מתקדמת.

חברת האם טומקינס, שכבר סבלה מירידה ברווחיות, החליטה למכור את סמית' אנד ווסון ב-2001 בכל מחיר.

מיזוג עם חברת "ספ-טי-האמר"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-11 במאי 2001, חברת "ספ-טי-האמר" (באנגלית: Saf-T-Hammer) יצרנית אמריקאית קטנה של מנגנוני בטיחות לנשק חם, רכשה את Smith & Wesson, אחת מיצרניות האקדחים המפורסמות בעולם, מחברת טומקינס הבריטית, תמורת 15 מיליון דולר בלבד. בנוסף, Saf-T-Hammer נטלה על עצמה חובות עבר של סמית' אנד ווסון בסך 73.8 מיליון דולר, מה שהביא את עלות הרכישה הכוללת ל-88.8 מיליון דולר .[22] לפי מקורות אחרים הרכישה כללה תשלום של 15 מיליון ונטילת תשלום חובות עבר של 30 מיליון דולר בעלות כוללת של 45 מיליון דולר[23]חברת ספ-טי-האמר הוקמה ב-1991 והעסיקה חמישה עובדים בלבד בעת הרכישה, קיבלה מימון ראשוני של 5 מיליון דולר משקיע פרטי בתמורה לאופציות לרכישת מניות החברה. החברה התחייבה במהלך המשא ומתן לשלב את מוצרי הבטיחות שלה, כמו מנעולי הדק, בכלי הנשק של סמית אנד ווסון, בהתאם להסכם עם הממשל הפדרלי מ-2000 . רכישת סמית' אנד וסון תוכננה בעיקר על ידי מנכ"ל ספ טי האמר, בוב סקוט, שעזב את סמית' אנד וסון בשנת 1999 עקב חילוקי דעות עם מדיניותה של טומקינס. לאחר הרכישה, סקוט הפך לנשיא סמית' אנד וסון וב-15 בפברואר 2002 שונה שם הישות החדשה ל"סמית' אנד וסון החזקות" (באנגלית: Smith & Wesson Holding Corporation) שהייתה מיזוג של שתי החברות. מהלך ראשון של החברה המחודשת היה שינוי דעת הקהל והסרת החרם. החברה הודיעה על ניתוק פומבי מההסכם עם הממשל הפדרלי, והודיעה מיד כי היא רואה בהסכם "בלתי מחייב מבחינה חוקית ומוסרית". במקביל, נשלחו מכתבים לסוחרים וחנויות נשק עם מסר: "אנחנו חברה חדשה – בבעלות אמריקאית – המחויבת לערכים של החירות והזכות לנשק". החברה מנהלת קמפיינים שיווקיים עם דגש על המורשת ההיסטורית של החברה במלחמת האזרחים, מלחמת העולם השנייה, והתמיכה במשטרה המקומית ועושה שימוש באייקונים אמריקאיים כמו הדגל, חוקת ארצות הברית, דיוקנאות של האבות המייסדים במודעות. החברה משקיעה מאמץ ומשאבים בחיזוק הקשר עם קהילת הנשק ותמיכה ישירה בארגון ה NRA.

בשנת 2017, החברה שינתה את שמה ל "אמריקן אאוטדור ברנדס קורפוריישן" (באנגלית: American Outdoor Brands Corporation) מהלך זה נועד לשקף את התרחבות הפעילות מעבר לייצור כלי נשק, ולהתמקד גם במוצרי ספורט ופעילויות חוץ. החברה רכשה מספר מותגים בתחום זה, כולל Crimson Trace (מוצרי אופטיקה), Taylor Brands (כלי עבודה וסכינים) ו־UST Brands (ציוד הישרדות) .

ב־2020, החברה ביצעה פיצול לשתי חברות ציבוריות נפרדות על מנת לאפשר לכל חברה להתמקד בתחומי הפעילות שלה ולהתמודד עם אתגרים רגולטוריים ועסקיים באופן ממוקד יותר.[24]

  • סמית' אנד ווסון ברנדס בע"מ ( באנגלית: Smith & Wesson Brands, Inc) המשיכה להתמקד בייצור כלי נשק ונסחרת בבורסת נסד"ק בסימול SWBI .
  • American Outdoor Brands, Inc. – מתמקדת במוצרי ספורט ופעילויות חוץ, והחלה להיסחר בנאסד"ק תחת הסימול AOUT .

עד תחילת שנות ה־2000, Smith & Wesson הייתה מזוהה בעיקר עם אקדחי תופי ואקדחים חצי-אוטומטיים. תחת הבעלות החדשה, החברה זיהתה צורך להתרחב אל שוק הרובים החצי־אוטומטיים, במיוחד עם הביקוש הגובר לרובי AR-15 style rifle לצרכים אזרחיים, תחרותיים וצבאיים.

בשנת 2006 הציגה החברה את רובה ה סמית' אנד ווסון M&P15 (Smith & Wesson M&P15) שויועד הן לשוק המשטרה והן לשוק האזרחי. הוא מבוסס על פלטפורמת ה-AR-15, שנמצאת בשימוש נרחב על ידי כוחות צבא ומשטרה. ה"M&P" בשמו מייצג "Military & Police" (צבא ומשטרה), שם שנועד להוקיר את אקדח ה"מיליטרי אנד פוליס" המפורסם של החברה.[25]

הליכים משפטיים מול ממשלת מקסיקו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2021, ממשלת מקסיקו הגישה תביעה נגד מספר יצרני נשק אמריקאים, כולל חברת סמית' אנד ווסון, בטענה שהחברות תורמות לאלימות במדינה באמצעות הפצת נשק לקרטלים. בית המשפט הפדרלי דחה את התביעה, אך ערכאת הערעור קיבלה את ערעור מקסיקו. במרץ 2025, בית המשפט העליון של ארצות הברית דן בנושא, והחלטת בית המשפט העליון בתיק זה עשויה לקבוע תקדים חשוב בנוגע לאחריות יצרניות נשק אמריקאיות על השימוש הלא חוקי במוצריהן מחוץ לגבולות ארצות הברית. אם התביעה תתקבל, ייתכן שייפתחו דלתות לתביעות נוספות מצד מדינות זרות שנפגעו מהברחות נשק אמריקאי. התביעה, שהוגשה לראשונה באוגוסט 2021, טוענת כיממשלת מקסיקו טוענת כי יצרניות הנשק האמריקאיות, בהן סמית' אנד ווסון ואחרות, תכננו ושיווקו כלי נשק באופן שמושך קונים פליליים, תוך התעלמות מהשלכות השימוש הלא חוקי בנשקיהן. התביעה ביקשה פיצויים בסך 10 מיליארד דולר על הנזקים שנגרמו למקסיקו כתוצאה מהאלימות הקשורה לכלי נשק אלו. בשלב הראשון, בדיונים בבית המשפט הפדרלי במסצ'וסטס התביעה נדחתה בטענה כי חוק הגנת המסחר החוקי בנשק (PLCAA) מגן על יצרניות הנשק מפני תביעות מסוג זה. בינואר 2024, בית המשפט לערעורים הפך את ההחלטה, וקבע כי התביעה של מקסיקו עומדת באחת מהחריגות לחוק PLCAA, במיוחד כאשר חלק מנימוקי התביעה הן כי החברות הפרו ביודעין חוקים פדרליים או מדינתיים הקשורים למכירת ושיווק כלי נשק.[26]

התביעה של ממשלת מקסיקו מהווה חריג, שכן היא מנסה לעקוף את ההגנות שמספק חוק ההגנה על מסחר חוקי בנשק (Protection of Lawful Commerce in Arms Act) (בקיצור:PLCAA ) באמצעות טענות ל"הפרה ביודעין" של חוקים פדרליים ומדינתיים, ובכך להיכנס תחת החריגים לחוק.[27]הצלחתה או כישלונה של תביעה זו עשויים להשפיע על האפשרות להגיש תביעות דומות בעתיד. חוק חוק ההגנה על מסחר חוקי בנשק נחקק בשנת 2005 בציצומם של ההליכים המשפטיים בארצות הברית כנגד יצרניות נשק במטרה לחסום תביעות אזרחיות בגין פשעים שבוצעו בכלי נשק כל עוד פעולתם של היצרנים הייתה במסגרת החוק. החוק מעניק חסינות נרחבת לתעשיית הנשק האמריקאית מפני תביעות על נזקים שנגרמו משימוש פלילי או בלתי חוקי במוצריהם. הרעיון הוא שיצרן נשק שפועל לפי החוק לא אמור לשאת באחריות אם מישהו עושה שימוש פלילי בכלי הנשק שהוא מייצר. עם זאת, החוק כולל שישה חריגים חשובים, שבאמצעותם ניתן לעיתים להגיש תביעה תקפה. החריגים העיקריים הם: אם יצרן או סוחר הפר חוק פדרלי או מדינתי הקשור למכירת נשק, אם חברה סיפקה ביודעין נשק לאדם שעלול להשתמש בו לרעה, כאשר מדובר בתביעת אחריות מוצר (לדוגמה: תקלה טכנית שהובילה לפציעה או מוות).[28]

סמית' אנד ווסון בתרבות הפופולרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמית' אנד ווסון אינה רק יצרנית נשק היא סמל תרבותי וזכתה למקום מרכזי בהפופולרית, ביחד עם חברת הנשק קולט וחברת הנשק ווינצסטר כחלק מאבני הפינה של האתוס האמריקאי ששורשיו נעוצים ב"מיתוס של הסְפר" (Frontier myth), שהוא רעיון מרכזי בהתרבות האמריקאית, המושג מתאר את גבול ההתיישבות כמקום שבו מתגשם האידיאל האמריקאי של חירות, הזדמנות, אינדיבידואליזם והתחדשות. זהו מיתוס שמציג את התרחבות המתיישבים מערבה בארצות הברית לא רק כתהליך גאוגרפי אלא כמעשה תרבותי, רוחני ולאומי. תהליך יצירת המיתוס הואץ על ידי פרסום קורות חייהם של גיבורים כמו דניאל בון ודיווי קרוקט בספרי כיס זולים שהחלו להיות מופצים משנת 1860. המיתוס מתאר חברה כוחנית ואלימה הנשלטת על ידי קודים גבריים של כבוד וצדק פשטני הנאכף בכוח הזרוע וכלי הנשק המפורסמים של התרופה זכו לכינוי "כלי הנשק שהביאו לניצחון במערב".[29] ספרים כמו של לואיס ל'אמור או זיין גריי (Zane Grey), שניהם סופרים אמריקאים שכתבו עשרות רבות של ספרי מערבון ורבים מהם עובדו לסרטי קולנוע. מופיעות התייחסויות ברורות לאקדחי סמית' אנד ווסון לא רק ככלי, אלא כפרט עיצובי שמבדיל גיבור אמיתי מההמון. והאקדחים מתוארים ככלי נשק מיתולוגיים.כך הפכה סמית' אנד ווסון מיצרנית נשק למרכיב תרבותי רב-עוצמה. במיוחד בקולנוע, בטלוויזיה, ובספרות.[30]

הנוכחות של סמית' אנד ווסון במדיה לא מסתכמת רק בציון שמה, אלא נוגעת לאופן שבו כלי הנשק מתוצרתה הפכו לסמלים תרבותיים של כוח, חוק וסדר, ולעיתים גם של אנרכיה ואלימות. כלי הנשק מתוצרתה חרגו מהממד הפונקציונלי והפכו לדימוי קולנועי, ספרותי וחזותי שמלווה את דמות האמריקאי החמוש אם כאיש חוק, ואם כעבריין. בכך היא נטמעה עמוק בזיכרון התרבותי הקולקטיבי. בסוגה ספרותית אחרת בספרות הפופולרית הספרות בלשית סופרי מתח ובלשים השתמשו באקדחים מתוצרת סמית' אנד ווסון ככלי להצגת מציאות ולעיתים תחושת איום ומתח. כלי הנשק מדגישים את הקונפליקט שבין חוק לפשע, בין שליטה לכאוס, ומשמשים מעין השלמה של דמות הגיבור. הנוכחות של כלי הנשק הללו בספרות משקפת את מקומם המרכזי בתרבות האמריקאית ואת השפעתם על הדימוי של גיבורים ובלשים.

סמית' אנד ווסון בעצמה עושה שימוש בהופעות במדיה כחלק מהמותג שלה. במשך השנים, הופעת הנשק בקולנוע שימשה פרסומת עקיפה: הדימוי של הגיבור הקשוח, הבודד, הנחוש צמוד לאקדח מתוצרתה. החברה שיתפה פעולה עם יועצי אביזרים להפקות הוליוודיות כדי לוודא שמוצריה נראים אותנטיים על המסך. נוכחות החברה במדיות שונות הפכה אותה ליותר מיצרנית נשק היא חלק מדימוי תרבותי שמהדהד עמוק בתוך הסיפורים שאמריקה מספרת לעצמה על צדק, אלימות, זהות וגאולה. אקדחי סמית' אנד ווסון הפכו לכלי סיפורי לא רק נשק, אלא שפה חזותית. הוליווד עיצבה את האופן שבו אנו רואים אותם: כאמצעי לצדק אישי. החברה עצמה למדה לנצל את ההשפעה התרבותית הזו, והמוניטין שלה חצה את גבולות עולם הנשק.

בקולנוע וטלוויזיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי נשק מתוצרת סמית' אנד ווסון משמשים ומופיעים בסרטים, בעיקר כאלו שהופקו בארצות הברית אבל התפוצה הרחבה של דגמים מסוימים מביאה יוצרים מארצות ותרבויות אחרות להשתמש בכלי נשק אלו.[31]

כרזת הסרט "עיר החטאים" ברוס וויליס אוחז באקדח סמית' ווסון מודל 29
כרזת הסרט הארי המזוהם, קינט איסטווד אוחז באקדח מודל 29

אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לשימוש קולנועי באקדח מתוצרת סמית' אנד ווסון היא הופעת הדגם המפורסם "מודל 29" בקוטר 44 מגנום בסרט הארי המזוהם שיצא לאקרנים בשנת 1971 בכיכובו של קלינט איסטווד. בסרט זה, הדמות הארי קלהאן מתארת את הנשק כ"האקדח החזק בעולם", משפט שהפך לאיקוני. הפופולריות של הסרט הפכה את הדגם של סמית' אנד ווסון לאגדי כמעט בן לילה, והשפיעה על דימויו בציבור כאקדח שמסמל אכיפת חוק תקיפה ובלתי מתפשרת. לפני יציאת הסרט בשנת1971, דגם זה היה נמכר בכמויות מוגבלות יחסית מאחר שמדובר באקדח גדול ממדים היורה תחמושת רבת עוצמה וקשה לתפעול ושליטה. הסרט הפך את האקדח ללהיט מכירות מאחר הוליווד יצרה דימוי של אקדח “האדם האחד שמול העולם”, וגברים רבים ביקשו לרכוש אותו לא לצורכי הגנה בהכרח, אלא כחלק מהזדהות עם דמות הגיבור הקשוח. הדימוי של קלינט איסטווד, עם מבט פלדה ואקדח עצום ביד אחת, הפך לפוסטר אייקוני ותמצית של גבריות בשנות ה־70. אך האקדח זכה להיות "שחקן משנה" כבר בסרט פוינט בלנק משנת 1967 (Point Blank (1967 film)) מתוך עשרות הפעמים בהם האקדח הופיע בסרטים וסדרות טלוויזיה בולט הסרט נהג מונית שם הגיבור משתמש בנשק, 

לא רק ככלי אלא גם כאמצעי להדגיש את המעבר מצופה מהצד לגיבור-פעולה. האקדח נוכח גם בידיו של ברוס ויליס כגיבור בעיר מוכת פשע בסרט עיר החטאים, והנשק המועדף על סוכני ה MI5 גיבורי הסדרה הבריטית המקצוענים.[32]

תוכנית הטלוויזיה האמריקאית דרגנט (באנגלית:Dragnet), ששודרה לראשונה בשנות ה־50 והמשיכה בגרסאות שונות עד שנות ה־70, שיחקה תפקיד משמעותי בעיצוב תדמיתו הציבורית של אקדח ה סמית אנד ווסון מודל 36 (Smith & Wesson Model 36) הידוע גם בכינוי "צ'יף ספשיאל" (באנגלית: Smith & Wesson Chief’s Special) הדמות הראשית, סמל ג'ו פריידי נשאה את הדגם הזה מה ששיקף את הפופולריות של האקדח בקרב שוטרים אמיתיים ברחבי ארצות הברית. Chief’s Special, שפותח במיוחד עבור קציני משטרה בתחילת שנות ה־50, זכה לחשיפה רחבה בזכות הופעותיו החוזרות בסדרה דבר שחיזק את מעמדו ככלי נשק קומפקטי, אמין ו"מוסדי". ההקשר הזה, בין סדרת משטרה מציאותית לבין כלי נשק ספציפי, סייע לסמית אנד ווסון לקבע את מעמד הדגם כסמל סטנדרטי לאכיפת חוק במשך עשורים. עם זאת האקדח הופיע בידו של גיבור הסרט פסגת הפחד עוד בשנת 1962 וגם ג'ון שאפט גיבור סדרת הספרים והסרטים שנוצרו על ידי ארנסט טידמן, מזוהה עם אקדח סמית' אנד ווסון מודל 36 הדגם הקומפקטי הזה, המכונה גם "Chief's Special", מתאים לאופי הדמות חוקר פרטי קשוח הפועל ברחובות ניו יורק. הבחירה באקדח זה מדגישה את יכולתו של שאפט להתמודד עם סכנות בסביבה עירונית צפופה. מתוך עשרות הפעמים בהם האקדח הופיע בסרטים וסדרות טלוויזיה ראוי לציין את השימוש בו בסרט הצרפתי "השוטר" ( בצרפתית: Un condé) בידו של גיבור הסרט, עדות לפופולריות של הנשק גם באירופה, הופעתו בכמה סצנות דרמטיות במיוחד בסרט הסנדק וכאקדח המועדף על הגיבור בסרט סרפיקו וגם על גיבור הסרט ים של אהבה שניהם מגולמים על ידי אל פצ'ינו, בידיים של המאפיונרים בסרט החבר'ה הטובים.[33]

סמית אנד ווסון מודל 10 בכרזת הסרט "הגברת באגם"

אקדח הסמית אנד ווסון מודל 10 ששימש נשק השירות במשטרות רבות מופיע במספר רב של סרטים בידם של שוטרים או אזרחים החל מהסרט טרזן מלך הקופים משנת 1918 ובהמשך בורטיגו ו מארני של אלפרד היצ'קוק וגם בסרט בוני וקלייד או סרטי שוליים כמו תוכנית 9 מהחלל החיצון אבל בעיקר סרטים ותוכניות טלוויזיה בהם משטרה ושוטרים מהווים חלק מהעלילה כמו סרט המתעד את פעילות המאפיה היו זמנים באמריקה משנת 1984 הבלתי משוחדים ומיסיסיפי בוערת בסדרת סרטי הפעולה פעולה נשק קטלני השוטר מרטין ריגס המגולם על ידי מל גיבסון משתמש באקדח סמית אנד ווסון מודל 5906 שהוא אקדח חצי־אוטומטי מפלדת אל-חלד, שנועד לכוח משטרתי מודרני. ומשקף מעבר של סמית' אנד ווסון מהעולם של אקדחי תופי המסורתיים אל שוק האקדחים האוטומטיים בסוף המאה ה־20 בעוד שותפו רוג'ר מרטאו המגולם על ידי דני גלובר משתמש באקדח תופי סמית אנד ווסון מודל 19 אקדח תופי הדומה ל "מודל 10" ששימש שוטרים בארצות הברית. מתוך עשרות הפעמים בהם האקדח הופיע בסרטים וסדרות טלוויזיה ראוי לציין את הסרט הגברת באגם משנת משנת 47 והופיע בכרזות של הסרט בידיו של הבלש הספרותי פיליפ מרלו.[34]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אקדחי סמית' אנד וסון בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Meet the Maker Smith & Wesson
  2. ^ Smith & Wesson Brands, Inc. Common Stock (SWBI)
  3. ^ Jeff Goodson EARLY EVOLUTION OF THE WESSON & LEAVITT REVOLVERS
  4. ^ McHenry, Roy C.; Walter F. Roper. Smith & Wesson Hand Guns (עמ' 5–6). Skyhorse. Kindle Edition.
  5. ^ McHenry, Roy C.; Walter F. Roper. Smith & Wesson Hand Guns (pp 8-10 ). Skyhorse. Kindle Edition.
  6. ^ Jinks, Roy G.; Krein, Sandra C.. Smith & Wesson (Images of America) (p.p 44-49). Arcadia Publishing Inc.. Kindle Edition.
  7. ^ Lee A. Silva Smith & Wesson’s Model No. 3 Six-Shooter: An Innovative American Classic 10/11/2017
  8. ^ Jinks, Roy G.; Krein, Sandra C.. Smith & Wesson (Images of America) (p.p 9-10). Arcadia Publishing Inc.. Kindle Edition.
  9. ^ Jinks, Roy G.; Krein, Sandra C.. Smith & Wesson (Images of America) (p. 68). Arcadia Publishing Inc.. Kindle Edition.
  10. ^ Massad Ayoob “The Finest Revolver Ever Made…” S&W’s Triple Lock Combined Many “Firsts” In Less Than A Decade Of Production guns magazine
  11. ^ =Garry James Historical Handguns: The Model 1917 Smith & Wesson Sixgun November 09, 2018 G Guns amd ammo bolg
  12. ^ G.; Krein, Sandra C.. Smith & Wesson (Images of America) (p. 10). Arcadia Publishing Inc.. Kindle Edition.
  13. ^ 1 תולדות בנגור פונטה לאורך ציר הזמן
  14. ^ Smith & Wesson Corporation encyclopedia.com May 29 2018 נקרא ביוני 2025
  15. ^ Smith & Wesson Model 59 Pistol אתר NRA
  16. ^ Historical Firearms - Smith & Wesson Model 61 in May 1970,
  17. ^ Eric R. Poole Revisiting 80 Years of Taurus July 17, 2020 אתר gunsandammo.com נקרא ביוני 2025
  18. ^ ההיסטוריה של סמית' אנד ווסון באתר NRA
  19. ^ httpfundinguniverse.com ההיסטוריה של סמית' אנד ווסון באתר
  20. ^ Smith & Wesson Corporation History fundinguniverse.com נקרא ביוני 2025
  21. ^ Avi Selk A gunmaker once tried to reform itself. The NRA nearly destroyed it. February 27, 2018 The Washington Post
  22. ^ Cnn money UK's Tomkins sells handgun maker to Arizona company for $88.8 million May 14, 2001
  23. ^ Smith and Wesson Holding באתר businessabc.net נקרא ביוני 2025
  24. ^ PR Newswire Smith & Wesson Brands, Inc. Completes Spin-off of American Outdoor Brands, Inc. Aug 24, 2020
  25. ^ Smith & Wesson Enters Long-Gun Market with M&P15 Rifles January 18, 2006 נקרא ביוני 2025
  26. ^ Mark Oliva U.S. Supreme Court Weighs Mexico’s Claims to Get Around PLCAA March 5, 2025 נקרא ביוני 2025
  27. ^ Smith & Wesson Brands, Inc. v. Estados Unidos Mexicanos
  28. ^ Sergio Munoz Why Isn't The Media Discussing The Unprecedented Law Giving Gun Makers And Dealers Immunity? 12/19/12 נקרא ביוני 2025
  29. ^ "Joe Engesser. "Guns that Won the West: 150 Years of the Colt Single Action Army and the Winchester Model 1873
  30. ^ Zane Grey and Images of the American West
  31. ^ כלי נשק של סמית' אמד ווסון במאגר מידע על כלי נשק בסרטים
  32. ^ רשימת האיזכורים של אקדח סמית' אנד ווסון מודל 29 בתרבות הפופולרית
  33. ^ רשימת האיזכורים של אקדח סמית' אנד ווסון מודל 36 בתרבות הפופולרית
  34. ^ אקדח מודל 10 באתר המידע על כלי נשק בתרבות פופולרית
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=סמית%27_אנד_וסון&oldid=41229046"